מחשבות על יופי

בימים האחרונים נחשפתי למגוון פוסטים בפייסבוק שעוסקים במאבק במודל היופי. יותר ויותר נשים יוצאות חוצץ נגד הרזון, הפוטושופ, האסתטיקה החולנית והלא ממש אמיתית שניבטת לעברנו ממרקע הטלוויזיה ומשלטי החוצות. מאבק במודל של יופי אחיד, חד גוני, מושלם מדי. הפוסטים האלה גרמו לי לתהות איפה אני ניצבת מול מודל היופי? איך אני מושפעת ובעיקר איך הושפעתי. היום אני יכולה להגיד, בהיסוס אמנם, שאני הרבה יותר שלמה עם איך שאני נראית.

להגיד לכם שאני לא נעמדת בפרופיל כדי לבדוק כמה גדולה הבטן שלי היום? ברור שכן. אני גם לא אכחיש בדיקת היווצרות עיגולים שחורים מתחת לעיניים, או בדיקה של מידת הרפיון של הצוואר או כמה כתמי שמש חדשים צברתי בשבוע האחרון. כן, אני מתקרבת לגיל 40 ואני מניחה שזה ניכר. בודאות זה ניכר בשיח הפנימי על החיצוניות שלי ביני לבין עצמי.

ועדיין, אני מרגישה הרבה יותר שלמה עם עצמי מאיך שהרגשתי כילדה וכנערה. הצורך האובססיבי שלי, כבחורה צעירה, לשפוך טונות של מייק אפ, כדי שחס וחלילה לא יבצבץ אפילו לא נמש אחד ולנסות נואשות לתקן את הפגמים שראיתי בכל מבט במראה, כבר לא קיים בי. ולא, לא בגלל שהתנתקתי ממסך הטלוויזיה, אלא בגלל שאני מרגישה יותר אהובה מאי פעם.

אף פעם לא הייתי מהילדות היפות של הכיתה, הייתי ילדה מנומשת וקצת מלאה. ילדת סנדוויץ'  בין אחות גדולה, שהיתה למושא הערצה וחיקוי, "הילדה המושלמת", ואחות קטנה רזה במיוחד. הרגשתי נחותה בגלל שאני לא רזה מספיק, נחותה כי אני מנומשת מדי, עם יותר מדי נקודות חן.  

נמנעתי מלחייך בתמונות לפחות עד גיל עשרים, מהחשש שהפנים העגולים שלי ייצאו שמנים עוד יותר. עד היום, אני בשוק מעצמי שלא פיתחתי הפרעת אכילה היסטרית, אם מנטרלים תקופה קצרה של כדורים משלשלים בגיל 16 וחודש של דיאטת אבטיח וגבינה בולגרית.

אני זוכרת טוב שבשלב כלשהו אמא היתה מספרת שאני הייתי התינוקת הכי יפה שלה. תווי פנים מושלמים, עיניים שחורות גדולות ועור לבן כשלג. מתוך כך היה לי ברור, מבלי שיציינו זאת בפניי באופן נחרץ, איך כל נמש נוסף, כל נקודת חן שצמחה פתאום הם עדות ליופי שהיה ואיננו עוד.

מתוך הילדות המחרידה הזו פרצתי להתבגרות מזעזעת הרבה יותר, מה שהעסיק אותי כילדה, הטריף אותי כמתבגרת. כברונטית יחידה בין שתי בלונדיניות, גיליתי ששיער כהה על הראש הרבה יותר אטרקטיבי משיער כזה במקומות אחרים בגוף. במהלך 25 השנים האחרונות למדתי שאני לא באמת שעירה, על פי הקריטריונים המקובלים. למדתי שנשים שנחשבות שעירות היו שמחות להתחלף איתי, אבל זה לא הפחית מהתחושה הלא נעימה שליוותה אותי שנים, שבכל פעם שאני יוצאת לעולם, אנשים מיד מסתכלים עליי ועל מידת השעירות שלי. זה גרם לי מיד לעבור ללבוש חולצות ארוכות בלבד, ולקח שנים עד שהייתי מוכנה לגבש תפיסה אחרת על עצמי.

הדרך שאני עברתי כדי לגבש דעה אחרת על עצמי עברה דרך אהבה ומוכנות שלי לעשות לעצמי יותר ויותר טוב, מה שגרם כפועל יוצא שארגיש יותר טוב עם עצמי. 

היום אני יודעת גם כבת זוג וודאי כאמא, שאהבה אינה עיוורת, אלא להיפך היא מרחיבה את הראיה. כי כשאני רואה מישהו דרך משקפי אהבה, אני רואה את היופי שלו, את העוצמות שלו, את מי שהוא ולא את הפצע שצמח לו או את השיער הלא מסודר. אני ראיתי את עצמי כל חיי,  במשקפים ביקורתיות, כך גדלתי לראות את עצמי. ובמשך תקופה ארוכה כך ראיתי גם את העולם. תמיד דרך הפריזמה של הפגמים וחוסר המושלמות, תמיד דרך מה שחסר ואיננו ולא דרך מה שישנו ומופלא.

אז נכון שהטלוויזיה ושאר אמצעי התקשורת תורמים את חלקם ביצירת תמונה של יופי הומוגני ומעוות, אבל זה רק חיזוק למשהו שהיה קיים קודם. היום, כשאני פועלת כדי שיהיה לי יותר טוב, וכתוצאה מכך אני מרגישה יותר אהובה בזכות תכונות האופי שלי, החיוך שלי, הנשמה שלי, וכן גם המראה שלי, אז החיצוניות מקבלת את מקומה הראוי, כחלק ממני ולא כמהות כולה. 

