היום אני רוצה לכתוב על זיו, הגבר שאיתי. אני יודעת שאני מסתכנת באפשרות שאצא בנאלית, קיטשית, או סתם רומנטית יתר על המידה. והאמת שזה ממש בסדר מצידי, חככתי קלות לפני שהחלטתי לכתוב את הפוסט הזה, ולמרות שאין הרבה אלמנטים בחיי שאני לא פורשת בפני העולם, דווקא כשזה מגיע למרחב הזה של זיו ושלי, אני יותר מקפידה. לא בגללו, הוא האחרון שמתערב לי בכתיבה או שיש לו בעיה עם משהו שבחרתי לחשוף, יהיה אינטימי ככל שיהיה. בגללי. בגלל שהמרחב הזה שבין גבר לאישה, בין אהוב לאהובה, ביני לבין זיו, הוא המרחב הפרטי שלי, המרחב שאין לי צורך להוציא החוצה. השפה הזו ששייכת רק לשנינו, מתאים לי ששם תישאר. את הקסם הזה שרק לי שמורה הזכות לכנות האהוב שלי, לא הרגשתי צורך לשתף עם איש.
וגם לא ממש ידעתי איך. והרגע נולד בי הצורך הזה, בלי הכנה מוקדמת, זה הופיע. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאתמול חגגנו 14 שנות זוגיות. יכול להיות.
יותר סביר בשבילי שזה קשור לעובדה שאתמול הבנתי שאני חיה עם הגבר של החלומות שלי.
ולא, הוא לעולם לא מפתיע אותי עם מחוות רומנטיות כמו כרטיסי טיסה לחו"ל, הוא מכיר אותי טוב יותר מזה, בשביל לדעת שהייתי בעיקר מתחרפנת מאיבוד שליטה.
ולא, הוא לא קונה לי תכשיטים ליום ההולדת, גם כי אנחנו מעדיפים לבזבז את הכסף שלנו על דברים אחרים ובעיקר, כי אני ילדה גדולה ויכולה לקנות לעצמי לבד.
הגבר שלי אפילו לא מפרנס אותי, רחמנא ליצלן. כל כך הוא בטוח שאני יכולה לעשות את זה בעצמי וטוב יותר ממנו. הוא גם צודק בהקשר הזה.
אבל הוא השותף לריקוד החיים שלי, הכי שותף שאפשר להיות. למרות שתחילת הזוגיות שלנו אופיינה באהבה מטורפת לצד גמגומי זוגיות, ריבים של ניחושים איך לעזאזל שני דעתנים מאוהבים מסתדרים ביחד מבלי שאיש יוותר על מהותו, על עצמיותו? איך מפצחים את החידה הזו? איך אוהבים גם אחרי שאיתרנו את חוסר המושלמות של הצד השני?
אבל עם הזמן הריקוד הפך מדויק יותר, הרמוני. בבוקר, בזמן שאני מכינה סנדוויצ'ים לילדים, הוא מכין את משקה הבוקר שלהם וניגש להעיר אותם בעדינות מרפרפת שלעולם לא תהיה מנת חלקי.
אני מלבישה את ארז בזמן שהוא מתקין את הכסא שלו בהסעה. כשאני כבר בשלבי שתיית הקפה של הבוקר, הוא מבלה כרבע שעה לצד נוגה המתלבשת, מאפשר לה להתלבש לבד, בקצב שלה, תוך עידוד רגיש. כן לעמוד בלוח הזמנים, כדי שתהיה מוכנה בזמן להסעה, אבל בלי לגעור בה, לרדות בה, להלחיץ אותה כמו שאולי אני הייתי עושה.
והמרחב הבטוח הזה שהילדים כל כך צריכים, זה הוא מייצר. את החיבוק ברגע הנכון, המילה שמרגיעה ולא מקטינה, מאפשרת את הרגש ונמצאת לידו.
האיש הזה שאני חיה לצידו כל השנים האלה ומצליח להפתיע, לרגש ולהעצים אותי כל פעם מחדש. שמקבל טלפון מהילד בבית הספר שמבקש שיבוא לקחת אותו ומיד מתייצב, מברר, מרגיע ולא מסתפק בזה, אלא שולח מכתב למורה שמסביר מה היה לא תקין, מה אפשר אחרת. כי הוא יודע שמגיע לו ומגיע לי ומגיע לילדים שלנו הכי טוב שאפשר. לא ממקום של לדרוש ולהתלהם, אלא ממקום שקט ובטוח כזה של מגיע, כי פשוט ככה.
ואני קראתי את המכתב הענייני, המדויק שבעיקר מאפשר ולא כופה על הצד השני והתרגשתי. התרגשתי כי אני לא הייתי יכולה לכתוב כזה מכתב, התרגשתי כי איזה כיף לי שיש לי בן זוג שמשלים אותי כל כך, שיכול לכתוב את המכתבים שאני לא יכולה, יכול להגיד את המילים כשאני כבר לא יכולה לדבר מכאב או מעצבנות.
יכול לעטוף אותי לחיבוק שמשכיח את כל הטרדות, הקושי, הבינוניות וממלא אותי בחום שמזכיר לי כמה אני נפלאה, עוצמתית ומסוגלת.
הגבר שאיתי מקבל אותי כמו שאני. את כל החבילה כולה. עם הצעקות, הקריזות, המוגבלויות.
ולמרות שהוא ראה אותי במקומות הכי שפלים שלי, ולמרות שהוא מכיר אותי הכי טוב בעולם ואולי בגלל זה, הוא אוהב אותי אהבה עזה בדיוק כמו שאני. בלי ציפייה שאהיה אחרת, בלי תקווה לשינוי מיוחל. שוב שוב הוא מזכיר לי כמה אני נפלאה ואיזו אישה נהדרת אני בשבילו.
