השבוע היה אירוע בת מצווה של אחיינית שלי. אצלנו במשפחה אירועים מסוג זה שכיחים למדי, למרות שבשבילי, זה פחות שכיח. למעשה, זה היה האירוע הראשון זה ארבע שנים שבו נכחנו כל המשפחה בהרכב מלא – בעלי, ארבעת ילדינו ואני. בתקופה שקדמה לבת המצווה התהפכה בטני מספר פעמים לגבי הופעת הבכורה הזו. נתקפתי בפחדים שמא ההישגים המופלאים שהשגנו עם החידוש יתפוגגו, או שמה שמתחיל לעבוד במשפחה הקרובה לא יעמוד במבחן המשפחה המורחבת ושאר המכרים. בין השאר נמלאתי מחשבות מלחיצות, כגון איך יהיה המפגש המחודש? איך נתקבל על ידי כולם? האם מישהו יאמר אמירה שבעקבותיה בעלי הרגיש יחזור שוב לקונכייה שלו או לחילופין ייכנס באמ-אמא של הדובר? והאם אני מספיק חזקה כדי להכיל את כל זה, או שאולי עדיף לי פשוט להשאיר אותו בבית עם שני הקטנטנים? להתבאס שהוא לא לצידי, אבל לפחות הזמן שלי יהיה שלי ולא מוכתב על ידי שני זאטוטים?
ואם אני שמה רגע בצד את החששות הקשורות להופעה פומבית משותפת אחרי כל כך הרבה זמן, יש את העניין האופרטיבי. לבלות באירוע בשעות הערב עם ארבעה ילדים בני שנתיים עד עשר זה לא ממש בילוי. זה בהחלט יכול להפוך בקלות רבה לחלום בלהות. חלום שבו אני משוטטת חסרת אונים עם הקטנטן בעגלה ומנסה לתזז בין הרצונות והצרכים של ארבעת הילדים. הגדולה רוצה יחס, השני צריך שילוו אותו לשירותים, השלישית רוצה רק את סבא והקטנטן מנסה נואשות להירדם ללא הצלחה. בעלי ואני רבים על חלוקת המטלות בין ארבעת הילדים ואני מפורצפת על כך שההורים שלי לא נחלצים לעזרתי בדרך ובמהירות שאני מצפה להן.
במקביל לסרט האימה הזה מתנהל ממש באותו המוח הקדחתני שלי סרט רומנטי להפליא מסוגת הפנטזיות. אני מלאה בהתרגשות וציפייה לאירוע מרגש, שבו אוכל לבלות ביחד עם בעלי היקר וארבעת ילדיי הנהדרים. במסגרת הסרט הזה זו הזדמנות לחיית במה שכמותי "לדפוק הופעה", להתאפר ולהתלבש באופנים שאינם מזוהים עם חיי היומיום שלי, לרקוד עד כלות כוחותיי עם בעלי ולרחף מאושר.
הפנטזיה הזו שיש לי לגבי הנפלאות של אירועים מסוג זה הייתה אמורה לחלוף אחרי שהתחתנתי, או ברבות השנים, אבל איכשהו נשארתי איתה. ולקראת כל אירוע חגיגי וחשוב אני אני מתמלאת במעין תחושת השטיח האדום מהאוסקר.
כמו ילדה קטנה שחולמת על סיפור סינדרלה, גם אני מפנטזת על עצמי בשמלה מרהיבה, מרחפת לצלילי מוזיקת ואלס עם הנסיך הפרטי שלי מהבית. בפנטזיות האלה אני מתעלמת כמובן לחלוטין מאלמנטים בסיסיים בחיי, כמו העובדה שארבעת ילדיי המדהימים, ששני הקטנים שבהם בני שנתיים וארבע וחצי, לא בהכרח יזרמו בקלילות עם חלומות הריקודים של אמא. ואם היה לי ספק בעניין, קיבלתי הדגמה משהו-משהו באירוע שהתרחש רק יומיים לפני בת המצווה – מופע סיום חוג הגא'ז וההיפ הופ של בתי הבכורה.
בדרך כלל, ומתוך הכרה במגבלות ההורות של ארבעה ילדים קטנים, אני הולכת לבד לאירועים של הילדים, כמו מסיבת סיום שנה. לא הבנתי אף פעם את הנחיצות לעמוד עם תינוק רגזן שלא נעים לו ולנסות מבעד למטר הבכיות והצרחות להעיף מבט על ההופעה. כך הסכמנו בעלי ואני זה מכבר, שאני פוקדת את האירועים והוא שומר על הקטנים בבית. אלא שהפעם חרגנו ממנהגנו והגענו בהרכב מלא מתוגברים בהורים שלי. לא התעמקתי יותר מדי בפרטי האירוע, ביקשתי מאמא באופן כללי לעזור במידת הצורך עם הקטנטן ונתתי למציאות לעשות את שלה.
