בינתיים להמשיך לכתוב

לפעמים אני צריכה לפעול מתוך ייאוש כדי לצאת ממצוקה רגשית. האירוע של הראיון שלא עמד בסטנדרטים שלי, עליו פירטתי בפוסט הקודם, הכניס אותי למצוקה קשה. 

ברגעים כאלה, במקום לאפשר לרגשות הקשים להיות, להכיל אותם ולעבור הלאה, אני מנסה להעיף אותם ממני, לברוח מעצמי על ידי ניסיון לקבל תשובות מאחרים. לא רואה אור בקצה המנהרה ורוצה הצלה ועכשיו. 

התחושה העיקרית היא כישלון מוחלט, ובמקרה שלי מיד מתלווה אל הכישלון בושה. וזה עוד יותר קשה, כאילו לא מספיק שרע לי ביני לבין עצמי, אני מרגישה צורך להתנצל בפני העולם שאני לא עונה על הציפיות שלו ממני.  

שני הרגשות האלה, הבושה והכישלון, מעיבים על כל דבר שאני עושה ביום יום ומן הסתם ממסכים את החשיבה התקינה שלי. אני מתחילה לירות לכל הכיוונים מלחץ כאילו עכשיו קרסה האדמה תחתיי. 

אז בצר לי, התקשרתי למתקשרת. רציתי לקבל קצה חוט להיאחז בו, ישועה ללא שהיות. מה אני אגיד לכם? מפח נפש, זה מה שקיבלתי. זה לא הדברים שהיא אמרה (למרות שגם זה) כמו מה שהיא לא אמרה ובעיקר ההבנה הברורה שלי, כבר במהלך השיחה, שאני מזמן עקפתי אותה בסיבוב בתובנות שלי ובתפיסה שלי את החיים. 

ולא שהיא לא מוצלחת בתחומה, היא בהחלט זיהתה דברים משמעותיים לגבי, ולגבי הלך הרוח שלי, אבל היא ניזונה מתוך אותה מקובעות מחשבתית, שאותה אני מנסה כל הזמן לפרוץ. את הדרך השגרתית לעשות דברים, אני מכירה. את הדרך האופטימית מלאת האמונה בעצמי, אני לומדת. 

והיא, כך הצלחתי לזהות, שבויה בפרדיגמות של חייה. 

התסכול שלי בעקבות השיחה התחבר להבנה הברורה והמעצבנת שאין מישהו שיספק לי פתרון בית ספר או יפתור לי את כל הבעיות בעולם. זו היתה הנפש הילדותית שבי (היא הרי אמרה שאני נשמה עתיקה עם נפש ילדותית) שכל כך רצתה שמישהו אחר יגיד לי מה לעשות. 

האבסורד הוא שכל חיי מזה בדיוק אני בורחת. לי לא אומרים מה לעשות, ושרק מישהו ינסה...

שום סידרתי לעצמי התנסות שהתוצאה שלה, ברמה מסוימת, היתה ידועה לי מראש. אף אחד לא יודע יותר ממני לגבי החיים שלי, אף אחד לא יעשה או יכול לעשות במקומי את הדרך ואני לא יכולה לנסות למצוא קיצורי דרך או שבילים עוקפים. 

ואם בחרתי ללכת על ההגשמה שלי עד הסוף, אני צריכה להיות מוכנה לשלם את המחיר של ההתמודדות עם הרגשות שממלאים אותי במהלך הדרך. רגשות הבושה, הכישלון והפחד שמסמאים את עיניי.

וכיוון שעל פי ניסיון העבר, מנגנון ההצלחה שלי מתניע בדקה ה-99 ולא שנייה קודם, אני צריכה לאפשר לעצמי את ההזדמנות להגיע ממש עד לדקה הזאת ולא להישבר בדקה ה-98, גם אם היא נראית כבר ממש ממש כמו הדקה ה-99. ודווקא בגלל שיש לי את הכלי הזה ואני יודעת מה אני מסוגלת לעשות ברגע האמת, אני צריכה כבר להבין שאפילו עשירית שנייה לפני רגע האמת עוד לא יהיה לי מושג מה עליי לעשות, אבל זה הרי בדיוק העניין איתי. להתקדם למרות הפחד, לאפשר לכל העוצמות שלי לפרוץ בדיוק כשצריך ואז למצוא את הפתרון הכי מוצלח. ובינתיים? בינתיים לעשות לעצמי טוב ולהמשיך לכתוב.

