אני רוקדת טנגו עם חופש מאז שאני זוכרת את עצמי. צעד קדימה, שניים אחורה. כל הזמן במרדף אחרי החופש, שהתעקש לחמוק בין אצבעותיי.
אפילו כילדה קטנה, בת חמש, שש נהגתי לברוח מהבית, לנסות להשיג קצת חופש. אמנם הייתי נעצרת בפינת הרחוב, כי לעבור כביש בלי מבוגר אסור היה לי, אבל את מכסת החופש שיכולתי להשיג, מבלי לסכן את בטחוני, דאגתי למלא.
וכך עם הזמן המשחק עם החופש שינה צורות ומלבושים. בתחילה התעסקתי יותר בהיבט החיצוני של חופש. החופש החיצוני, עסק בהתרסה, במרד, אבל תמיד במידה. מעולם לא הרשיתי לעצמי לפרוץ את הגבולות שהגדרתי לעצמי, מעולם לא העזתי לעשות את הצעד הזה שיהיה אולי בלתי הפיך. כמו שאמרתי, צעד קדימה ושניים אחורה.
בהמשך, חשקתי בחופש אחר פנימי יותר, עמוק יותר. לא כזה שתסרוקת יוצאת דופן או בילוי אזוטרי יכולים להשביע. הבנתי כי החירות שלי תתממש באופן מלא באופן שבו אני רואה את העולם ופועלת בו. הדרך שבה אני מקבלת החלטות או, במקרה שלי, נמנעת מהן.
כי למרות שלא באמת ניתן להימנע מלקבל החלטות, אני עשיתי כל מה שאפשר כדי להצליח לפחות במשימה הזו. לקבל החלטה העמיד אותי מיד בסיכון שאשגה, שאפול על הפרצוף באופן בלתי ניתן לאיחוי.
את הצד השני לא רציתי לראות, הצד שמסתכל על החלטה כעל הזדמנות לפריצת דרך, אפשרות לשגשוג. ניסיתי בכל מחיר להימנע מהחלטות, קטנות כגדולות וכך יכולתי לספר לעצמי שאני לא טועה.
מה שביאס בכל העניין הוא שבכל זאת טעויות הצליחו להתגנב לחיי ללא הרף. ומה שעוד יותר ביאס הוא תחושת הכלא שהשתלטה עליי. אולי נמנעתי מסיכונים, אבל חופש לא היה לי.
כשהצלחתי לראות את החיבור בין הקושי שלי לקבל החלטות לבין העדר חופש, התחלתי להחליט. זה לא קל, זה עדיין הרבה פעמים בניגוד לאוטומט שמעדיף לתת לגלגלים פשוט לנוע, למישהו אחר לשאת באחריות. אבל התוצאות לא איחרו לבוא, רובן טובות, אני נזהרת מלומר כולן. אבל האמת היא שכאשר אני מחליטה מיד בספונטניות, ללא היסוס ושקילת הדברים לכאן ולכאן, התוצאות תמיד בעדי.
חג פסח הנוכחי, או חג החירות כפי שאני מעדיפה לכנות אותו, מגיע בעיתוי מושלם למסע החופש שלי. אפילו שכבר החיבור בין חופש להחלטות ברור לי, ולמרות שאני מיישמת מופתית של הענין, אני רק עכשיו מתחילה להרגיש את החופש.
ככה אני, קודם קופצת למים ועושה, אחר כך צריכה להזכיר לעצמי גם להרגיש את זה. לקחת בעלות על ההחלטות שלי, לחגוג אותן, לעוף על ההצלחות ולכאוב את הקשיים.
אתמול, דקה לפני ארוחת החג, שנחגגת אצלנו באופן מאוד חופשי ואלטרנטיבי, הרשיתי לעצמי להרגיש את החופש.
