אתמול נמחק לי פוסט שלם דקה אחרי שכתבתי אותו. הפתעתי את עצמי ובכלל לא התבאסתי, כאילו ידעתי שזה פוסט שעדיף שלא.
הפוסט היה מאוד אותנטי לרגע שהייתי בו אתמול, שזה אומר מלא בכעס ובהתבכיינות. למה? כי נמאס לי לנחש את ארז, או לפחות זה היה סיפור הכיסוי שהלבשתי על הרגשה רעה.
נכון שיש ימים כאלה שפשוט נמאס לי לנחש את ארז. נמאס לי להתעורר אחרי לילה חצי לבן ולהתחיל מסע ניחושים תוך כדי הכנות הבוקר. האם הוא בוכה כי יש לו נזלת נסתרת, חיתול מלא בפיפי, הוא רעב, הוא רוצה לשתות, לא מים רק מים מהולים עם מעט חלב אורז, לא מעט, רק בקבוק מלא. להחליף תוכנית טלוויזיה, להתחבק, לצאת, להיכנס.... נמאס לי.
ונכון, שהכל מגיע באופן לא מקרי בעונת החגים המאוסה ויסלחו לי כל חובבי ראש השנה עד סוכות. אני אף פעם לא חיבבתי את החגים האלה, בכלל טקסים ועוד כאלה שנושקים לדת לא ממש מתחברים אליי.
אם לא הייתי טבעונית הייתי אומרת שכבר מזמן שחטתי מספר מכובד של פרות קדושות בכל מה שקשור לדרך הנורמטיבית לבלות את החג. לא בביתי. לא בכדי להתריס, בכדי להנעים, לי.
ומשפחתיות היא ממש לא הפורטה שלי, יודע כל מי שקרא אותי בעבר. אז זה לא מפתיע שזה מביא אותי למערבולת רגשית שמתורגמת בקושי עם ארז.
וארז, עבורו החגים עוד יותר קשים. אוטיסטים לא הולכים טוב עם שינוי בשגרה. חרדת חוסר היציבות של חצי שבוע בגן, חצי שבוע בבית נותנת את אותותיה והוא מגיב, כפי שילד עם אוטיזם בן שלוש צפוי להגיב באי שקט, בקושי, בבכי, ב"רגרסיות".
ה"רגרסיה" שברה אותי, נבהלתי. גיליתי שכל הסיפורים היפים שאני מספרת לעצמי על קבלה מוחלטת ולתת לו להיות מי שהוא ובקצב שלו ובדרך שלו נגמרים כשאני קוראת במחברת הקשר שגם היום הוא לא אכל את האורז.
מסתבר שאצלי פולניה מנצחת הכלה. לפחות ברגע הראשון. לא ידעתי את נפשי מדאגה, מה לעשות כדי שהילד יחזור לתלם של עצמו, מה כבר אני מבקשת שיאכל בגן את האורז שאני שולחת, אפילו לא מנסה אורז של מישהו אחר, אפילו על הכפית אני מוותרת. העיקר שיאכל. הרי לא ייתכן יום שלם לחיות רק על שני טוסטים, הפולנייה שבי מתעוררת.
אם זה המצב אז בטח משהו עובר עליו, זה אומר שהוא לא בביטחון, זה אומר שאולי לא מבינים אותו בגן, אבל דווקא נראה שטוב לו בגן ושהן ממש אוהבות אותו, אז כנראה זו אני שלא מצליחה לשעתק לו את חווית הגן בימי החופשה, זו אני שלא בסדר, מפה המרחק ממש קצר לתחושה שהכל מתפרק לי ואני כישלון.
אני לא צריכה הרבה כדי להניע תהליך מחשבתי שכזה שנגמר ברגשות אשמה על איזו אמא גרועה, חסרת סבלנות וסובלנות אני, אבל בתקופה כזו של חופשים לא נגמרים וחוסר יציבות זה הולך לשם מהר יותר.
כי גם אני זקוקה לשגרה שלי, גם אני עוד מתאוששת מחופשת הקיץ שהוקדשה במלואה לבילויים עם הגדולים ומתקופת הסתגלות של תחילת שנה בגנים חדשים ודווקא כשנראה שכל חלקי הפאזל נוחתים במקום, מגיעים החגים ומערבבים אותי.