Que Sera Sera

הייתי היום בראיון למשרת מנהלת הדרכה בצור לבון. לתחושתי, הלך יופי עד שהגענו לציפיות השכר ואז הבנתי שאני חיה בלה לה לנד, או אולי אני חיה במדינת ישראל שאינה מדינת ביבי לתושבי קיסריה. אני ציינתי את ציפיות השכר שלי והובהר לי שאני ממש לא באיזור, פחות מחצי, כך הגדיר את זה המראיין. 
נפרדנו בתחושת ביאוס כללית, כך נראה לי. הם כפי כנראה, כי הבינו שגם אם רצו אותי לעבודה זה לא עומד לקרות ואני כי הבנתי שאני גרה בגליל המערבי ולא בתל אביב ושאין לי שום אופציית מילוט שכירה בתחום ההדרכה שתסדר אותי כלכלית. הבנתי שכל הניסיון של 16 שנים שאני מביאה לא שווה כלום בתפקידים כאלה, אנחנו פשוט מדברים בשפות שונות, מבחינה כלכלית. ולא שהציפיות שלי לא מציאותיות (למרות שמסתבר שהן כן). אני פשוט נקבתי את הסכום שאני צריכה בשביל לחיות בכבוד, לא מעל הפופיק, לא מתוך בזבזנות, גם לא סכום שאינו הולם משרה מכובדת כזו במשרה מלאה. אבל למה לשלם ככה, אם אפשר לשלם חצי?
מה זה התבאסתי, התאבנתי. חזרתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, מפחיד. 
זה גם לא שאני יכולה באופן תהומי לקצץ בהוצאות, ברור שכן, אבל לא באופן מהותי. ואני רוצה לעבוד, וגם עובדת אבל אין מספיק עבודה. 
הדבר הנורא מכל הוא שרציתי מיד לרוץ למחשב ולכתוב בבלוג שלי, להוציא בכתיבה את כל החששות. להתרוקן מכל הפחדים ולפנות את המוח לחשיבה יצירתית על הצעד הבא. העניין הוא שעכשיו גם זה הפחיד אותי, כי מהמקום הטהור והנקי שאני יכולה לפרוק בו הכל, זה נהיה המקום המלוכלך, שדרכו אחרים מנסים לדלות מידע על חיי ולצבור נקודות שליליות עליי. 
במקום להיות משוחררת ממחשבות על אחרים ולשפוך את אשר על ליבי, התחלתי לחשוב מה אחרים יחשבו עליי, כשיקראו את זה. וכמה קשה לי לחשוף קשיים שלי ותחושות של כישלון כאשר הקורא הביקורתי עלול לחגוג כל הזדמנות כזו כדי להוכיח אותי, שאכן בלעדי התמיכה שלו אני הכלום שתמיד חשבתי שאני. 
איך אני יכולה לחשוף בפניכם את החשש שלא אצליח להתפרנס בכבוד בזמן שבו ייגמרו חסכונותיי והפחד הגדול שאגיע לרחוב, כשבראש שלי רק מתרוצצת המחשבה על הקורא הביקורתי הזה, מרחם עליי ומרגיש עליונות בזכות הניצחון שלו. 
במקום להשקיע משאבים במחשבה על פתרון יצירתי למצב בעייתי, אני עסוקה בפרצוף השמחה לאיד שלו. 
כן, אני בבאסה רצינית מהתרחשויות היום, וכן אני גם מאוד מפחדת ממה יהיה בעתיד, אבל אני לא מסכנה ולא צריכה עזרה. היה לי כיוון, התברר שהוא לא הכיוון המתאים בשבילי ובטח יבוא משהו אחר, או שאני אצור משהו אחר. הכל עוד פתוח. 
ובעודי מקלידה עכשיו, אני קולטת שאני לא יודעת מה יותר קשה לי המחשבה על ההורים שלי ששוב אכזבתי אותם או האכזבה מאפשרות שלא צלחה. 
ואולי זה לא באמת משנה, כי שני הדברים נמצאים בראש שלי ועם שניהם עליי להתמודד. מה שבטוח זה שאני שמחה שלמרות הקושי, התגברתי על ההתלבטות וחזרתי לבלוג שלי, זה כבר עושה לי טוב יותר. 
ומה הקורא הביקורתי יחשוב עליי? זו הרי אקסיומה בכל מקרה. הוא תמיד יסובב את הדברים כך שיתאימו לתוכנית שיש לו בראש, ואם כך אני באמת יכולה לכתוב מה שבא לי. 
ולסיום אקנח בשיר שתמיד מעלה בי חיוך ומעודד אותי - Que Sera Sera של דוריס דיי. כי בינינו, The future's not ours to see. 