והמציאות, כרגיל, סיפקה לי את השיעור הדרוש. במילה אחת – קטסטרופה, בכמה משפטים, המופע החל באיחור בכלל לא אלגנטי של למעלה מחצי שעה, מה שלא עבד טוב עם חוסר היכולת של בתי בת הארבע וחצי לדחות סיפוקים. וכשהיא לא דוחה סיפוקים, כל מי שהגיע שומע את זה באופן ברור מאוד. מתוך אותו עניין בדיוק היא גם לא קיבלה בקלות את הזמן שנדרשנו להמתין בין ריקוד לריקוד ואת הזמן הממושך עוד יותר שנאלצנו להמתין עד שכל הקטנטנות יסיימו את משחקי הבלט וגאוות המשפחה שלשמה התכנסנו תעלה ותופיע.
לקטנטן לקח כמחצית השעה עד שפרץ במחאתו העיקשת והברורה, שרק סיבובים בעגלה משקיטים. ופה נקלעתי למשחק מוחות עם עצמי – האם להיעזר באחד מההורים שלי, כפי שהתרעתי מראש בכלליות, ולגזול ממנו את ההנאה של צפייה בנכדה היקרה, או לנהוג בגדלות רוח (שאין לי) ולהקריב את עצמי ואת בעלי למשימה. מה שאומר שאחד מאיתנו יפספס את הופעת הבכורה של הבת, ואני אחר כך אוכל סרטים של תסכול.
בעודי מתלבטת, המציאות העלתה הילוך וקיבלתי החלטה. ביקשתי מאמא לעזור, אבא התנדב ורץ לעגלה, אלא שבתי בת הארבע וחצי החליטה להבהיר לכולם כמה היא קשורה לסבא שלה ופרצה בצעקות שהרעידו את הבמה "סבא, סבא". אני נעתי בין נסיונות נואשים להרגיע אותה לבין בדיקת הדשא שתחתיי כדי לחפור את הבור הכי מהר ולהיעלם מגודל הפדיחה. היא צורחת ואני כבר רואה את האנשים סביבי נעים בחוסר נוחות ומנסים להתעלם מהצרחות הבלתי ניתנות להתעלמות שלה. בעלי, הממוקם מאחור עם בני הגדול, הציע לקחת את שני הקטנים הביתה, אבל אני לא רציתי. הטיעון הרשמי היה שלא רציתי שהוא יפסיד את ההופעה של הגדולה, הטיעון האמיתי הוא שהייתי נחושה להוכיח לעצמי, לו ולעולם, שאנחנו יכולים לבלות באירוע בשעות הערב בהרכב מלא.
אז אמא הלכה להחליף את אבא, תוך התבאסות לגיטימית לגמרי בגלל הפסד חלקי של ההופעה. כדי לבחון חזק את הנחישות שלי היה קר ברמות שלא צפויות בקיץ הישראלי, אפילו בכפר ורדים, הארגון של כל האירוע היה הרבה מעבר ללוקה בחסר, כך שרוב הזמן חיכינו למופע של הבת תוך צפייה במבחר ריקודים סתמיים ומשמימים, ואני רק ספרתי את הדקות עד שהאירוע שאמור היה להיות מרגש ומהנה יסתיים כבר ונוכל לעוף במהירות האפשרית הביתה.
אולי אני משלה את עצמי במחשבה שאנחנו באמת יכולים ליהנות?
מובן שברגע שזה הסתיים הפקת הלקחים יצרה אצלי לחץ מסיבי לקראת חגיגת בת המצווה הבאה עלינו לטובה. זה מה שצפוי לי? אולי אני משלה את עצמי במחשבה שאנחנו באמת יכולים ליהנות מאירוע כזה? קניתי שמלה, הזמנתי מאפרת, כולי בהתרגשויות וציפיות, ובסוף אמצא את עצמי עצבנית ומתוסכלת עושה קילומטרים עם הקטנטן בעגלה?
בעצה אחת עם בעלי החלטתי לנסות במידת האפשר להבהיר ציפיות מראש ובכך לצמצם את מידת האכזבה והתסכול ואולי אפילו לדאוג לרווחה שלי ולאפשר לפולניה כמוני, מלווה בארבעה זאטוטים, ליהנות מהאירוע החגיגי.