זיכרונות שעדיף לשכוח

במסגרת חיידק יאיר לפיד בו נדבקתי לאחרונה, לאור יושרו הציבורי ופועלו כפוליטיקאי, אני קוראת בימים אלה את ספרו "זיכרונות אחרי מותי" ביוגרפיה של טומי לפיד הכתובה כאוטוביוגרפיה. אמנם אני רק בתחילת הספר, אך זה בדרך כלל מספיק לי בשביל לדעת שהספר כבר מרתק וכך יהיה גם המשכו.

אני חולה על סיפורים אנושיים, בעיקר אלה המספרים על עצמם. מתוך הכתיבה של יאיר ומתוך סיפורו של טומי, אני לא יכולה שלא להתמלא קנאה על האהבה החזקה בין השניים, שנשקפת מכל עמוד. נראה כי גם טומי, למרות נסיבות ילדותו הטרגיות בצל השואה, זכה למנת אהבה משמעותית משני הוריו. מודה, שבאופן חולני ומעוות, קראתי את סיפור ילדותו של טומי וקינאתי. קינאתי בשיחות ובלמידה המשותפת עם אביו, ובאומץ העז שגילתה אימו מספר פעמים כדי להציל אותו ממוות. 

לא שלחיות בתוך מלחמה ולפחוד כל היום, נראה לי משמח, חוויתי או מרתק. ממש לא. ברור לי שיותר מכל טומי היה שמח לחיים שגרתיים. אבל, לפחוד כל היום ולא בגלל איום אמיתי על החיים, נראה לי כמו דרך גרועה לא פחות להעביר את הילדות. וזו היתה מנת חלקי. 

אף פעם לא הייתי בטוחה באהבה של ההורים שלי, אף פעם לא תקשרתי עם ההורים שלי. חייתי בבית לצידם, בלי שיעבור בינינו החוט המקשר הבלתי נראה הזה שיוצר משפחה. עם אבא זה היה בכלל מוזר. ההורים שלי עדיין חיים ביחד, מעולם לא התגרשו, אבל אבא תמיד היה נעדר. 

בתור ילדה קטנה, אני זוכרת בעיקר שהוא עבד הרבה שעות וחזר מאוחר, ובסופי שבוע הוא נהג לשחק כדורגל ובזמן הפנוי, בדרך כלל בילינו אצל המשפחה או בטיולים עם חברים. כמעט אף פעם לא לבד. ובודאי שלא לבד בלי אמא. כל התקשורת איתו מאז ומעולם נשענה על המתווכת הראשית – אמא. הוא היה מדבר איתה והיא היתה מעבירה לנו מסרים, הוא היה מדבר אלינו דרכה. 

בפעמים הבודדות שהפניה אליי היתה בלתי אמצעית, זה בדרך כלל היה בצעקה עסיסית בגלל משהו שעשיתי. אבל אני חושבת שצעקות ישירות אליי הגיעו רק בגיל יותר מבוגר. רגעי הקסם הבודדים כילדה היו קשורים לבילוי בבריכה או בים, אז הייתי יכולה להיתלות על צווארו, לשחות ביחד ולהרגיש קצת חום הורי. במשך הזמן, הלכה ונפערה תהום בינינו. תהום של ריחוק, שרק מילים ושיחות יכולות לאחות. ולא היו מילים ולא היו שיחות. והריחוק הלך וגדל ככל שגדלתי אני. 

בגילאי 12-13 לערך, אני זוכרת באופן מפורש את הרגע שאבא היה חוזר הביתה מיום עבודה. בבית שלנו היתה קומת כניסה ובה חדר עבודה, שלימים הפך לחדר של אחותי הגדולה, מדרגות ושאר הבית. פינת הטלוויזיה היתה ממוקמת סמוך למדרגות הכניסה, כך שמי שישב וצפה בטלוויזיה (אחד התחביבים האהובים עליי) ראה את מי שעולה במדרגות. וכך, כמעט בכל יום, אני הייתי בפינת הטלוויזיה בזמן שאבא עלה במדרגות. ואז היה רגע, מהנוראים בימי חיי, שהיינו פשוט מהנהנים זה לזו. הנהון, זו היתה הדרך של אבא שלי לברך אותי לשלום במשך שנים. וזו היתה פסגת התקשורת בינינו. זה וכתף שמתנגשת באחרת בפגישה מקרית ומביכה במסדרון הצר שבין החדרים. 

מהרגע שצמחו לי שדיים ועד שהתגבשתי סופית כבחורה, אבא שלי נעלם מחיי. לא שההמשך היה מבטיח יותר, בגיל 16 הוא המיר את ההתעלמות, בחשדות ואובססיות. בכל ערב שיצאתי לבלות הסתיים הבילוי בהפסקת נשימה זמנית, תוך ניסיון, לרוב נואל, שלי להיכנס הביתה והישר לחדר שלי מבלי להעיר את אבא ולחטוף צעקה שמרעידה את אמות הסיפים ואיזה עונש מטורף ולא פרופורציונאלי. 

ולא שחזרתי הביתה באיחור. זאת לא היתה אופציה, כיוון שאף פעם לא הגדירו לי שעת חזרה מדויקת. חזרתי מתי שסיימתי לבלות. באחת הפעמים שאבא התעורר וגילה שהשעה שתיים לפנות בוקר, התבקשתי מעתה לחזור באחת עשרה. שעה, שציות לה, משמעו ביטול היציאה. גם את המשא ומתן בעקבות המריבות לא ניהלתי מולו. הוא היה טוב רק בשביל לצעוק, להשליט טרור, לקבוע גבול חסר קשר למציאות ולהשתבלל שוב בעולמו. אמא היתה צריכה לשמוע את כל הטיעונים שלי, הבכיות והתחנונים ולנסות להשיג בשבילי חנינה.  