טבעונות בדרך...

אתמול ראיתי סרט שהוא בעצם הרצאה מצולמת, אחת הטובות והאפקטיביות ששמעתי בכל שנותיי. ולא שהנושא היה קרוב במיוחד אליי לפני כן, אבל ניכר היה שהמרצה מדבר מדם ליבו, מכאב אמיתי ולא מתוך מסחריות שיווקית. 
ההרצאה עוסקת בהתעללות האין סופית שלנו בבעלי החיים כדי לספק את הרצון שלנו לאכול בשר, חלב וביצים. 
כמי שחובבת בשר וביצים ומעולם לא חשבה לוותר עליהם, נדהמתי מעוצמת ההתעללות והסבל שבני אדם גורמים לחיות האלה. הבנתי שאני לא יכולה להישאר אדישה ולספר לעצמי שכיוון שאיני מרביצה באופן אישי לעגלים, אני בסדר. אם אני קונה את המוצרים האלה, אני תורמת בעקיפין להמשך התופעה. 
הגאונות של ההרצאה הוא בפשטות שלה ובדרך שבה המרצה מפריך אחד אחרי השני את כל הטיעונים בעד אכילת חלבון מהחי. לקראת סוף ההרצאה היה קטע מצולם של התעללות בפרות, ואני מצאתי את עצמי ממררת בבכי, ממש יללות כאב. כל ההוויה האימהית שלי זעקה בשם הפרות והעגלים בכל העולם. 
ופתאום עלתה תחושת בחילה מחלב ובשר. 
אני לא צדיקה ולא תמימה. להגיד לכם שמעתה לא אוכל יותר בשר לעולם, לא אגיד. אני לא מאמינה בשינויים דרסטיים ולא רוצה להחליט מראש על איסורים גורפים בחיי, אבל משהו בכל זאת נגע בי. 
הבנתי יותר לעומק את האשליה שבה העולם שלנו מתנהל. איך הכל קשור בהכל. איך דבר לכאורה שולי כמו אכילת בשר אחראי על זיהום הכדור שלנו, הרעב העולמי, מחלות, השמנה ועוד. טוב, אני לא מתכוונת לתת לכם תקציר של ההרצאה, גם לא להטיף לכם באיזה שהיא צורה לשנות את מנהגי צריכת המזון שלכם. מי שירצה אני אצרף לינק להרצאה בסוף הפוסט ותוכלו לצפות והחליט בעצמכם. 
אני משתפת אתכם בזעזוע העמוק שאני עברתי, הרגשתי התפקחות מבורות ושקריות שעטפה את חיי. הרי גדלתי כמו רוב הילדים בני דורי על החשיבות הבריאותית של בשר, ביצים וחלב.
לכל ילד קטן מחדירים די מוקדם לתודעה שפרה חייכנית נותנת חלב, מישהו שואל למה? ומדוע החלב שלי משמש להזנת ילדיי ושלה אמור לשמש להזנתי ולא להזנת עגליה? על זה לא מדברים, אם אפשר להמשיך וליצור  את התחושה שזה בסדר להרוג חיות, לבזבז שטחים חקלאיים עצומים רק כדי להאכיל חיות שישחטו אותן בסוף, אז למה לא. והעולם שותק ולוקח עוד ביס מההמבורגר שלו. 
אז לראשונה בחיי, אתמול הבשיל בי הרצון להפסיק להשתתף בגזל החופש הזה. הבנתי שהסיבה היחידה שאני לא שקלתי עד היום לוותר על המוצרים האלה היא פחד. פחד שלא יהיה לי משהו אחר לאכול, פחד שיהיה לי פחות טעם, פחד שיהיה לי פחות נוח להכין סלט במקום לתקוע פסטרמה. כנראה שהייתי צריכה את החוויה המטלטלת שחוויתי אתמול כדי לפוצץ עוד בועה.
רק השבוע עשיתי את זה עם הפייסבוק. שינוי קטן בהגדרות והפסקתי לקבל כמויות אדירות של מיילים שמדווחות על תגובות סתמיות, והנה השליטה חזרה לחיי. במקום להיכנס 17 פעמים ביום, אני יכולה לבחור להיכנס רק פעם אחת ביום. כך או כך אני מחליטה. אז אחרי שהגמילה מהפייסבוק התבררה כצעד חיובי בכיוון הנכון עבורי, יש מצב שגם טבעונות תתברר ככזאת. לא יודעת, אבל מה שבטוח אני הולכת לנסות. 
מי שרוצה לצפות בהרצאה באמת מעלפת. אני מצרפת קישור. 