ובאופן שהפך להיות די רגיל אצלי וכבר אמור לא להפתיע אותי (למרות שעדיין אני מופתעת בכל פעם) מהמקום הנמוך הזה התחלתי לטפס למעלה.
כשהייתי מוכנה להכיר ב"נמאס לי" ובזה שאולי אני לא האמא המכילה האינסופית שאני רוצה להיות, המוח התרוקן מהמחשבות המטרידות והכואבות והתפנה מקום לחשיבה אחרת, לפתרונות יצירתיים, בעיקר לשינוי תפיסתי.
החלטתי שאני לא חייבת להתמודד עם ה"תיק" של האורז לבד ושאני יכולה לנסות להתייעץ עם המטפלת הרגשית מהגן הקודם של ארז, היא מכירה אותו. מיטל המקסימה אמרה לי בדיוק את הדבר שהייתי צריכה כדי להניע תהליך אחר. היא אמרה לי שזה בסדר.
היא אמרה לי שבתקופה כה לחוצה ולא יציבה בשביל ארז אין מה לנסות ולהתעקש על הרגלים שרכש לפני כן. בסופו של דבר, היא עזרה לי לראות בעצמי שאני צריכה לשחרר, שזה ממש בסדר, שבתקופה הלא יציבה הזו, יוותר על האורז בגן.
אחרי השיחה הבנתי שזה הדבר, הרי אני תמיד חושבת שאין כזו חיה מאוחר מדי, הכל אפשרי והכל פתוח תמיד. אם כך, אין מה להילחץ מהבחירה של ארז לא לאכול אורז בגן, הרי הוא אוכל אותו בבית. וכשתיגמר התקופה הקשה והשגרה תשוב, אפשר יהיה לאט לאט לבחון איתו את עניין האורז.
הבנתי שאם אני לא ממהרת, ואני לא, זה לא באמת עניין ששווה להתרגש ממנו.
ואז החלטתי שאני מציידת אותו באוכל נוסף לגן כדי שלא יהיה רעב ושניה לפני שהלכתי על טוסט נוסף, החלטתי לנסות ולשלוח קציצות שהוא מאוד אוהב לאכול בבית, אבל משום מה לא אכל אף פעם בגן.
שלחתי לא מתוך ציפיה שיאכל, אלא מתוך שחרור מוחלט, יש לך אוכל וכל בחירה שלך תהיה בסדר מבחינתי.
ביום הראשון במחברת קשר נכתב שהוא הסתובב בגן עם קציצה ביד, ואחר כך פורר אותה. אמנם לא אכל, אבל אני ידעתי שזה הכיוון הנכון. למחרת הוא כבר אכל את כל הקציצות.
אני יודעת שאולי זה נשמע טיפשי לקפוץ משמחה ולבכות כי הילד שלך אכל קציצות בגן, אבל זה מה שקרה.
בעיקר בגלל שהבנתי איך החלטה שלי לשחרר אותו ולאפשר לו באמת בקצב שלו, מאפשרת לו לעשות צעדים משמעותיים לרווחה שלו. הלחץ שלי והנסיונות להפעיל עליו מניפולציות כדי שיגיע לנקודה שאני חושבת שהיא טובה לו, יובילו רק לכשלון ברמת התוצאה ולתחושות קשות לשנינו.
אני יודעת שלא הייתי יכולה להגיע לצמיחה הזו אם לא הייתי מאפשרת לעצמי להודות שנמאס לי, שלפעמים אין לי כוח לנחש. ובעולם המופלא שלי כשאני מוכנה להכיר בקושי, הוא מצטמצם, כשאני מוכנה להודות שאולי אני לא מושלמת, אני הופכת להיות טובה יותר לעצמי ולאהובים שלי.
את החגים אני עדיין לא סובלת, אבל החלטתי לא לצפות שהפעם יקרה הנס ויהיה מהנה במיוחד. יותר סביר שיהיה קשה, לא יציב, לא צפוי.
הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות לעצמי ולילדים שלי הוא בתוך כל האיכס הזה להשתדל לנוח ולעשות רק מה שבא לי, לא מה שמצופה ממני. ואז אני בטוחה שיהיה לי את הכוח להמשיך לנחש את ארז.