כמובן, שכדי שהיא תריב איתו בשבילי היה מחיר שהייתי צריכה לשלם. התנהגות מופתית כל השבוע, אולי לעזור במקומות לא צפויים. כיוון שהתנאים שיגרמו לה לחשוב טובות עליי לא היו אף פעם ברורים, עסקתי רוב הזמן בניחושים ובניסיונות. בעיקר השתדלתי כמה שפחות להפריע, כמה שיותר לא להיות בסביבה, כדי לא להיקלע בעל כורחי למריבה נוספת בלתי נמנעת. בהמשך התבגרותי, כאשר היכולת של הוריי לשלוט על שעת החזרה שלי מבילוי הפכה לבלתי אפשרית, מערכת היחסים עם אבא עברה למימד חדש. כשהייתי בכיתה י"ב ואח"כ בצבא, הגיע הזמן להיחשף לנאומים שלו. 

אני זוכרת ברתיעה, איך כדי שלא אסע באוטובוס הוא היה מציע להסיע אותי לצבא, שירתתי בחיפה כך שזה היה אפשרי מבחינתו. ואז היינו מבלים כחצי שעה, לעיתים שלושת רבעי שעה של עינוי ישובים זה לצד זו ברכב. אני נמנעתי בכל מחיר מלהיתקל במבט שלו ונראה כי הוא עשה אותו דבר. 

ישבתי מכונסת בכיסא שליד הנהג, ניסיתי לצמצם את גודלי הפיזי לזה של גרגר אבק, התאמצתי לנשום בשקט מוחלט והשתדלתי מאוד להיזהר פן אחניק בטעות פיהוק או עיטוש. כל הקיום שלי התמצה לכדי ספירת הדקות עד לרגע המיוחל שאוכל להיפלט מהרכב שלוכד אותנו יחד. כשהשקט המקפיא היה בלתי נסבל הוא היה שואל איזו שאלה סתמית ומקבל בתגובה תשובה אגבית ולקונית. 

אחרי שעשה וי על "התעניינתי בבת שלי" היה מתחיל לנאום נאום משעמם, רפטטיבי ומיותר עליו ועל העבודה שלו. אתם בטח שואלים למה נסעתי איתו, הרי הייתי יכולה לבחור באוטובוס? אני מניחה שכן. אלא שלא. לא באמת בא לי לקום מוקדם יותר ולהמתין לאוטובוס אחרי לילה אפוף אדי אלכוהול מהבילוי בליל אמש בפאב השכונתי. גם לא האמנתי שיש לי את הכוחות להגיד לאבא שלי לא. ובעיקר האמנתי שככה זה. אבא מצפה לנסיעה המשותפת, זו הדרך שלו להתקרב, ככה זה בין אבות לבנות ואני פשוט צריכה לסבול בשקט. 

לסבול בשקט ולשמוע אותו מהלל את עצמו ומספר על "אני ואני ואני", כמה הוא מצליח ונהדר ואין בילתו ואיך כל האחרים תמיד קטנים, עלובים ותחמנים. ומה יכולתי אני לתרום לשיחה כזו? לספר שאני דווקא מכירה כמה אנשים נפלאים? לספר על כל המקומות בהם אני רוצה ורוצה ולא מצליחה? שתקתי, התכנסתי ביני לבין עצמי והמשכתי לספור את הדקות המיוחלות עד שהסיוט יסתיים. 

אם אסנגר לרגע על אבי, אני מניחה שהוא סבר שכאישה צעירה אני כבר ראויה להיות פרטנרית לשיחה. ניתן יהיה להציף אותי בתיאוריות שלו ובתפיסת עולמו. ואני בהחלט מאמינה שהורים יכולים, אם נתבקשו, להעשיר את העולם של ילדיהם דרך פריזמת ההסתכלות שלהם, דרך שיתוף תפיסת עולמם. אלא שאני לא שאלתי ומה שקיבלתי היתה תפיסת עולם מעוותת וצרה כעולמה של הנמלה, שרואה רק עבודה מול עיניה. תפיסה המתעלמת מרגשות, מתחושות, מהדרך שאדם עובר עד שהוא מקבל תוצאות כלשהן. 

ובעיקר, הנאומים של אבא שלי ניסו באקט של ייאוש, לדלג על עשור של שתיקות מביכות והתחמקויות. זה כמו להתחיל מערכת יחסים עם אדם זר, בלי לעשות את שיחת הסיפור שלי, הסיפור שלו. היינו שני זרים, שלא יכולים להתייחס זה אל זו כזרים מוחלטים ולהתעלם אחד מהשניה. ואני לפחות הרגשתי כשבויה בסיטואציה. צריכה להתייחס אליו בנימוס, למרות שמה שהכי בא לי הוא להתרחק ברגע שהוא מתקרב. כי לדבר באמת עליי ועל תחושותיי, לא העזתי. העדפתי לירות לעצמי כדור בראש מאשר לפתוח את סגור ליבי. אז בצר לי, דובבתי אותו לדחוף לי עוד נאום בער, רק בשביל להפסיק את השקט המסויט והמפחיד במחיצתו. 

כעת, כשאני כבר כחצי שנה לא בקשר איתו, אני לא באמת מרגישה חסר בחיי. לא באמת ניתן להרגיש חסר לגבי משהו שמעולם לא היה שלם. אין געגועים, יש רק כאב וכעס על השליטה שהעברתי לידיו במשך כל כך הרבה שנים. ויש גם קול חדש של שחרור וחופש והרבה תקווה לבאות. כנראה שזה חג הפסח הראשון שלי כאדם חופשי, שיכול לבחור מה בא לו לשמוע, מתי וממי. חג חירות שמח לי!