ההרצאה הכי חשובה שתשמעו אי פעם - גארי יורופסקי

נגמלת מהפייסבוק

זהו. סופית נשבר לי מהפייסבוק. אתמול הבנתי כמה רע זה עושה לי. אני כנראה לא שייכת לזן שבנוי לפעילות אינטנסיבית יום יומית בפייסבוק מבלי לשלם מחיר נפשי כבד. האמת שההתלבטות כבר זמן מה מדגדגת לי בבטן, אבל אתמול הוגדשה הסאה והיום אני מקווה שאחרי הפוסט הזה אוכל לעבור לפעילות מבוקרת בלבד עם "הרשת החברתית".
מה ששבר אותי אתמול הייתה תגובה של מישהי שבכלל איני מכירה, שמצאה לנכון לתקן את העברית שלי. כתבתי בהערה בפייסבוק שתי גרביים ולא שני גרביים כפי שיש לומר. הגברת המכובדת (ללא ספק, היא הרי דוברת עברית תקנית עם אפס טעויות בשפה, כך העידה על עצמה), כמו קפצה מיד לתקן אותי. כנראה היא טעתה לחשוב שאם איני בקיאה מספיק ברזי הדקדוק, כנראה שאיני בקיאה גם ברזי הקריאה ולכן הדגישה כי לא ייתכן לעשות טעויות כאלה אם נולדתי בארץ וכי נכון לומר שני גרביים תו-א-מים. ההדגשה על ההברות, אני מניחה אמורה הייתה להקל עלי את הקריאה המסובכת של המילה תואמים ולעזור לי להגות נכון את המילה הנדירה. 
אני מודה שהתחרפנתי. לא בגלל הטעות, אמנם קיבלתי 97 בבגרות בדקדוק, אבל איני מתיימרת להיות אבשלום קור בשום קנה מידה. כן אני מקפידה על עברית תקנית ואם אני לא בטוחה אפילו אתאמץ לבדוק את עצמי לפני שאפרסם טעות בעיתון. אבל לא זה מה שחרפן אותי. ברמת הדיוק של השפה וכתחרותית שאני, פניתי מיד לחברתי הטובה ל. שהיא התגשמות האקדמיה ללשון לכל עניין ודבר וביררתי מי צודק. מסתבר שהגברת המכובדת אכן צדקה. יש לומר שני גרביים, גרב אחד ולא גרב אחת. או.קי החכמתי, או שאולי לא? 
בבירור מעמיק עם עצמי הרבה אחרי שנטשתי את הדיון המשמים שהתפתח ואני נטלתי בו חלק בפייסבוק, הבנתי שאני לא באמת יותר חכמה עכשיו כי אני בטוחה שיש לומר גרב אחד. וגם אם מעתה לא אטעה יותר לגבי גרביים, זה לא גרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, להיפך. הרגשתי חרא. חרא לא כי טעיתי, למרות שאף פעם לא חיבבתי את התחושה הזו. הרגשתי חרא כי אפשרתי למישהי שאני אפילו לא מכירה ולא מעניינת את קצה ישבני לפנות אליי בביקורתיות, זלזול והתנשאות. 
אני שסבלתי כל כך הרבה מביקורת ושיפוטיות, אני שהייתי מוכנה לשלם את המחירים הכי כואבים שיש ולהתנתק כדי שלא יתייחסו אליי ככה, כי באמת לא מגיע לי. כמו שלא מגיע לאף אחד. אני בטיפשותי ומתוך יצר מציצנות ואגו משתפת פעולה עם המזבלה הציבורית הכי גדולה בעולם. 
צדקה אותה בחורה שאמרה שמרגע שכתבתי את אשר כתבתי זה ברשות הציבור. אכן כך. את זה אני לא יכולה לשנות. אני גם לא מתכוונת להפסיק את התשוקה שלי לכתוב ולעצור את המומנטום שלי רק כי מדי פעם יהיו כאלה שיהיה להם ממש דחוף לחנך אותי. 
אבל אני ממש, אבל ממש לא חייבת לקחת חלק בכל הדיונים שאינם מפרים אותי, גוזלים את זמני ולרוב גורמים לי להרגיש יותר רע עם עצמי. 
יכול להיות שאני רגישה מדי, אולי אני קשובה מאוד לפגיעות שלי, אבל האמת היא שאת זה אין לי שום אינטרס לשנות. עמלתי קשה מדי וכאבתי הרבה מכדי ש"אתקשח" רק כדי להגיב בפייסבוק בחברה של כל מיני אנשים שאני בכלל לא מכירה ולא מעניינים אותי ולקוות שאז הביקורת וההתנשאות לא יזיזו לי. 
אולי אני צריכה להתנתק מהפייסבוק לגמרי, אולי אני צריכה להמשיך את הבלוג שלי רק בגלל מה שאני מקבלת מהכתיבה. לאפשר למי שמתעניין ורוצה להיכנס באופן יזום ולקרוא ולא להשתמש בפייסבוק כמנוף לחשוף את עצמי לעוד ועוד אנשים. אולי? האמת היא שאין לי אומץ לשחרר לגמרי את הדרך שבה אני מנסה להגיע לתודעה הציבורית. אני מאוד שמחה שקוראים את מה שאני כותבת ועדיין לא מרגישה מספיק בטוחה לאפשר למי שמתעניין בכתיבה שלי להגיע אליה לבד. 
אבל אחרי מה שהבנתי עכשיו על כמה רע ולא נעים עושה לי ההימצאות בפייסבוק, אתחיל עם להפסיק לקרוא את מה שלא מעניין, להפסיק להגיב על כל דבר ואני מאמינה שכאשר ארגיש יותר טוב עם עצמי, אז גם יגיע האומץ להשליך לחלוטין את הפייסבוק מחיי. that will be the day. 