הפוסט היה מאוד אותנטי לרגע שהייתי בו אתמול, שזה אומר מלא בכעס ובהתבכיינות. למה? כי נמאס לי לנחש את ארז, או לפחות זה היה סיפור הכיסוי שהלבשתי על הרגשה רעה.
נכון שיש ימים כאלה שפשוט נמאס לי לנחש את ארז. נמאס לי להתעורר אחרי לילה חצי לבן ולהתחיל מסע ניחושים תוך כדי הכנות הבוקר. האם הוא בוכה כי יש לו נזלת נסתרת, חיתול מלא בפיפי, הוא רעב, הוא רוצה לשתות, לא מים רק מים מהולים עם מעט חלב אורז, לא מעט, רק בקבוק מלא. להחליף תוכנית טלוויזיה, להתחבק, לצאת, להיכנס.... נמאס לי.
ונכון, שהכל מגיע באופן לא מקרי בעונת החגים המאוסה ויסלחו לי כל חובבי ראש השנה עד סוכות. אני אף פעם לא חיבבתי את החגים האלה, בכלל טקסים ועוד כאלה שנושקים לדת לא ממש מתחברים אליי.
אם לא הייתי טבעונית הייתי אומרת שכבר מזמן שחטתי מספר מכובד של פרות קדושות בכל מה שקשור לדרך הנורמטיבית לבלות את החג. לא בביתי. לא בכדי להתריס, בכדי להנעים, לי.
ומשפחתיות היא ממש לא הפורטה שלי, יודע כל מי שקרא אותי בעבר. אז זה לא מפתיע שזה מביא אותי למערבולת רגשית שמתורגמת בקושי עם ארז.
וארז, עבורו החגים עוד יותר קשים. אוטיסטים לא הולכים טוב עם שינוי בשגרה. חרדת חוסר היציבות של חצי שבוע בגן, חצי שבוע בבית נותנת את אותותיה והוא מגיב, כפי שילד עם אוטיזם בן שלוש צפוי להגיב באי שקט, בקושי, בבכי, ב"רגרסיות".
ה"רגרסיה" שברה אותי, נבהלתי. גיליתי שכל הסיפורים היפים שאני מספרת לעצמי על קבלה מוחלטת ולתת לו להיות מי שהוא ובקצב שלו ובדרך שלו נגמרים כשאני קוראת במחברת הקשר שגם היום הוא לא אכל את האורז.
מסתבר שאצלי פולניה מנצחת הכלה. לפחות ברגע הראשון. לא ידעתי את נפשי מדאגה, מה לעשות כדי שהילד יחזור לתלם של עצמו, מה כבר אני מבקשת שיאכל בגן את האורז שאני שולחת, אפילו לא מנסה אורז של מישהו אחר, אפילו על הכפית אני מוותרת. העיקר שיאכל. הרי לא ייתכן יום שלם לחיות רק על שני טוסטים, הפולנייה שבי מתעוררת.
אם זה המצב אז בטח משהו עובר עליו, זה אומר שהוא לא בביטחון, זה אומר שאולי לא מבינים אותו בגן, אבל דווקא נראה שטוב לו בגן ושהן ממש אוהבות אותו, אז כנראה זו אני שלא מצליחה לשעתק לו את חווית הגן בימי החופשה, זו אני שלא בסדר, מפה המרחק ממש קצר לתחושה שהכל מתפרק לי ואני כישלון.
אני לא צריכה הרבה כדי להניע תהליך מחשבתי שכזה שנגמר ברגשות אשמה על איזו אמא גרועה, חסרת סבלנות וסובלנות אני, אבל בתקופה כזו של חופשים לא נגמרים וחוסר יציבות זה הולך לשם מהר יותר.
כי גם אני זקוקה לשגרה שלי, גם אני עוד מתאוששת מחופשת הקיץ שהוקדשה במלואה לבילויים עם הגדולים ומתקופת הסתגלות של תחילת שנה בגנים חדשים ודווקא כשנראה שכל חלקי הפאזל נוחתים במקום, מגיעים החגים ומערבבים אותי.