עקיצה מהחמות

בכל פעם שאני מרגישה שאני שולטת במשהו, שצמחתי ולמדתי דבר חדש על עצמי, היקום מזמן לי שיעור נוסף. מזכיר לי שהדרך ארוכה. היום זה הגיע בצורה של הודעה בפייסבוק מחמותי. אחרי למעלה מארבע שנים שאנו לא בקשר, בעלי חידש איתה קשר לאחרונה. אני החלטתי שלאור הצמיחות שלי בתקופה האחרונה אני יכולה גם. הצעתי לה חברות בפייסבוק, זה נראה לי כמו התחלה איטית ומדודה שמתאימה לי כדי לפתח קשר בקצב שלי. 

חמותי מיד הרימה את הכפפה ונענתה לבקשת החברות שלי. כך חלפו להם כמה ימים מבלי שנוצר קשר בינינו. היא מן הסתם מסיבותיה ואני כי עוד לא ידעתי מה בפי. 

היום קיבלתי טעימה ממנה. טעימה שהזכירה לי נשכחות. היא שלחה לי הודעה שהיא שמחה על חידוש הקשר (עד כאן נפלא) והוסיפה שאני האדם האחרון שציפתה שיבקש ממנה חברות בפייסבוק. את ההודעה קינחה בשאלה מה בא לי לעשות עם בקשת החברות.

מה אגיד לכם, בתחילה התעצבנתי, הפכתי והפכתי במילים, ניסיתי בכל דרך אפשרית להקטין את העקיצה ולהתמקד במשפטים החיוביים. היא בכל זאת אמרה שהיא שמחה על חידוש הקשר, היא בכל זאת ציינה "לומדים" כאילו בקשת החברות שלי גרמה לה לבחון את עצמה ודעותיה באופן אחר, אולי אני מגזימה? 

החלטתי לענות לה באופן שיכבד אותי ואת המקום בו אני נמצאת ועדיין ישאיר ערוץ תקשורת פתוח. אמרתי שאני שמחה שתרמתי ללמידה שלה ושאני עושה מה שמתאים לי כך שאם היא מעוניינת להציע הצעות לגבי הקשר בינינו היא יותר ממוזמנת. תגובה עוד לא קיבלתי וזה גם לא האישיו. 

מה שכן העניין הוא שמרגע שקראתי את ההודעה שלה, תוך כדי התשובה שלי ולמעשה עד לפני כמה דקות, הייתי מנותקת רגשית מהמאורע.  רק אחרי שיחה עמוקה בנושא עם בעלי, הבנתי כמה הדחקתי את עוצמת הפגיעה. 

כל כך חשוב לי לשלוט בכל סיטואציה שכרגיל ניסיתי לשלוט באיך שאני מרגישה לגבי זה. האמת היא שזה לא מעצבן אותי מה שהיא כתבה, זה מעליב אותי עד עמקי נשמתי. המחשבה שיש מישהו בעולם, ועוד האמא של אהובי, שחושב עליי כנראה שאני אדם כל כך נוקשה ועיקש שאין סיכוי שאשלח ידיים בברכה לאדם אחר, פוגעת בי מאוד. וזה שאני יודעת על עצמי שאני כל כך לא כזה אדם, אני כועסת ובוטה לפרקים, אבל ממש לא שומרת טינה, לא מפחית כהוא זה את עוצמת ההיעלבות שלי.

ייתכן שאנשים רבים שהיו קוראים את הכתוב, היו פוטרים אותו כעקיצונת קטנה לכל היותר ולא כמשהו שצריך להזיז לי, אבל מה אחרים חושבים לא באמת יכול לשנות את איך שאני מרגישה לגבי העניין. רק אני הייתי שם כשקראתי והרגשתי את הדקירה הזו במרכז הבטן, את הגועל.

רק לאחרונה שמחתי לגלות שההחלטה שלי לא להגיב לכל אידיוט שמפרסם תגובה קטנונית, מחנכת ולרוב מטומטמת על הכתבים שלי היא מאוד נכונה. מסתבר שיש מי שעושה עבורי את העבודה. על כל תגובה מעצבנת שלא עניתי לה, מיד קם קורא נאמן ויצא להגן עליי. מודה שזה מרגש אותי ובעיקר מחזק את החלטתי שלא להתייחס לאחרים ולדעות שלהם. מבחינתי, זה פידבק מהיקום שאני בכיוון הנכון. ועדיין, אני מתעצבנת ונפגעת מהתגובות האלה. פחות ככל שעובר הזמן, אבל הן  מצליחות לעורר בי רגש. וכנראה שטוב שכך, בדיוק כמו שאני שמחה להתרגש, להתפעם וליהנות מהתגובות החיוביות, המופלאות, של מי שהתחברו לכתיבה שלי. אני לא חושבת שאני יכולה להתחבר רגשית לטוב ולדלג על החיבור הרגשי כשרע. זה לא עובד ככה, או שאני מנותקת או שלא. 

אם אלה האפשרויות, אני בוחרת להפסיק לנסות לשלוט על הרגשות שלי ולהרשות לעצמי להרגיש, גם אם מדובר ברגש מכוער. כנראה שלפני שאני מפסיקה את מאבקי השליטה עם כל העולם, כדאי שאפסיק להיאבק עם עצמי בכל המקומות שאני בכוח נאחזת לא לאפשר לעצמי להרגיש עד הסוף, לא לחוות את הכאב של הפגיעה. 