הכי חשוך לפני עלות השחר

שלום חנוך אמר שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. כל כך נכון. אני מרגישה שאני בעיצומה של החשיכה הזו ומדי פעם מגיחים פרצי אור, שמעידים על השחר שעוד מעט יפציע. העניין הוא שרוב הזמן החשיכה כבדה ומפחידה. בשבילי לתת מקום לכאב זה דבר חדש שאני לא מורגלת אליו.
במשך כל חיי, כשהגיע כאב נפשי, הקטנתי אותו ועברתי הלאה, "זה שום דבר", "יש אנשים שעוברים דברים הרבה יותר גרועים", "זה בסך הכל צרות של עשירים או מפונקים". כמובן שהקטנת הכאב, שהולכת יד ביד עם ההדחקה שלו, קיבלה חיזוקים מהסביבה שלי. הרי הייתי צריכה להביא את זה מאיפה שהוא. אז בכל פעם שרבתי עם אחד מההורים שלי והרגשתי שריפה בלב, ושיתפתי מישהו בסביבה, קיבלתי מיד הרצאה שמקטינה את עוצמת הכאב וכמובן מתמקדת בחלק שלי ואיך אני אולי אשמה במריבה או מה הייתי יכולה לעשות אחרת כדי למנוע אותה. 
ואתם יודעים משהו? בטח שהייתי יכולה לעשות משהו אחר כדי למנוע את המריבה. הייתי יכולה להיות מישהי אחרת. התכחשות מוחלטת לעצמי והסתרת עצמי על ידי מסיכה יכולים למנוע מריבות עם אחרים, בטוח. אני בכלל יכולה להתהלך בעולם ולהתאים את אופיי כמו זיקית למי שנמצא מולי, העיקר שכולם יהיו מרוצים חוץ ממני. הבעיה עם התנהגות כזאת, וניסיתי אותה אז אני יכולה להעיד, היא שזה לא מחזיק מים יותר מדי זמן. מי שלא מרוצה ממני הרי לא מרוצה מעצמו, כך שהפיצוץ נמצא מעבר לפינה. ואני גם אף פעם לא הצלחתי להחזיק פאסון בדמות יותר מדי זמן, מתי שהוא נירית פרצה החוצה, האמת היא שגם נמאס לי.
לא בא לי להקטין את עצמי, להתנהג אחרת, להגיד שהחרא שזרקו בפניי הוא בטעם של שוקולד. לא מגיע לי שיצעקו עליי, יקללו אותי ויתייחסו אליי כאל זבל אנושי, אפילו לא לפעמים, אפילו לא לרגע. 
לקח לי הרבה זמן להגיע למקום הזה שמבין שזה שאני אתייחס אל הסבל רק כאל אי נעימות קלה, לא באמת ישקיט את הכאב, הכאב רק יתפח ויצטבר אצלי בפנים ומתי שהוא אני אקבל את הבומבה. 
ולא בא לי. 
לא בא לי להתאמץ להשכין שלום כדי שלאחרים יהיה יותר קל, לא בא לי לחשוב שאחרים הם יותר מבוגרים או יותר מוגבלים או יותר מסכנים אז אני צריכה להיות The bigger man, ממש לא.
