בלי ששמתי לב התחלתי להירגע בשגרה שלי. לא, השגרה שלי ממש לא נופת צופים של מתיקות ואושר. אבל בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, אני מרגישה שאני שם. לגמרי שם. לא עם רגל אחת בחוץ, לא יושבת על הגדר ומחכה שמישהו ידחוף אותי, אלא קופצת ראש הישר למים העמוקים של החיים. מרשה לעצמי ליהנות. מילה גסה במקרה שלי אבל מתחילה להתממש. כן, אני מרשה לעצמי ליהנות מהבית, מהילדים, מהדברים הקטנים שמגלים את עצמם אליי, רק כי אני פתוחה לראות אותם.
הזדמנויות קטנות לאושר שמתגלות יום יום, לא אושר בומבסטי כזה, שחלמתי פעם שמגיע עם פרסום או עם צ'ק שמנמן בבנק. אושר אחר, נעים, שמגיע בבילוי בבריכה עם הילדים, קריאה של ספר מרגש, חיבוק מרפא מבן הזוג שלי, עזרה במסיבת הסיום בכיתה של שירה או מפגש סדנה עוצמתי.
אחרי שנים שאני יודעת על עצמי את זה, אני מרשה לעצמי לאלתר באופן חופשי, בלי לבדוק מינונים, בלי לתכנן בכלל (אם מתעלמים ממחשבות חרדתיות על תוכניות, שקופצות לי בראש ללא הפסק כמו על טרמפולינה).
אני, שגדלתי על ברכי התכנון, שמוכרחה לדעת הכל, להיות מוכנה לכל צרה או לכל אירוע שלא יבואו, החלטתי סוף סוף להקשיב לעצמי ולהעיף את כל התכנונים הרחק ממני. הרי החיים לא מפסיקים להראות לי שתכנונים זה לספרי מבוא לשיווק ושם הם נשארים. החיים לא עובדים ככה, בטח לא החיים שלי.
הזדמנויות קטנות לאושר שמתגלות יום יום, לא אושר בומבסטי כזה, שחלמתי פעם שמגיע עם פרסום או עם צ'ק שמנמן בבנק. אושר אחר, נעים, שמגיע בבילוי בבריכה עם הילדים, קריאה של ספר מרגש, חיבוק מרפא מבן הזוג שלי, עזרה במסיבת הסיום בכיתה של שירה או מפגש סדנה עוצמתי.
אחרי שנים שאני יודעת על עצמי את זה, אני מרשה לעצמי לאלתר באופן חופשי, בלי לבדוק מינונים, בלי לתכנן בכלל (אם מתעלמים ממחשבות חרדתיות על תוכניות, שקופצות לי בראש ללא הפסק כמו על טרמפולינה).
אני, שגדלתי על ברכי התכנון, שמוכרחה לדעת הכל, להיות מוכנה לכל צרה או לכל אירוע שלא יבואו, החלטתי סוף סוף להקשיב לעצמי ולהעיף את כל התכנונים הרחק ממני. הרי החיים לא מפסיקים להראות לי שתכנונים זה לספרי מבוא לשיווק ושם הם נשארים. החיים לא עובדים ככה, בטח לא החיים שלי.
לשמחתי גם בורכתי ביכולות תפקוד גבוהות דווקא במצבים לא מתוכננים. כל דבר שהצליח לי בחיים נולד מתוך אלתור, מתוך להיות ברגע, בלי להתכונן, בלי להתעסק במה ואיך. זה היה שם מאז ומעולם ונהיה ברור במיוחד אחרי שסיימתי לימודי אימון, אבל הייתי צריכה עוד כמה שנים טובות כדי להרשות לעצמי לחיות על פי כל מה שמנוגד לדרך שמגדלים אותנו, לדרך שגידלו אותי.
וזה לא שיש לי אפשרות אחרת. האפשרות השנייה, להתאמץ, להתכונן, להשקיע, טומנת בחובה מפחי נפש. כי ככל שאני משקיעה מאמץ, כך אני נלחצת, מצפה שהחיים יפעלו בדיוק לפי התוכנית ומתאכזבת, הורסת.
אז אני מרשה לעצמי. מרשה לעצמי לא להיות במרדף אחרי פרנסה כי כספי החסכונות הולכים ואוזלים, סומכת על עצמי שברגע הנכון ההזדמנות תגיע. הדלת שדרכה אני אמורה לעבור כדי להשיג עוד כסף תיפתח. אין טעם לנסות ולפתוח בכוח את כל דלתות העולם. ברגע הנכון הדלת תציג עצמה בפניי.