נמאס לי להסתתר מאחורי קול ההיגיון, חלילה מלפגוע במישהו אחר. מספיק. הרגשתי רע עם עצמי כשקראתי מה חמותי כתבה, והרגשתי פחד כשהחלטתי לחשוף את זה בבלוג שלי. פחד שמא היא תיפגע ותיפנה ממני. ואולי זה מה שיהיה. אבל אם באמת אני רוצה לפתוח איתה דף חדש, זה יכול לבוא רק ממקום של פתיחות רגשית. אני הפסקתי לבטל את הרגשות שלי כדי להנעים את עולמם של אחרים. נפגעתי. deal with it, deal with me. 

הגיע הזמן לדבר על חינוך

היום קיבלתי בדוא"ל טופס הערכה של שחר בכיתה א'. קיבלתי בדוא"ל כי זיו ואני לא משתתפים בימי הורים מתוך עיקרון. על פי תפיסת החינוך שלנו אין דבר שהמורה יכולה להגיד לי על שחר או על אחד מילדיי האחרים שאני כבר לא יודעת, ודאי שלטוב וברוב המקרים גם לרע.
אני כמובן מצפה מגוף שאמור לדאוג לביטחונו של הילד שלי במשך כמה שעות בכל יום לעדכן אותי במשהו חריג או חמור שהבן שלי מעורב בו. הכוונה, אם שחר מתנהג באלימות או אלימים אליו, זה בכל מקרה לא משהו שאני מצפה לשמוע ביום הורים, אלא בטלפון, מייל או כל אמצעי תקשורת אחר ברגע האמת.
כך יוצא שוב שיום הורים הוא המצאה מיותרת מבחינתנו שמטרתה ניתוח הורים-מורים את הילד, כדי להכניס אותו לתלם ולהתאים אותו לפס הייצור הכבוי שמכונה דור העתיד. 
אבל המערכת כמו המערכת חייבת בחובת הדיווח וכך הגיעה אליי אחר כבוד ההערכה של שחר. 
בהערת אגב ולא רק בגלל שאני אמא שלו אציין ששחר הוא ילד מחונן, עם יכולות מתמטיות שלא מביישות תלמידים מצטיינים בכיתות הרבה יותר גבוהות ועם יכולת רגשית מפותחת ויצירתיות מופלאה ואני מפסיקה עכשיו כי זה ממש לא שיר הלל לשחר.
אז שוב בחזרה לענייננו, אני לא מאמינה במערכת החינוך הנוכחית וההישגית. אני חושבת שמישהו לאורך הדרך התבלבל או שכח שלמידה אמיתית מושתתת על שאלת שאלות, על הנכונות והיכולת לשים סימני שאלה על כל קביעה של הזולת, על ייחודיות ועל שימת דגש על האינדיבידואליות של התלמידים ולא על שינון טרחני של דברי המורים, שגם דברים אלה לא תמיד מוסיפים דעת.
מניסיוני האישי ויש לי 19 שנים של השכלה פורמלית, מה שלא מעניין לא נדבק ואם תשאלו אותי היום שאלה שקשורה לגיאוגרפיה  ביולוגיה, פיזיקה כנראה שלא אדע לענות, למרות שפיזית נכחתי בשיעורים האלה.
כיוון שאני מאמינה באחריות אישית, אני לא מוכנה לתת יד למערכת מקולקלת, שללא השימוש בהורים כשוטרים, אין לה יכולת להתקיים. נוצר מצב שבשנים הראשונות של הילדים בבית הספר, המורים עושים יד אחת עם ההורים כדי לכבות את שמחת החיים והיצירתיות של הילדים ולהכניס אותם לכלא צר אופקים ומנטרל מחשבה. ההורים צריכים לדאוג שהילדים יתרגלו, יעשו שיעורי בית, יגיעו לכיתה עם כל הציוד, בקיצור משרה מספר שתיים - להכניס את הילדים למסגרת הבית-ספרית. 
כששירה, הבת הבכורה שלי, היתה בכיתה א' עשיתי את הטעות והלכתי ליום ההורים, שם התחלתי להתנצח עם המורה למה אני לא מתכוונת להיות שוטר ולבדוק בכל יום מה הם שיעורי הבית ולהכריח אותה לעשות אותם, מה גם שאין לי שום אינטרס שהיא תעשה שיעורים. אני בכלל לא בטוחה ששיעורי בית הם הדרך האפקטיבית ביותר, ודאי שלא המהנה ביותר, ללמוד משהו. גם לא נראה לי סביר שכל הילדים לומדים באותה צורה ושכולם זקוקים בדיוק לאותו מספר חזרות על כל דבר. ניסיתי להסביר למורה, שהיא יציר המערכת, שהשיעורים בשביל הילדים ובאחריותם. מיותר לציין שלא הצלחתי להעביר את המסר, הרי איזו מורה תסכים איתי, כאשר היא חלק מהמערכת שלה אני בזה. 
התלבטתי לגבי חינוך ביתי ובסופו של דבר החלטתי שזה לא הכיוון שלנו. בעתיד אולי כן, כשהילדים יהיו מספיק בוגרים להחליט לגבי עצמם ולגבי הלימודים שלהם, כרגע אני מודה שאין לי את אורך הרוח לאפשר להם להסתובב כל יום בבית, ולא בא לי להיות אחראית ללמד אותם את הדברים הבסיסיים שכן חשובים לי כמו חשבון בסיסי, קרוא וכתוב ואנגלית. מה גם שמבחינה חברתית, יש משהו נוח בעובדה שאתה מבלה עם בני גילך ולא צריך ליזום עבורם פעילויות כאלה במיוחד. 