יש תובנה שאני יותר ויותר מבינה עם השנים, עם היותי אימא ועם ההתפתחות שלי כאדם, והיא שאין פה ולעולם לא תהיה וגם לא צריכה להיות הדדיות ביני לבין ילדיי. הילדים שלי לא חברים שלי, הם האוצרות שלי, וכמו שאני לא חיה דרכם, אני ממש לא רוצה שהם יחיו בשבילי. המערכת היא חד סטרית לגמרי, אני נותנת, מזינה, תומכת, מראה דוגמה אישית והם צריכים לפרוש כנפיים ולעוף למחוזות שמתאימים להם. אני לא אחראית על האושר שלהם והם ודאי שלא אחראיים על האושר שלי. 
אז למה כשמגיע להורים שלי, זה לא כל כך פשוט? למה שמתי את הכאב שלהם על הכתפיים שלי ולפני הכאב שלי כל כך הרבה פעמים? 
אין לי תשובה. אולי בעצם יש לי. למה? כי ככה אני רגילה. 
עכשיו כשאני יודעת יותר ויש לי גם את האומץ לשים את עצמי במקום הראשון, אני יכולה להתחיל לעשות את זה. אחד המחירים שמתלווים לבחירה שלי הוא שהכאב שהקטנתי כל כך הרבה שנים (בכל פעם ששיתפתי פעולה עם הציפייה שאקטין את התחושות, אקטין את עוצמת הפגיעה) מתחיל לצוף ולמלא אותי בחושך אפל.  
למזלי, אחד הדברים שהרווחתי מעולם האימון הוא הידיעה שהחושך הוא רק שלב בדרך ארוכה. חשוך לי כי הכאב הגדול יוצא עכשיו בבת אחת בלי מסננים.
אבל אני מכירה את עצמי ויודעת שבמקרה שלי אפילו החושך הוא חלק ממנגנון ההצלחה, האור נמצא ממש בהמשך. נכון שכרגע אני מרגישה שאין לי מושג איפה אני דורכת, מה יהיה הצעד הבא ומה מבטיח לי שלא אעשה צעד אחד יותר מדי ואפול לתהום, אבל במקביל יש ידיעה פנימית ברורה שגם אם אני לא רואה את האור כרגע, אני הולכת בכיוון הנכון. והשחר ממש תכף יפציע. 

תכנון out, אלתור in

נושא האלתור בחיי הוא לא דבר חדש. כבר כשלמדתי אימון ואבחנתי את הערכים שלי (מונח אימוני, למי שלא בקיא בטרמינולוגיה), היה לי ברור שאלתור הוא אחד מהערכים הפנימיים שלי. עם הזמן, הנושא רק הולך ומתבהר, כשאני מאלתרת אני במיטבי. 

היום בעקבות אירועי השבוע האחרון, או יותר נכון להגיד המחשבות, החששות והפחדים שהתקיפו אותי בשבוע האחרון הבנתי בצורה ברורה יותר כמה משמעותי עבורי האלתור וכמה לא נכון לי לתכנן. 

אני גדלתי תחת התפיסה שתכנון הוא אבי כל הפתרונות, אם משהו לא הצליח כנראה שלא תוכנן כמו שצריך, כנראה שפספסתי איזה פריט מידע, לא הייתי מוכנה כראוי ובאופן כללי לא עשיתי הכל כדי להימנע מטעות, כישלון, כאב. ההכנה שאני קיבלתי לחיים היא תימנעי בכל מחיר מאפשרות של כאב, טעות או כישלון. ואם לא הצלחת להימנע כנראה שפישלת, לא נזהרת מספיק. המסר העיקרי הוא שאפשר לשלוט בכל נים של החיים אם רק מתכננים נכון.