ובאופן שהפך להיות די רגיל אצלי וכבר אמור לא להפתיע אותי (למרות שעדיין אני מופתעת בכל פעם) מהמקום הנמוך הזה התחלתי לטפס למעלה.
כשהייתי מוכנה להכיר ב"נמאס לי" ובזה שאולי אני לא האמא המכילה האינסופית שאני רוצה להיות, המוח התרוקן מהמחשבות המטרידות והכואבות והתפנה מקום לחשיבה אחרת, לפתרונות יצירתיים, בעיקר לשינוי תפיסתי.
החלטתי שאני לא חייבת להתמודד עם ה"תיק" של האורז לבד ושאני יכולה לנסות להתייעץ עם המטפלת הרגשית מהגן הקודם של ארז, היא מכירה אותו. מיטל המקסימה אמרה לי בדיוק את הדבר שהייתי צריכה כדי להניע תהליך אחר. היא אמרה לי שזה בסדר.
היא אמרה לי שבתקופה כה לחוצה ולא יציבה בשביל ארז אין מה לנסות ולהתעקש על הרגלים שרכש לפני כן. בסופו של דבר, היא עזרה לי לראות בעצמי שאני צריכה לשחרר, שזה ממש בסדר, שבתקופה הלא יציבה הזו, יוותר על האורז בגן.
אחרי השיחה הבנתי שזה הדבר, הרי אני תמיד חושבת שאין כזו חיה מאוחר מדי, הכל אפשרי והכל פתוח תמיד. אם כך, אין מה להילחץ מהבחירה של ארז לא לאכול אורז בגן, הרי הוא אוכל אותו בבית. וכשתיגמר התקופה הקשה והשגרה תשוב, אפשר יהיה לאט לאט לבחון איתו את עניין האורז.
הבנתי שאם אני לא ממהרת, ואני לא, זה לא באמת עניין ששווה להתרגש ממנו.
ואז החלטתי שאני מציידת אותו באוכל נוסף לגן כדי שלא יהיה רעב ושניה לפני שהלכתי על טוסט נוסף, החלטתי לנסות ולשלוח קציצות שהוא מאוד אוהב לאכול בבית, אבל משום מה לא אכל אף פעם בגן.
שלחתי לא מתוך ציפיה שיאכל, אלא מתוך שחרור מוחלט, יש לך אוכל וכל בחירה שלך תהיה בסדר מבחינתי.
ביום הראשון במחברת קשר נכתב שהוא הסתובב בגן עם קציצה ביד, ואחר כך פורר אותה. אמנם לא אכל, אבל אני ידעתי שזה הכיוון הנכון. למחרת הוא כבר אכל את כל הקציצות.
אני יודעת שאולי זה נשמע טיפשי לקפוץ משמחה ולבכות כי הילד שלך אכל קציצות בגן, אבל זה מה שקרה.
בעיקר בגלל שהבנתי איך החלטה שלי לשחרר אותו ולאפשר לו באמת בקצב שלו, מאפשרת לו לעשות צעדים משמעותיים לרווחה שלו. הלחץ שלי והנסיונות להפעיל עליו מניפולציות כדי שיגיע לנקודה שאני חושבת שהיא טובה לו, יובילו רק לכשלון ברמת התוצאה ולתחושות קשות לשנינו.
אני יודעת שלא הייתי יכולה להגיע לצמיחה הזו אם לא הייתי מאפשרת לעצמי להודות שנמאס לי, שלפעמים אין לי כוח לנחש. ובעולם המופלא שלי כשאני מוכנה להכיר בקושי, הוא מצטמצם, כשאני מוכנה להודות שאולי אני לא מושלמת, אני הופכת להיות טובה יותר לעצמי ולאהובים שלי.
את החגים אני עדיין לא סובלת, אבל החלטתי לא לצפות שהפעם יקרה הנס ויהיה מהנה במיוחד. יותר סביר שיהיה קשה, לא יציב, לא צפוי.
הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות לעצמי ולילדים שלי הוא בתוך כל האיכס הזה להשתדל לנוח ולעשות רק מה שבא לי, לא מה שמצופה ממני. ואז אני בטוחה שיהיה לי את הכוח להמשיך לנחש את ארז.