ובואו נזכור שאני בכל זאת גרה במדינה, משלמת מיסים ונראה לי הגיוני שהמדינה תדאג להקנות לילדים שלי את הבסיס, אז כל עוד הם לא סובלים, מצאנו פתרון יצירתי שמתאים לכולנו.
החלטתי ביחד עם בן זוגי על מערכת למידה סטייל משפחת אושר. אם המטרה שלשמה אני שולחת את הילדים לבית הספר היא כי זה בייביסיטר, כי יש שיעורים שהם נהנים מהם וכי יש להם הווי עם בני גילם, אין לי צורך שהם ילכו באדיקות כל יום. אם אין לי אחריות לגבי שיעורי הבית שלהם וגם הציונים שלהם לא מזיזים לי, הם יכולים ללמוד רק מה שהם רוצים.  
על פי שיטת הלימוד שלנו, שלושה ימים מספיקים כדי לקבל את הלמידה הרלוונטית בבית הספר, גם כך המערכת עמוסה בחזרות שוב ושוב על אותו החומר. הרי מערכת שמלכתחילה מנסה לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, משעממת את כל השאר. והילדים שלי ביום אחד בבית מרוויחים כל כך הרבה יותר. 
שחר שרק לפני חצי שנה היה בגן, ושיחק במשך רוב שעות הבוקר צריך עכשיו לשבת שש שעות ביום במשך שישה ימים על התחת ולשמוע שיעורים שחלקם משעממים אותו כי הוא הרבה יותר מתקדם בידע שלו וחלקם פשוט לא מדברים אליו. 
אז כן, על פי המורה שלו הוא עדיין קורא קריאה מצרפת. אוי, אוי, אוי. ילד בכיתה א' שלא חובב גדול של קריאה ועדיין לא שולט במאה אחוז בקריאה, אסון גלובלי. חס וחלילה שייקח לשחר לקרוא קריאה שוטפת שנה שלמה או אפילו שנתיים. מה הלחץ? יש לו איזה ראיון עבודה בקרוב שהתנאי הבסיסי הוא קריאה? 
כל כך הרבה מגמתיות יש במערכת הזו, אני רק שמחה שבחרתי לקחת אותה בערבון מוגבל, הרי המורה שלו לא נכחה השבוע ביום שבו הוא ישב בריכוז מוחלט במשך כמה שעות ובנה איזו חללית או רכב (יש גבול לכמה שאני מתעמקת במה שלא מעניין אותי) מלגו, לגו שמיועד לגילאים הרבה יותר גדולים מ-7. לא שאני צריכה או מחפשת גושפנקה מהמורה, לכן זה גם לא מעניין מה היא יודעת או לא יודעת עליו ומה דעתה על קצב הלמידה שלו. 
לכן אין לי עניין במה שהיא יודעת להגיד לי על תחומי העניין של שחר, לי חשוב שהוא יידע מה הם תחומי העניין שלו והדרך היחידה לכך היא לאפשר לו לפתח אותם, לאפשר לו להבחין בין שיעור מרתק שנעים לו ללמוד לבין שיעור בלתי נסבל, שבמקומו הוא מעדיף לבלות בבית. 
להגיד לכם שאני לא מקווה שיגיע יום ומערכת החינוך תהיה ראויה, תהיה באמת רלוונטית לפתח אנשים יצירתיים, מוכשרים בתחומם, חיים על פי העדפותיהם ועם בטחון עצמי ללכת ולהגשים את עצמם? ברור שכן. אז אני לא אצטרך לשלוח את הילדים שלי יותר לבית הספר, הם ירצו ללכת בעצמם. גם היום הם הולכים מתי שבא להם ובוחרים בעצמם באיזה ימים הם נהנים מהשיעורים ורוצים להשתתף ובאיזה לא.
הם בסך הכל נותנים את הפידבק הכי אותנטי למערכת. הם מצביעים ברגליים שהמערכת נכשלה בלעניין אותם, ללמד אותם, לאתגר אותם. ואם יש שיעור שהם כן הולכים אליו בחדווה, זה הפידבק הטוב ביותר שאותה מורה יכולה לקבל. כי הם בוחרים ללכת, הם לא חייבים ללכת.
כמי שבוחרת בכל יום לחיות לפי האמת שלי, אני לא משקרת לילדים שלי ומספרת להם שבית ספר זה חשוב, כאשר רוב המבוגרים מסכימים שמערכת החינוך קורסת. גם למורים אני לא משקרת, לכן אני לא באה רק מתוך נימוס אנכרוניסטי, להנהן על משהו שלא מעניין אותי ואין לי שום רצון לקחת בו חלק. 
אני לא נוהגת להגיד לאחרים איך נכון להם לחיות ולהתנהל, אבל אם אתם מקטרים על מערכת החינוך, תפסיקו לשקר לילדים שלכם ולשלוח אותם בכל זאת, אולי אם חצי ממספר הילדים לא יגיעו, אז לא תהיה ברירה ומישהו שם למעלה יתעורר. תלמידים זה החלק החיוני במשוואה, תנו להם את הכבוד שמגיע להם. 

אביב של עידן חדש

הריח של האביב כבר באוויר ואיתו ריח עז של שינוי. השנה השינוי ניבט לעברי מכל כיוון אפשרי. אם אני מסתכלת אחורה על השנה האחרונה ובודקת איפה אני היום לעומת לפני שנה, אני יכולה להיות מאוד גאה בעצמי. יכולה, לא בטוח שיודעת איך. בכל מקרה, זה כנראה לא מקרי שיום הולדתי חל בשלהי האביב, בחודש מאי ועם העקצוצים הראשונים של האביב אני מתחילה בחשבון נפש.