זה קרה בבית שלי, במסגרת הזוגיות היחידה והקבועה שלי בשלוש עשרה וחצי שנים האחרונות, עם ארבעת הילדים שלי (שנמצאים בחופשה כבר עשרה ימים ועוד הזרוע נטויה), במקביל לכל המטלות היומיומיות והמחויבויות שנגזרות מבחירת החיים הזו, הרגשתי חופשיה ומאושרת יותר ממה שהרגשתי זמן רב.
בניגוד לתפיסה המוטעית שהחזקתי בה זמן רב, אין קשר בין נוחות וקלות לבין אושר. אחרי שזנחתי את האמונה הזו יכולתי לראות את האושר האמיתי שלי גם כשהוא בא עטוף בחרא ולא עם בונבוניירה וזר פרחים סגולים. כזה שמאפשר לי לראות את עצמי במלוא עוצמתי והדרי, שמאפשר לי לסמוך על עצמי ועל הבחירות שלי בכל יום קצת יותר.
לא בטוחה שהייתי מתחברת יותר לחופש שלי עם הייתי עכשיו רווקה, ללא ילדים על חוף בברזיל. בעצם, אני יודעת בוודאות שלא. הייתי פעם רווקה, ללא ילדים על חוף בברזיל והייתי אבודה, נטולת עצמי.
דווקא כעת בעולם שלי, שנראה לכאורה מאוד ממוסגר, כשיש לי אחריות ואולי ציפיות מכל עבר, אני מרגישה הרבה יותר חופשיה. אולי כי אני מבינה אחרת את המשמעות של חופש. עבורי לא מדובר בשחרור מאחריות, אלא שחרור מכבלי תודעת העבר. מה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. זה שמשהו לא נוסה, קרה או הצליח עד היום, לא אומר שהוא לא יצליח לי.
המקומות הכי מעמתים והכי מצמיחים שחוויתי היו אותם המקומות שהעזתי לא להניח שאני יודעת הכל, לא להסתמך על חוכמת ההמונים, על סטטיסטיקות ובעצם על כל מידע שנגזר מהעבר, אלא ללכת אל הלא נודע, להאמין שהדרך שלי נכונה, כי זו תחושת הבטן שלי, בלי סימוכין ובלי מישהו שיגיד לי שזו אכן הדרך.
במקומות הכי מפחידים, כשאני מתעלמת מכל הקולות שמסביב, מקשיבה רק לקול הפנימי, חושבת שאני משוגעת או חסרת אחריות וקופצת באנג'י על כל הקופה, אז אני באמת חופשיה.
בשבילי להרגיש חופש אמיתי חייב לעבור דרך הנכונות לשלם מחיר עליו. ואת זה אני יכולה לעשות רק כשאני בוחרת לקחת אחריות ולהסתכן שאני אפול או אכשל.
לשמחתי, היקום מאפשר לי לעלות בכל פעם רמה במשחק החופש. כי ילד עם אוטיזם זו הזדמנות מופלאה למרחב שלם של החלטות שעליי להחליט ובמקביל למוטט תפיסות עולם שהיו שכיחות פעם ולא בהכרח מתאימות לי ולעולמי.
מתוך המקום הזה אני מעזה להניח שכל מה שידוע עד היום על אוטיזם הוא קצה חוט בלבד למה שאני ביחד עם בן זוגי המדהים והרגיש, ילדיי המופלאים והאוטיסט הקטן והקסום שלנו נגלה.
מתוך תחושה פנימית ותו לא, ברור לי שכל הטיפולים וכל המידע שקיים עכשיו הוא רק פסיק במה שאנחנו יכולים להביא לעולם דרך ההסתכלות שלנו, תפיסת העולם השונה ובעיקר הקבלה המוחלטת את ארז כפי שהוא, בלי רצון לאלף, לתקן או לקדם לשם הקידום או לשם התאמה לסקלת התפתחות שנוצרה על ידי עולם שרובו פועל בבינוניות, שנובעת מפחד מהאחר, השונה והלא נודע.
זה החופש שלי! זו ההזדמנות שלי לתרגל באופן אולטימטיבי את החירות, שהתברכתי בה כבת אדם בעולם הזה.