החלטתי במקום למלמל איזו אמירה כללית לאמא שאני צריכה את העזרה שלה, לפרט במדויק במה דברים אמורים. שמחתי לגלות ששיחות מסוג זה עם אמא הופכות יותר ויותר קלות עבורי. אם פעם הייתי צריכה להפוך בעניין ימים ולילות עד לרגע האמת, הפעם בכלל לא השתהיתי. אמא טלפנה בנושא אחר, ואני ניצלתי את המומנטום להגיד לה מהי אותה עזרה מינימלית שאני זקוקה לה ממנה כדי שהאירוע יהיה נסבל עבורי. זה עבר חלק. אמנם עדיין ניקר במוחי החשש שברגע האמת אתאכזב, אבל כיוון שעוד לא הייתה לי התנסות עם אירוע חגיגי בערב שבו אני נוכחת עם כל משפחתי לאחר הבהרת ציפיות מדוקדקת, לא נותר לי אלא לקפוץ למים ולנסות וללמוד מהחוויה.
במקביל לשיחה עם אמא, חילקנו בעלי ואני את המטלות הצפויות בהקשר לילדים בינינו. מי אחראי על מי באיזה נושא ובאיזה עיתוי. כדי לאפשר הנאה מירבית אנחנו מסכמים אפילו מי אחראי על מי כשהשני רוצה ללכת לקחת אוכל. אולי זה נשמע מצחיק, אבל זה משפר משמעותית את החיים הזוגיים, ובשבילנו זה אחד האלמנטים המרכזיים שמוציא את העוקץ ממריבות שגרתיות.
צריך להבין שאצלנו אירוע סתמי כמו כניסה לרכב לנסיעה משפחתית כרוך בהתארגנות כוללת. להכניס את העגלה, להרכיב את הכסא של הקטנטן, להוציא את הכסא של נוגה כדי לאפשר לשחר להיכנס לחלק האחורי של הרכב, כולם חגורים, ואז נוגה מגלה ששכחה איזה צעצוע אהוב בבית, שירה צריכה לשירותים, שחר רוצה את המים שלו וארז כבר מתחיל ליילל כי הוא כבר ברכב והרכב לא זז. אני מפלסת את דרכי למושב שליד הנהג בין הררי התיקים ופולטת אנחת רווחה כשהמכונית יוצאת מהחנייה. עשינו את זה, יצאנו לדרך!
כשזו החוויה הסטנדרטית, שמחתי מאוד מהנינוחות שבה התנהלה היציאה מהבית לקראת בת המצווה. אולי בגלל שמראש הבהרתי ציפיות וניסיתי לדאוג לרווחה שלי מול בעלי ומול הוריי, הייתי הרבה פחות לחוצה שלא לאחר. זה מיד השפיע לטובה על כל בני הבית. כל תהליך הרחצה, ההלבשה, ההתארגנות וטקס הכניסה לרכב עבר חלק, בכיף ובניחותא בלי עצבים, בלי לדחוק באף אחד שייכנס כבר לרכב ומבלי לצוות על שקט מוחלט. כל כך לא הייתי מוטרדת, שמעל ומעבר לחלומות הוורודים שלי יצאנו רגועים ומחויכים לפני המועד המתוכנן.
האירוע עצמו היה משמח, מרגש ומהנה. שלא כמו בפנטזיות בהחלט לא הכל היה ורוד, אבל הרגשתי עוצמתית מספיק להתמודד עם הקשיים ועדיין ליהנות. שלושת הגדולים התנהלו בעצמאות ובכיף ומילאו עד תום את הלב שלי באושר, אהבה וגאוה. אפילו עם הקטנטן, שהיה עייף ולא במיטבו, הסתדרתי בקלות. במשך כל קבלת הפנים בעלי פרגן לי לעשות את מה שאני אוהבת ולפגוש מכרים, בעוד הוא נהנה מהבריזה ומהאווירה השמחה תוך כדי טיול עם הקטנטן בעגלה. וגם בפעמים שמצאתי את עצמי מפטרלת בחצר עם העגלה, זה היה מתוך מקום של שלווה ונועם. אפילו ההחלטה ללכת כי הוא לא נרגע הגיעה מתוך שלמות וללא טרוניות או תסכול.
שיתוף הפעולה עם ההורים שלי היה מצוין ואפקטיבי, והרגשתי כי ההגדרה מראש באילו סיטואציות אני זקוקה להם עזרה מאוד. ובכלל עפתי על עצמי. הרגשתי במיטבי, קיבלתי המון חום וחיוכים מהסביבה ונהניתי מכל רגע. ואלס אמנם לא יצא לי לרקוד עם בעלי, אבל באחת מהחלפות המשמרות עם העגלה הצלחנו להגניב איזה ריקודונצ'יק.
קיבלתי משוב חיובי ומשמח שהכרה במציאות ונכונות שלי להתמודד עם מה שצריך ולהגדיר במדויק מה יאפשר לי לדאוג לרווחה שלי, יוצרים תוצאה נפלאה לי ולכל סובביי. כבר מחכה לאירוע הבא…