אני נזכרת בטור שכתבתי לפני שנה על החופש לא להשתתף בסדר הפסח המשפחתי, נראה כאילו יובלות עברו מאז. כל כך הרבה מחסומים ורשתות ביטחון הוצאתי מחיי. אני שמחה לגלות שהיום חגיגות סדר הפסח הן ממש לא אישיו עבורי, איך מבלים עם הילדים שלושה שבועות בבית, זה כן. מאתגר, אבל בכיף.

בימים האחרונים פריצת הדרך האביבית שלי קשורה דווקא לאיבוד שליטה, או במקרה שלי כנראה לשמור על שליטה בכל מחיר. כנראה, שרוב התפרצויות הזעם שידעתי בחיי, ועדיין יודעת בלי עין הרע, הן תוצאה של ניסיונות עקרים לשמור על שליטה, כאשר אין לי שום סיכוי לעשות את זה.

הבנתי שאני כל כך צריכה לשלוט בכל דבר בחיים שלי, דבר שגורר אותי לא פעם למאבקי שליטה לא פשוטים. האחרון והעוצמתי ביותר היה מול ההורים שלי. עכשיו ורק עכשיו, אחרי ניתוק של חצי שנה מהם ברור לי שאם לא הייתי במאבק שליטה מולם, הייתי יכולה להיות במקום אחר. אבל דווקא ההבנה החדשה שאני מחפשת שליטה בכל מקום, מאפשרת לי לדעת שאני לא יכולה לעשות הוקוס פוקוס, לנפנף באצבע ולהעלים את הצורך שלי בשליטה. באופן לא מפתיע אין לי שליטה על הצורך שלי בשליטה.

לא שהצורך בשליטה חדש לי, גדלתי בסביבה שבמודע או שלא במודע מקדשת את השליטה. כבר מגיל קטן אני זוכרת שבכל פעם שעלה לי רגש, הרגשתי מחויבת להימנע מהחיבור הרגשי בכל מחיר ומיד למצוא פתרון שיעלים את התחושה הרעה. העיקר לא לפחוד, לא לכאוב, לא לכעוס ולא להיות עצובה. ואני, מה לעשות, כשלתי שוב ושוב בניסיונות להתעלם מהרגשות שלי.

ניסיתי לספר לעצמי שאני לא באמת מרגישה את מה שהרגשתי, אחר כך ניסיתי לספר לעצמי שזה שאני מרגישה משהו זה לא חשוב ולא צריך להנחות את הפעולות והבחירות שלי. ואחרי ששתי השיטות האלה לא עבדו, בייאושי שכנעתי את עצמי שאני פשוט מקולקלת.

כל האנשים בעולם מצליחים לעבור הלאה, מקבלים סטירות רגשיות על ימין ועל שמאל ולא נכנעים לכאב, לא נותנים לו להיות, מתעלמים ממנו וממשיכים בדרכם. ורק אני מתקשה לעבור הלאה. מתקשה להתעלם ממה שכואב לי, מתקשה לספר לעצמי שזה לא באמת כואב, או שזה כואב אבל פחות.

העידן החדש התחיל בשנה האחרונה, כשהתחלתי להרשות לעצמי להרגיש. התחלתי לקבל את העובדה, שאני רגישה ורגשנית, ושאין כל רלוונטיות מה אחרים מרגישים לגבי סיטואציות דומות ואם נכון יותר לעבור הלאה ולהתעלם או לא. בשנה האחרונה, כל יום קצת יותר אני מבינה שההשוואה הרלוונטית היחידה בעולם היא נירית של היום לעומת נירית של אתמול. האם היום אני קצת יותר טובה אל עצמי? האם היום אני קצת יותר דואגת לרווחה שלי? האם היום אני קצת יותר הולכת עם מה שנעים לי? האם היום אני מרשה לעצמי ליהנות? וזה הפרמטר היחיד. לרצות לא לכאוב או לא לכעוס או לא להיעלב ממשהו, זה לרצות להיות מישהי אחרת. גם אם יבוא יום ואני אוכל לצחוק ממשהו שפעם העליב אותי, אין לי שליטה על מתי יגיע היום הזה.

אז הייתי מאוד רוצה, בכל מאודי, לא לכאוב כשמסלקים אותי, הייתי רוצה בכל מאודי לא להיעלב כשלא מתייצבים לצידי, הייתי רוצה בכל מאודי שלא ייקרע לי הלב, כשבוחרים באגו ובכבוד על פניי. הייתי רוצה, אבל אני לא שם. 

גם לרצות שאנשים יתנהגו אחרת, זה ניסיון לשלוט במשהו שאין לי עליו שום שליטה. אבל זה שאני יכולה לראות את זה עדיין לא אומר שזה כבר לא מכאיב לי.

ולספר לעצמי שזה לא באמת מזיז לי זה לשקר לעצמי, לשקר לעולם ולהתנתק ממה שאני מרגישה באמת. אני לא חושבת שזה יגרום לי באמת להתגבר, זה רק יגרום לי להדחיק, להדחיק עד להתפוצצות הבאה. ודי נשבר לי מהתפוצצויות. 

דווקא ההכרה החדשה שלי, שאני מחפשת שליטה בכל דבר, מאפשרת לי בצעדי צב להתחיל לאבד שליטה. אני מסוגלת לראות שהעובדה שתגובה בפייסבוק מעצבנת אותי קשורה לפחד שלי שאם לא אגיב אז אני נותנת את מוט השליטה לצד השני, ואני נכנעת ללא מאבק. היכולת לראות את זה מאפשרת לי לצאת ממאבקי השליטה, להבין שאין לי שליטה על אחרים, על תפיסות העולם שלהם וגם על הניסיונות שלהם לשלוט עליי. יש לי שליטה מלאה על החיים שלי ועל הבחירות שלי, ואין אף אחד שיכול באמת להשתלט עליי. אם כך, אין לי צורך להגיב.