עם הפנים בפול גז אל הלא נודע, חג חירות שמח!
אפילו כילדה קטנה, בת חמש, שש נהגתי לברוח מהבית, לנסות להשיג קצת חופש. אמנם הייתי נעצרת בפינת הרחוב, כי לעבור כביש בלי מבוגר אסור היה לי, אבל את מכסת החופש שיכולתי להשיג, מבלי לסכן את בטחוני, דאגתי למלא.
וכך עם הזמן המשחק עם החופש שינה צורות ומלבושים. בתחילה התעסקתי יותר בהיבט החיצוני של חופש. החופש החיצוני, עסק בהתרסה, במרד, אבל תמיד במידה. מעולם לא הרשיתי לעצמי לפרוץ את הגבולות שהגדרתי לעצמי, מעולם לא העזתי לעשות את הצעד הזה שיהיה אולי בלתי הפיך. כמו שאמרתי, צעד קדימה ושניים אחורה.
בהמשך, חשקתי בחופש אחר פנימי יותר, עמוק יותר. לא כזה שתסרוקת יוצאת דופן או בילוי אזוטרי יכולים להשביע. הבנתי כי החירות שלי תתממש באופן מלא באופן שבו אני רואה את העולם ופועלת בו. הדרך שבה אני מקבלת החלטות או, במקרה שלי, נמנעת מהן.
כי למרות שלא באמת ניתן להימנע מלקבל החלטות, אני עשיתי כל מה שאפשר כדי להצליח לפחות במשימה הזו. לקבל החלטה העמיד אותי מיד בסיכון שאשגה, שאפול על הפרצוף באופן בלתי ניתן לאיחוי.
את הצד השני לא רציתי לראות, הצד שמסתכל על החלטה כעל הזדמנות לפריצת דרך, אפשרות לשגשוג. ניסיתי בכל מחיר להימנע מהחלטות, קטנות כגדולות וכך יכולתי לספר לעצמי שאני לא טועה.
מה שביאס בכל העניין הוא שבכל זאת טעויות הצליחו להתגנב לחיי ללא הרף. ומה שעוד יותר ביאס הוא תחושת הכלא שהשתלטה עליי. אולי נמנעתי מסיכונים, אבל חופש לא היה לי.
כשהצלחתי לראות את החיבור בין הקושי שלי לקבל החלטות לבין העדר חופש, התחלתי להחליט. זה לא קל, זה עדיין הרבה פעמים בניגוד לאוטומט שמעדיף לתת לגלגלים פשוט לנוע, למישהו אחר לשאת באחריות. אבל התוצאות לא איחרו לבוא, רובן טובות, אני נזהרת מלומר כולן. אבל האמת היא שכאשר אני מחליטה מיד בספונטניות, ללא היסוס ושקילת הדברים לכאן ולכאן, התוצאות תמיד בעדי.
חג פסח הנוכחי, או חג החירות כפי שאני מעדיפה לכנות אותו, מגיע בעיתוי מושלם למסע החופש שלי. אפילו שכבר החיבור בין חופש להחלטות ברור לי, ולמרות שאני מיישמת מופתית של הענין, אני רק עכשיו מתחילה להרגיש את החופש.
ככה אני, קודם קופצת למים ועושה, אחר כך צריכה להזכיר לעצמי גם להרגיש את זה. לקחת בעלות על ההחלטות שלי, לחגוג אותן, לעוף על ההצלחות ולכאוב את הקשיים.
אתמול, דקה לפני ארוחת החג, שנחגגת אצלנו באופן מאוד חופשי ואלטרנטיבי, הרשיתי לעצמי להרגיש את החופש.
זה קרה בבית שלי, במסגרת הזוגיות היחידה והקבועה שלי בשלוש עשרה וחצי שנים האחרונות, עם ארבעת הילדים שלי (שנמצאים בחופשה כבר עשרה ימים ועוד הזרוע נטויה), במקביל לכל המטלות היומיומיות והמחויבויות שנגזרות מבחירת החיים הזו, הרגשתי חופשיה ומאושרת יותר ממה שהרגשתי זמן רב.