יהיה בסדר. חייב להיות, היה עד עכשיו. ובדיוק כמו שאני מתאמנת עכשיו בלהעיף מחשבות טורדניות על כסף, אני עושה אותו הדבר גם לגבי ארז.
נכון שאני אמא מזן אחר, אני מקבלת אותו כמו שהוא, אני אוהבת את סממני האוטיזם שבו, אני אפילו מנפנפת ביחד איתו לפעמים, אבל הפחדים עדיין נמצאים בראש. לא הפחד של מה יהיה איתו כמו המחשבה על מה זה אומר עליי כאמא אם אני לא הופכת עולמות בשבילו. בשורה התחתונה, הכי מפחיד אותי להיות אמא גרועה, אמא שתבזבז את כל החיים בהלקאה עצמית אם הוא לא יהיה עצמאי לחלוטין או לא ידבר לעולם. ואני לא רוצה, לא מגיע לי.
אני רוצה לבחור את הבחירות שאני מאמינה בהן עכשיו ולהיות במקום שמקבל את זה שגם אם אני טועה, זה מה שיש.
כי אני לא באמת יודעת מה מידת העצמאות שתהיה לו בעתיד, אני גם לא באמת יודעת מתי הוא יתחיל לדבר, אם הוא ידבר בכלל. אני כן יודעת איך אני מרגישה לגבי זה. ואני מרגישה שלא נכון לי ולא נכון לו שאני אהיה עסוקה באם ומתי הוא ידבר. אנחנו ויתרנו על המירוץ והחלטנו שאצלנו בבית השעון לא מתקתק, אין תאריך יעד ואין פג תוקף, זה יכול לקרות בכל רגע וזה בעיקר בחירה של ארז.
אני יכולה רק להניח בפניו את הכלים כדי לתקשר איתנו, אם וכאשר הוא בוחר בכך. רק כדי להרחיב לו את האפשרויות, רק כדי שיוכל לבחור מתי בא לו לבכות ומתי פשוט שיבינו אותו. אני לא צריכה לשמוע אותו קורא לי אמא, אני רואה את זה במבט בעיניים שלו, בחיוך שמרחיב לי את הלב, בראש שמתרפק על כתפי.
אז גם כאן אני מאלתרת, זה מה שאני יודעת לעשות. לעשות הכי טוב שאפשר בכל רגע נתון, גם אם זה אומר שבדרך יש מחיר, שהוא משלם מחיר. כי אולי אם אני אתכנן, אשקיע, אתאמץ ואקום חצי שעה לפניו, אוכל למנוע את הבכי שלו כל יום עם עלות השחר. בכי ההמתנה למשקה שלו, בכי לא של פינוק, לא של כעס, לא של כאב, בכי שלא הכרתי לפני שארז הגיע לחיי, בכי של חרדה.
כל בוקר מחדש הוא ממתין שאני אכין לו את המשקה ובפרק הזמן הזה, שנע בין שלוש לחמש דקות, הוא מצטנף בפינה בחדר ובוכה בחרדה אמיתית, שאולי הפעם זה לא יקרה. ולמרות שכל בוקר הוא מקבל את המשקה בדיוק כמו שהוא רוצה ומיד מפסיק לבכות, למחרת זה קורה שוב.
ואני, טרוטת עיניים, בחמש בבוקר, מכינה את המשקה הכי מהר שהתפקוד הישנוני שלי ברגעים אלו מאפשר לי. חווה בכל יום מחדש את הדקות האלה של הבכי שלו, הדקות שנדמות לי כנצח, דקות שלא נגמרות. אני כבר לא מבזבזת זמן בלהרגיע, לחבק, או ללטף במילים. אני יודעת שאני צריכה לאסוף את הכוחות ועם הבכי הקורע ברקע להתמקד בהכנה ולהביא לו את הבקבוק.
אז אם אתאמץ, אני מהרהרת ברגעי שבר, אני יכולה לשים שעון מעורר וליפול מהמיטה ברבע לחמש ולהכין לו את הבקבוק טרם ההתעוררות שלו. אם אתאמץ, אני יכולה לצמצם את הבכי לכדי רגע, אולי. אבל אני לא יכולה. כי אני עייפה, כי אני לא רוצה להיפרד מהמיטה שרק לא מזמן נכנסתי אליה, אחרי ההתעוררות האחרונה שלו.
אולי אם הוא היה ישן לילה שלם, אני ממשיכה בהרהורים המתישים, הייתי יכולה לקום עם השחר, אבל אני לא יכולה, כי אני מלקטת פירורי שינה, פה שעה, פה דקותיים, הנה הצלחתי להשלים חלום.