לא יודעת איך לספר לכם את זה, זה מה זה בולשיט. אחרי שנים של תכנונים ברור לי שעבורי מדובר בניסיון נואל להימנע מלהתמודד עם פחדים שעולים לי. כאילו שאם אתכנן את עצמי לדעת הכל יסתדר לי בחיים. כל כך לא. 

דווקא כתיבת הבלוג הזה, שאלתור הוא עניינו המרכזי, מאפשרת לי כל כך הרבה חופש וסדר בראש. עד לרגע הכתיבה אני מסתובבת עם בלגן רציני וטונות של פחדים בראש וברגע שאני כותבת את עצמי בשלוף, הבלגן מסתדר, המוח מתרוקן מהזבל, ואני עושה לעצמי סוג של re-start. מתוך המקום הזה הרבה יותר קל לי להמשיך הלאה, עד הקושי הבא. 

בשבילי יוצא שהכתיבה המשוחררת ממגבלות, שאני יכולה להתפנות אליה מתי שבא לי, מייצרת את ה"תכנון" הכי טוב. ככל שאני יותר מאלתרת, אני יותר מחוברת לעצמי. האלתור אצלי מתקשר לעשיה של דברים שנעימים לי ומפרים אותי.  הבישולים הי טובים שלי יוצאים כשאני מקשיבה לקול הפנימי שאומר לי עכשיו זה מה שבא לי להכין ואני זורמת עם זה. כך אני כותבת והבנתי שכך אני גם מייעצת ומלווה אחרים באופן הכי טוב. בדיוק מהמקום הלא מתוכנן הזה. הרי כל הידע נמצא אצלי, אף פעם לא הייתי מהאנשים שצריכים להתכונן ולשנן לפני מבחנים, לכן יוצא שאני במיטבי במקום שאני צריכה להביא את עצמי ברגע זה, כאן ועכשיו. הסדנאות הכי טובות שהעברתי היו אלה שהייתי צריכה לשנות את התכנים, להפעיל יצירתיות ושוב לאלתר. 

אתמול הייתה לי הזדמנות נהדרת להיווכח בזה כשמישהי יקרה שפעם ליוויתי פנתה אליי לייעוץ טלפוני קצרצר. לא ידעתי במה היא צריכה ייעוץ והיה לי ברור שאוכל לסייע לה. ואכן כך היה. ברגע שהיא הבהירה את הצורך שלה היה לי ברור למה היא זקוקה ממני ואיך אני יכולה לתת לה את הביטחון הנחוץ והטיפ הרצוי כדי לגעת בשמיים. 

היום אחרי שיחה ארוכה בנושא עם אישי היקר הבנתי שבכל המקומות שאני לא מאלתרת כל הפחדים והקולות של הסביבה עולים בתוכי יוצרים אצלי בלבול ותחושה חזקה של חוסר בטחון בעצמי ובדרך שלי. אלא שאם עד עכשיו ניסיתי להילחם בזה, היום הבנתי שאין לי סיכוי וגם אין צורך. כל מה שאני צריכה לעשות הוא להרחיב את פרקי הזמן בחיי בהם אני מאלתרת, עושה מה שאני אוהבת ברגע שבא לי, אז אני הכי מפוקסת והכי בטוחה בעצמי וביכולות שלי. 

אז אולי היום זה 20% מהזמן, מחר זה יהיה 21% ואולי בעוד כמה חודשים זה אפילו יגיע ל- 90%, אבל כמי שמעיפה את התכנון מהחיים שלה, מה אכפת לי. זה יבוא כשזה יבוא. 

ובינתיים בשביל להזכיר לעצמי שאני שייכת לאנשים שממש לא צריכים סדר יום. להקה רטורית בביצוע אגדי לשיר סדר יום.