בניגוד לתפיסה המוטעית שהחזקתי בה זמן רב, אין קשר בין נוחות וקלות לבין אושר. אחרי שזנחתי את האמונה הזו יכולתי לראות את האושר האמיתי שלי גם כשהוא בא עטוף בחרא ולא עם בונבוניירה וזר פרחים סגולים. כזה שמאפשר לי לראות את עצמי במלוא עוצמתי והדרי, שמאפשר לי לסמוך על עצמי ועל הבחירות שלי בכל יום קצת יותר.
לא בטוחה שהייתי מתחברת יותר לחופש שלי עם הייתי עכשיו רווקה, ללא ילדים על חוף בברזיל. בעצם, אני יודעת בוודאות שלא. הייתי פעם רווקה, ללא ילדים על חוף בברזיל והייתי אבודה, נטולת עצמי.
דווקא כעת בעולם שלי, שנראה לכאורה מאוד ממוסגר, כשיש לי אחריות ואולי ציפיות מכל עבר, אני מרגישה הרבה יותר חופשיה. אולי כי אני מבינה אחרת את המשמעות של חופש. עבורי לא מדובר בשחרור מאחריות, אלא שחרור מכבלי תודעת העבר. מה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. זה שמשהו לא נוסה, קרה או הצליח עד היום, לא אומר שהוא לא יצליח לי.
המקומות הכי מעמתים והכי מצמיחים שחוויתי היו אותם המקומות שהעזתי לא להניח שאני יודעת הכל, לא להסתמך על חוכמת ההמונים, על סטטיסטיקות ובעצם על כל מידע שנגזר מהעבר, אלא ללכת אל הלא נודע, להאמין שהדרך שלי נכונה, כי זו תחושת הבטן שלי, בלי סימוכין ובלי מישהו שיגיד לי שזו אכן הדרך.
במקומות הכי מפחידים, כשאני מתעלמת מכל הקולות שמסביב, מקשיבה רק לקול הפנימי, חושבת שאני משוגעת או חסרת אחריות וקופצת באנג'י על כל הקופה, אז אני באמת חופשיה.
בשבילי להרגיש חופש אמיתי חייב לעבור דרך הנכונות לשלם מחיר עליו. ואת זה אני יכולה לעשות רק כשאני בוחרת לקחת אחריות ולהסתכן שאני אפול או אכשל.
לשמחתי, היקום מאפשר לי לעלות בכל פעם רמה במשחק החופש. כי ילד עם אוטיזם זו הזדמנות מופלאה למרחב שלם של החלטות שעליי להחליט ובמקביל למוטט תפיסות עולם שהיו שכיחות פעם ולא בהכרח מתאימות לי ולעולמי.
מתוך המקום הזה אני מעזה להניח שכל מה שידוע עד היום על אוטיזם הוא קצה חוט בלבד למה שאני ביחד עם בן זוגי המדהים והרגיש, ילדיי המופלאים והאוטיסט הקטן והקסום שלנו נגלה.
מתוך תחושה פנימית ותו לא, ברור לי שכל הטיפולים וכל המידע שקיים עכשיו הוא רק פסיק במה שאנחנו יכולים להביא לעולם דרך ההסתכלות שלנו, תפיסת העולם השונה ובעיקר הקבלה המוחלטת את ארז כפי שהוא, בלי רצון לאלף, לתקן או לקדם לשם הקידום או לשם התאמה לסקלת התפתחות שנוצרה על ידי עולם שרובו פועל בבינוניות, שנובעת מפחד מהאחר, השונה והלא נודע.
זה החופש שלי! זו ההזדמנות שלי לתרגל באופן אולטימטיבי את החירות, שהתברכתי בה כבת אדם בעולם הזה.
עם הפנים בפול גז אל הלא נודע, חג חירות שמח!