להתעצבן, אני עדיין מתעצבנת, על זה אין לי שליטה. אבל העובדה שאני רואה את זה, כבר מפחיתה במשהו את העצבים. מסתבר שיש אמת באימרה שכדי להתחיל משהו חדש, צריך להתנתק ממשהו ישן. נראה לי שזה מה שאני עוברת עכשיו. הניתוק איפשר לי להתנקות, להיות מספיק זמן מי שאני ולחוות את הכאב שהתעלמתי ממנו שנים. וכעת ביחד עם ניצני האביב על העצים אני יכולה להתחיל להיבנות מחדש. אמרתי לכם, אביב של עידן חדש. 

טבעונות מחוץ לבית

מאז שהתחלתי עם הטבעונות לא יצא לנו לצאת לאכול בחוץ. באופן כללי אנחנו לא משפחה שנוהגת לבלות הרבה בחוץ, ביתנו מפלטנו ביטחוננו, אנחנו יוצאים החוצה רק לחגוג מאורע משמח או אם יש סיבה מספיק טובה להזיז אותנו, ולרוב אין. 
אבל בשבת האחרונה היה מזג אויר מקסים ולשחר המתוק יש תיכף יום הולדת, אז החלטנו להתחיל בחגיגות. 
כטבעונית חדשה טעיתי לחשוב שאם אנחנו יוצאים לאכול בחוץ, אנחנו צריכים לחפש מסעדות שיתאימו לצרכינו המיוחדים. חשבתי לתומי, שמסעדה צמחונית היא התחלה טובה, אבל כרגיל מחשבות פה ומציאות שם. 
אז בספונטניות התארגנו, נכנסנו לרכב ונסענו למסעדה הצמחונית שסומנה כפוטנציאל להיות מסעדת הבית של משפחת אושר הטבעונית. אז זהו שכל כך לא. האמת, שכבר כשהגענו היו את הסימנים המרכזיים שאנחנו לא בכיוון, החצר שבה הילדים היו אמורים לרוץ, היתה לא יותר מפיסת חול, שעליה זרוקות כמה ספות מג'ויפות ובמקום חוויה קולינרית מרגשת, קיבלנו זיכרונות אהבה מהודו. 
אני בטוחה שמסעדה שבמאכלים ובמהות שלה עושה הומאז' להודו אולי משמחת אנשים רבים, אבל לא אני ולא בן זוגי חובבי הז'אנר. אני גם לא בטוחה שהגישה שנתקלתי בה אתמול שהמלצרית עשתה טובה שסיפרה לנו מה יש, כי תפריט אין ושהכוסות ידעו ימים נקיים יותר תורמת למאכלים ההודים. אוכל הודי הוא טעים ונפלא, גישת הסגפנות ההודית פחות. מה לעשות אבל לכלוך, אדישות שירותית, גישת ה"תיקח בעצמך ותעזוב אותי באמ'שלך" לא הגישה השירותית החביבה עליי. 
האוכל היה סביר, לא מעלף, אני מבשלת אוכל טבעוני הרבה יותר מוצלח. אבל החוויה הכוללת לא היתה לטעמי. 
אני לא חושבת שאם הפסקתי לאכול מן החי, אני מיד הופכת לעיוורת, תתרנית שלא אכפת לי איכות האוכל, הניחוח במסעדה, האסתטיקה, העיצוב והשירות. העיקר, שאתם לא מגישים בשר. 
נראה כאילו אם אתה הולך בתחום מסוים בחייך לעולם אולי רוחני יותר, כמו טבעונות. מיד מתבקש שתוותר על כל צרכיך ותסתפק בעליבות כוללת. לי זה ממש לא מתאים. 
החוויה אתמול היתה מאוד מעשירה, כי הבנתי מה לא מתאים לי. ולא בטוחה שהייתי יכולה להבין את זה ללא הביקור במסעדה.
הבנתי שיהיה לי קל יותר ליהנות ממנה טבעונית במסעדה לא טבעונית. ולמעשה ברוב המסעדות הטובות והאיכותיות בהן ביקרתי בשנים האחרונות אפשר בקלות למצוא מספר מנות שלא על בסיס החי. 
זה שאני בוחרת לאכול אוכל טבעוני לא אומר שלא מגיע לי ליהנות מחוויה גסטרונומית יוצאת מן הכלל. הרי בשביל זה אני הולכת למסעדה מלכתחילה. אני רוצה להתרגש מהאוכל שלי, לקבל מנה שאני לא מכינה בבית או כזאת שתגרום לי לרוץ ולנסות להכין בבית.
ולא, אין בי שום נים רוחני שמאמין שעליי לוותר על הצרכים הבסיסיים שלי. האמת שלתת ביטוי לצרכים שלי זו המהות האמיתית של רוחניות בעיניי. ואם אחד הצרכים שלי הוא לדאוג לרווחה שלי, אז זה צריך לבוא לידי ביטוי גם בבחירת המסעדות. 
אני מקווה שיגיע יום ואוכל ליהנות מארוחה מדהימה במסעדה טבעונית פרופר וממש ליד הבית, מי יודע אולי זו אני שארים את המיזם, אבל בינתיים נחגוג עם מנות טבעוניות במסעדות רגילות, את הזיכרונות מהודו, אני משאירה להודים. 
ובשבוע הבא נצא כנראה למקצה שיפורים במסעדה שבה נקבל את השירות שנעים לנו.