ידעתי שכך זה יהיה. לא יכולה לומר שהופתעתי. אולי קצת ממהירות התגובות, וכיאה לנצר לעם הפולני וכמי שלא מפרגנת לעצמי, בטח שהופתעתי מהתגובות החמות והאוהדות. אבל לא תיארתי לעצמי שאני כל כך אתעצבן, ושיום שלם אני אסחב תגובה אחת מעצבנת. וזה אפילו לא שמישהו כתב משהו רע על הכתיבה שלי. עצם זה שמישהו הרשה לעצמו לדחוף לי הערות ועצות שלא ביקשתי, תוך התעלמות מוחלטת ממהות הבלוג שלי, שעוסקת בכתיבת עצמי, בלי התייפייפויות, בלי רשת ביטחון ובלי לנסות להתנחמד לעולם, הביאה לי את החסלטרה.
העניין הוא שברור לי שמרגע שלחצתי על "פרסם" הבלוג שלי הופך באיזה אופן לנחלת הכלל, והכלל כמנהגו בכל דבר, יכול להביע דעה, להתנשא, לדחוף, להציע הערות והארות ואפילו לקטול. מרגע שאני שחררתי את הכתוב, הפרשנות שתינתן לכתיבה שלי היא בידי הקורא, זה הרי חלק מהסיבה שאני עושה את זה.
אני יודעת מה המשמעות של קריאת טקסט עוצמתי ומחבר רגשית עבורי, אני גם יודעת מה התהליך הנפשי שאני עוברת ומה אני מקבלת מהכתיבה שלי. להגיד שאין לי עניין במה אתם מרוויחים מקריאת הבלוג שלי יהיה שקר מוחלט. ברור שמחניף לי כשכותבים לי שאני מהווה השראה, או שריגשתי מישהי במיוחד ואפילו רק לייק עושה את העבודה. אבל לשמחתי, וכלמודת ניסיון אני לא נותנת לזה לחלחל לכתיבה שלי, לא יותר מנושא לבלוג. אני לא כותבת כדי שאתם תוכלו "לחוות" משהו, אני ודאי לא כותבת כדי "ללמד" אתכם או "להעצים" אתכם. לא מאמינה בזה. אני כותבת את עצמי, מהניסיון שלי זה הרבה פעמים מזכיר להרבה אנשים התמודדויות שלהם יש בחיים, מקומות שגם הם הרגישו או מרגישים באופן דומה, אך לא תמיד נתנו לזה את המקום או חשבו שהם לבד בסיפור הזה. אז אם מתוך חיבור רגשי, או הזדהות או כל דבר אחר יוצא שאתם מרגישים יותר טוב אחרי שקראתם אותי או שהכתיבה שלי העלתה בכם סימני שאלה - מעולה. זה רווח נקי שלכם ,זה כמובן מנפח לי את האגו, שלא תטעו. אני שמחה ומתרגשת לגעת בחיים של אחרים, אבל לא על חשבון היושר שלי, וכן רק מתוך חשיפת הפגיעות שלי. אז דווקא בגלל שאני כל כך נזהרת שלא לדחוף את האף לאחרים ולא לשפוך כאן קיתונות של עצות וטיפים לחיים טובים ומאושרים, אני נטרפת כשאני פוגשת במישהו אטום כל כך שעושה לי בדיוק את זה.
למה אני נטרפת? לא יכולה לומר שמופתעת. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה לי תחושה שהמקום היחיד שלא יכלו לחדור אליו היו המחשבות שלי, אלה שנשארו בפנים, לא חס וחלילה אלה שבוטאו כלפי חוץ. לא היה חפץ אחד, שלא לדבר על דעה עצמאית, בכל הילדות שלי ואפילו הבגרות שלי שהייתי יכולה להיות בטוחה שלא יגעו בו, יחקרו, יפלשו ומתוך כך לא הייתי יכולה להיות בטוחה שלא יבקרו אותי עד מוות.
אני חושבת שרק בעשור האחרון אני כל יום לומדת קצת יותר לשים גבול ביני לבין העולם. מצד אחד, להרשות לעצמי לבטא ולהביע את מי שאני ומצד שני, להגיד סטופ כשמישהו נכנס לטריטוריה שלי ומציק לי.
אבל כמי שגדלה מתוך תחושה שלא רואים אותה ושאפשר להגיד לה הכל, זה עדיין לא פשוט בשבילי להגיד: עד כאן, תודה, אבל אני ממש מסתדרת לבד, ואם אני טועה זה גם ממש בסדר לי.
עולם הרשתות החברתיות והבלוגים מזמן לי הרבה התנסויות כאלה, לצד חום ואהבה יש גם התנשאות וגועל ואני, מה לעשות, עדיין מתרגשת מכל פלוצר משועמם שבמקום לראות את עצמו ולדאוג לרווחה שלו, מתעסק בי. אז להפסיק להתעצבן על כך אני עוד לא יכולה. אני רק יכולה להגיד לכל המלעיזים והחכמולוגים למיניהם, שאני אמשיך בדרך שלי ואם זה לא מתאים לכם אתם ממש מוזמנים לעבור לבלוג אחר. דפדפו.