אני מבינה שזה המחיר של להיות אמא שמקבלת אותו כמו שהוא ולא רצה איתו לכל מטפל שקיים בעולם בתקווה שהוא יחליט היום להפיק צליל חדש, אמא ששמחה עד הגג כי הוא הבין כשביקשתי ממנו לאסוף את הצעצועים ואפילו הכניס שניים לארגז. בצעצוע השלישי נגמר לו, הוא העדיף למשש ולחקור.
ואני הנחתי לו ושמחתי לעצמי וידעתי בידיעה פנימית שהוא מבין הרבה יותר ממה שאנחנו מודעים אליו, ממש כמו שידעתי שבמקום שבו הוא מסדר שני צעצועים יגיע יום שהוא יסדר חמישה.
אני יודעת שאני יכולה להיות אמא כזאת בשבילו, שמקבלת את המקום שבו הוא נמצא וסומכת עליו שהוא יזוז ממנו אם וכאשר הוא יחליט, ירצה, יבחר, כי אני מאפשרת לעצמי לישון ובוחרת להתעורר בכל בוקר מהבכי שלו ולא להתאמץ ולשים שעון ולקום לפניו.
כי בשבילי, המרמור והכעס מתחילים במקום של הויתור. במקום של המאמצים, שם מתחיל הרצון בהכרת תודה. ואני החלטתי שאני לא מוותרת על עצמי, אני משלבת, אני אתן רק את מה שאני יכולה, לא יותר. אשים את עצמי במקום הראשון למרות ואולי בזכות. אני לא רוצה שיעריכו, אני לא צריכה שיכירו לי תודה, אני עושה בשבילי לא בשבילו, הוא כאן כי אני רציתי, אני בחרתי בו.
וגם אם בעתיד הוא ימשיך להזדקק למשקה שלו ממש בשניה שהוא פוקח את העיניים, אני בטוחה שהוא יידע שזה בסדר, ושהוא יכול לשים את עצמו במקום הראשון. כי מגיע לו, כי זה מה שלימדו אותו בבית.
וזה לא שיש לי אפשרות אחרת. האפשרות השנייה, להתאמץ, להתכונן, להשקיע, טומנת בחובה מפחי נפש. כי ככל שאני משקיעה מאמץ, כך אני נלחצת, מצפה שהחיים יפעלו בדיוק לפי התוכנית ומתאכזבת, הורסת.
אז אני מרשה לעצמי. מרשה לעצמי לא להיות במרדף אחרי פרנסה כי כספי החסכונות הולכים ואוזלים, סומכת על עצמי שברגע הנכון ההזדמנות תגיע. הדלת שדרכה אני אמורה לעבור כדי להשיג עוד כסף תיפתח. אין טעם לנסות ולפתוח בכוח את כל דלתות העולם. ברגע הנכון הדלת תציג עצמה בפניי.
יהיה בסדר. חייב להיות, היה עד עכשיו. ובדיוק כמו שאני מתאמנת עכשיו בלהעיף מחשבות טורדניות על כסף, אני עושה אותו הדבר גם לגבי ארז.
נכון שאני אמא מזן אחר, אני מקבלת אותו כמו שהוא, אני אוהבת את סממני האוטיזם שבו, אני אפילו מנפנפת ביחד איתו לפעמים, אבל הפחדים עדיין נמצאים בראש. לא הפחד של מה יהיה איתו כמו המחשבה על מה זה אומר עליי כאמא אם אני לא הופכת עולמות בשבילו. בשורה התחתונה, הכי מפחיד אותי להיות אמא גרועה, אמא שתבזבז את כל החיים בהלקאה עצמית אם הוא לא יהיה עצמאי לחלוטין או לא ידבר לעולם. ואני לא רוצה, לא מגיע לי.
אני רוצה לבחור את הבחירות שאני מאמינה בהן עכשיו ולהיות במקום שמקבל את זה שגם אם אני טועה, זה מה שיש.
כי אני לא באמת יודעת מה מידת העצמאות שתהיה לו בעתיד, אני גם לא באמת יודעת מתי הוא יתחיל לדבר, אם הוא ידבר בכלל. אני כן יודעת איך אני מרגישה לגבי זה. ואני מרגישה שלא נכון לי ולא נכון לו שאני אהיה עסוקה באם ומתי הוא ידבר. אנחנו ויתרנו על המירוץ והחלטנו שאצלנו בבית השעון לא מתקתק, אין תאריך יעד ואין פג תוקף, זה יכול לקרות בכל רגע וזה בעיקר בחירה של ארז.
אני יכולה רק להניח בפניו את הכלים כדי לתקשר איתנו, אם וכאשר הוא בוחר בכך. רק כדי להרחיב לו את האפשרויות, רק כדי שיוכל לבחור מתי בא לו לבכות ומתי פשוט שיבינו אותו. אני לא צריכה לשמוע אותו קורא לי אמא, אני רואה את זה במבט בעיניים שלו, בחיוך שמרחיב לי את הלב, בראש שמתרפק על כתפי.