מריבה קשה

רבתי עם בעלי. לא כזה חריג, אני מודה. אלא שכאשר שנינו עוברים תקופות קשות ההתנגשות היא בלתי נמנעת והפיצוץ מחריד אוזניים. הבעיה העיקרית שלי, כשאני רבה עם בעלי, שמיד אחרי המריבה ולפני הפיוס יש שלב של שקט, שכל אחד מתכנס בעצמו ובמקרה שלי לפני שאני מתחילה לבדוק מה החלק שלי במריבה, מה האחריות שלי על הפתרון, אני עסוקה בעיקר בלכעוס עליו, לשנוא אותו ולחשוש שאולי בכלל עשיתי טעות שבחרתי בו כבן זוגי.
זה נכון שזו סיטואציה שמתרחשת מדי פעם כבר למעלה משתים עשרה שנים, זה גם נכון שבימים כתיקונם הוא החבר הכי טוב שלי, האהוב שלי, המאהב שלי, התומך הנלהב שבאמת והתמים מקבל אותי כפי שאני, אבל אחרי מריבה אני לא רואה את זה. אני רואה רק את חורבן הבית השני. 
הפחד שלי במקומות האלה שאולי באיזה אופן אינפנטילי אני עושה טעויות, שנשבעתי שאמנע מהם. 
על פני השטח, ברור שאני מנהלת מערכת יחסים שונה לגמרי מזו שבפחדים שלי. אני המפרנסת, מה שמאפשר לי עצמאות וחופש רבים. הוא המטפל העיקרי בילדים שלנו, כך שאני לא יכולה לשחק על התפקיד של האישה הקטנה. בעלי גם אף פעם לא מחליט בשבילי, אומר לי מה לעשות, מה ללבוש או כל רמז כלשהו לניסיון לשלוט בחיים של מישהו אחר. אין לו את זה בסיסטם. ואני כבר לא במקום שאקבל את זה ממנו או מאיש אחר בעולם. מעבר לכך הוא מאמין באמונה שלמה שאני צריכה ללכת ולהשיג את החלומות שלי, למרות הסיכונים והוא מגבה אותי במאה אחוז. 
אבל כשאנחנו רבים, אני רואה שד שחור. אתמול רבנו בגלל שהוא ביקש ממנו לחלוק איתו את הסעות הילדים לחוגים. הוא אמר שארבע פעמים בשבוע כרגע זה יותר מדי בשבילו. אני, למרות ידע מוקדם שהוא בעיצומה של תקופה נפשית קשה, התמודדות עם כאב נפשי ששנים הוא לא נתן לו מקום בחייו (כי בתור מי שלוקח את כל העולם על כתפיו, לא חשב שהוא יכול לעצור ולפרוק), למרות שאני יודעת שאם הוא כבר הגיע לרגע שהוא מבקש ממני כנראה שממש קשה לו, התעלמתי ממנו לחלוטין. כשהוא פנה אליי וביקש עזרה, אצלי עלה מסך שחור ולאחריו טבלת התחשבנות. לו עמוס מדי, ומה איתי? לי לא עמוס? אני לא מתמודדת עם קשיים נפשיים?
ישר עולה בי פחד מכווץ שהוא מנסה לדפוק אותי ושהיום זה חוגים, מחר זה יהיה הסעות לבית ספר והוא לא ישקוט עד שאתמוטט. ולמרות שהוא היה פייר מספיק כדי להציע שאם גם לי עמוס מדי, אפשר להוריד חלק מהחוגים של הילדים. פה אני לגמרי הזדעקתי, לפגוע ברווחת הילדים? לא בא בחשבון. 
התעלמתי לגמרי מכך שגם אם שירה ושחר יתבאסו על צמצום החוגים, אולי עדיף להם שלווה ביתית ופחות חוגים על פני כאוס במקום המבטחים וחוגים בלי סוף. 
הייתי כל כך מפוחדת שאני אדפק מהעניין שלא ניסיתי לחשוב על אופציה שלישית לשביעות רצון כולם, כמו בדיקה אם אפשר לחלוק הסעות לחוגים עם הורי ילדים אחרים שבאותם חוגים. 
לא יכולתי לחשוב יצירתי כי מיד קפצה מול עיניי דמות של אישה, שמנהלת את כל הבית, מאפשרת לבעלה לחיות כמו אורח, מוותרת לחלוטין על הרווחה שלה וזורקת את כל החרא שלה על הילדים. ואני לא רוצה להיות שם. לא רוצה לזרוק חרא על הילדים שלי (למרות שאין מנוס, זה גם קורה), לא רוצה לוותר על הרווחה שלי. לא רוצה הרעת תנאים. היה לי נוח כשהוא הסיע את הילדים לחוגים, למה לשנות. לי זה עובד יופי. 
לשמחתי הזמן שעובר אצלי עד שאני מתאפסת ומוכנה לראות גם את הצד השני, להיזכר שזה האהוב שלי ולא האויב שלי מתקצר מפעם לפעם. נשימה עמוקה וזמן לעיבוד הדברים עם עצמי מאפשרים לי אחר כך לקבל ממנו  חיבוק אוהב ולעבד את הדברים ביחד למציאת פתרון מתאים. הסוף מסתדר, זה הדרך לשם שקשה.