אז גם כאן אני מאלתרת, זה מה שאני יודעת לעשות. לעשות הכי טוב שאפשר בכל רגע נתון, גם אם זה אומר שבדרך יש מחיר, שהוא משלם מחיר. כי אולי אם אני אתכנן, אשקיע, אתאמץ ואקום חצי שעה לפניו, אוכל למנוע את הבכי שלו כל יום עם עלות השחר. בכי ההמתנה למשקה שלו, בכי לא של פינוק, לא של כעס, לא של כאב, בכי שלא הכרתי לפני שארז הגיע לחיי, בכי של חרדה.
כל בוקר מחדש הוא ממתין שאני אכין לו את המשקה ובפרק הזמן הזה, שנע בין שלוש לחמש דקות, הוא מצטנף בפינה בחדר ובוכה בחרדה אמיתית, שאולי הפעם זה לא יקרה. ולמרות שכל בוקר הוא מקבל את המשקה בדיוק כמו שהוא רוצה ומיד מפסיק לבכות, למחרת זה קורה שוב.
ואני, טרוטת עיניים, בחמש בבוקר, מכינה את המשקה הכי מהר שהתפקוד הישנוני שלי ברגעים אלו מאפשר לי. חווה בכל יום מחדש את הדקות האלה של הבכי שלו, הדקות שנדמות לי כנצח, דקות שלא נגמרות. אני כבר לא מבזבזת זמן בלהרגיע, לחבק, או ללטף במילים. אני יודעת שאני צריכה לאסוף את הכוחות ועם הבכי הקורע ברקע להתמקד בהכנה ולהביא לו את הבקבוק.
אז אם אתאמץ, אני מהרהרת ברגעי שבר, אני יכולה לשים שעון מעורר וליפול מהמיטה ברבע לחמש ולהכין לו את הבקבוק טרם ההתעוררות שלו. אם אתאמץ, אני יכולה לצמצם את הבכי לכדי רגע, אולי. אבל אני לא יכולה. כי אני עייפה, כי אני לא רוצה להיפרד מהמיטה שרק לא מזמן נכנסתי אליה, אחרי ההתעוררות האחרונה שלו.
אולי אם הוא היה ישן לילה שלם, אני ממשיכה בהרהורים המתישים, הייתי יכולה לקום עם השחר, אבל אני לא יכולה, כי אני מלקטת פירורי שינה, פה שעה, פה דקותיים, הנה הצלחתי להשלים חלום.
אני מבינה שזה המחיר של להיות אמא שמקבלת אותו כמו שהוא ולא רצה איתו לכל מטפל שקיים בעולם בתקווה שהוא יחליט היום להפיק צליל חדש, אמא ששמחה עד הגג כי הוא הבין כשביקשתי ממנו לאסוף את הצעצועים ואפילו הכניס שניים לארגז. בצעצוע השלישי נגמר לו, הוא העדיף למשש ולחקור.
ואני הנחתי לו ושמחתי לעצמי וידעתי בידיעה פנימית שהוא מבין הרבה יותר ממה שאנחנו מודעים אליו, ממש כמו שידעתי שבמקום שבו הוא מסדר שני צעצועים יגיע יום שהוא יסדר חמישה.
אני יודעת שאני יכולה להיות אמא כזאת בשבילו, שמקבלת את המקום שבו הוא נמצא וסומכת עליו שהוא יזוז ממנו אם וכאשר הוא יחליט, ירצה, יבחר, כי אני מאפשרת לעצמי לישון ובוחרת להתעורר בכל בוקר מהבכי שלו ולא להתאמץ ולשים שעון ולקום לפניו.
כי בשבילי, המרמור והכעס מתחילים במקום של הויתור. במקום של המאמצים, שם מתחיל הרצון בהכרת תודה. ואני החלטתי שאני לא מוותרת על עצמי, אני משלבת, אני אתן רק את מה שאני יכולה, לא יותר. אשים את עצמי במקום הראשון למרות ואולי בזכות. אני לא רוצה שיעריכו, אני לא צריכה שיכירו לי תודה, אני עושה בשבילי לא בשבילו, הוא כאן כי אני רציתי, אני בחרתי בו.
וגם אם בעתיד הוא ימשיך להזדקק למשקה שלו ממש בשניה שהוא פוקח את העיניים, אני בטוחה שהוא יידע שזה בסדר, ושהוא יכול לשים את עצמו במקום הראשון. כי מגיע לו, כי זה מה שלימדו אותו בבית.