והפלא הוא שעם השנים התחלתי להאמין. הרשיתי לעצמי יותר ויותר להשיל מגננות, מחסומים, הוצאתי חלקים נוספים מפנימיותי והעולם לא התמוטט, הוא לא ברח, הפחדתי, התחרפנתי, התיילדתי והוא נשאר.
את המשברים הגדולים של החיים שרדנו ביחד, התעצמנו ביחד, מתוך ראיה בסיסית משותפת שהחיים הם מתנה נפלאה, מגרש משחקים אדיר להתנסויות ולחוויות. אז אנחנו משחקים, מתנסים, רוקדים בטירוף, צוחקים בחופשיות ובעיקר מגשימים חלומות.
מרשים לעצמנו להיות מי שאנחנו על כל גוונינו, בנוכחות מלאה, בלי להקטין, בלי להצטנע, בלי להתנצל על מה שעושה לנו טוב.
כזה הוא הגבר שאיתי. מושלם? ממש לא. רגיש, עוצמתי, חכם ומצחיק? הכי בשבילי. איש כזה שלצידו אני מרגישה הכי יפה בעולם, הכי מוכשרת בעולם, הכי עוצמתית והכי אהובה.
נראה לי שבכל זאת יצאתי קיטשית, כנראה שזה התקף של פעם בארבע עשרה שנים. בכל זאת בלוג שלי, מותר לי.
וגם לא ממש ידעתי איך. והרגע נולד בי הצורך הזה, בלי הכנה מוקדמת, זה הופיע. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאתמול חגגנו 14 שנות זוגיות. יכול להיות.
יותר סביר בשבילי שזה קשור לעובדה שאתמול הבנתי שאני חיה עם הגבר של החלומות שלי.
ולא, הוא לעולם לא מפתיע אותי עם מחוות רומנטיות כמו כרטיסי טיסה לחו"ל, הוא מכיר אותי טוב יותר מזה, בשביל לדעת שהייתי בעיקר מתחרפנת מאיבוד שליטה.
ולא, הוא לא קונה לי תכשיטים ליום ההולדת, גם כי אנחנו מעדיפים לבזבז את הכסף שלנו על דברים אחרים ובעיקר, כי אני ילדה גדולה ויכולה לקנות לעצמי לבד.
הגבר שלי אפילו לא מפרנס אותי, רחמנא ליצלן. כל כך הוא בטוח שאני יכולה לעשות את זה בעצמי וטוב יותר ממנו. הוא גם צודק בהקשר הזה.
אבל הוא השותף לריקוד החיים שלי, הכי שותף שאפשר להיות. למרות שתחילת הזוגיות שלנו אופיינה באהבה מטורפת לצד גמגומי זוגיות, ריבים של ניחושים איך לעזאזל שני דעתנים מאוהבים מסתדרים ביחד מבלי שאיש יוותר על מהותו, על עצמיותו? איך מפצחים את החידה הזו? איך אוהבים גם אחרי שאיתרנו את חוסר המושלמות של הצד השני?
אבל עם הזמן הריקוד הפך מדויק יותר, הרמוני. בבוקר, בזמן שאני מכינה סנדוויצ'ים לילדים, הוא מכין את משקה הבוקר שלהם וניגש להעיר אותם בעדינות מרפרפת שלעולם לא תהיה מנת חלקי.
אני מלבישה את ארז בזמן שהוא מתקין את הכסא שלו בהסעה. כשאני כבר בשלבי שתיית הקפה של הבוקר, הוא מבלה כרבע שעה לצד נוגה המתלבשת, מאפשר לה להתלבש לבד, בקצב שלה, תוך עידוד רגיש. כן לעמוד בלוח הזמנים, כדי שתהיה מוכנה בזמן להסעה, אבל בלי לגעור בה, לרדות בה, להלחיץ אותה כמו שאולי אני הייתי עושה.
והמרחב הבטוח הזה שהילדים כל כך צריכים, זה הוא מייצר. את החיבוק ברגע הנכון, המילה שמרגיעה ולא מקטינה, מאפשרת את הרגש ונמצאת לידו.
האיש הזה שאני חיה לצידו כל השנים האלה ומצליח להפתיע, לרגש ולהעצים אותי כל פעם מחדש. שמקבל טלפון מהילד בבית הספר שמבקש שיבוא לקחת אותו ומיד מתייצב, מברר, מרגיע ולא מסתפק בזה, אלא שולח מכתב למורה שמסביר מה היה לא תקין, מה אפשר אחרת. כי הוא יודע שמגיע לו ומגיע לי ומגיע לילדים שלנו הכי טוב שאפשר. לא ממקום של לדרוש ולהתלהם, אלא ממקום שקט ובטוח כזה של מגיע, כי פשוט ככה.
ואני קראתי את המכתב הענייני, המדויק שבעיקר מאפשר ולא כופה על הצד השני והתרגשתי. התרגשתי כי אני לא הייתי יכולה לכתוב כזה מכתב, התרגשתי כי איזה כיף לי שיש לי בן זוג שמשלים אותי כל כך, שיכול לכתוב את המכתבים שאני לא יכולה, יכול להגיד את המילים כשאני כבר לא יכולה לדבר מכאב או מעצבנות.
יכול לעטוף אותי לחיבוק שמשכיח את כל הטרדות, הקושי, הבינוניות וממלא אותי בחום שמזכיר לי כמה אני נפלאה, עוצמתית ומסוגלת.
הגבר שאיתי מקבל אותי כמו שאני. את כל החבילה כולה. עם הצעקות, הקריזות, המוגבלויות.
ולמרות שהוא ראה אותי במקומות הכי שפלים שלי, ולמרות שהוא מכיר אותי הכי טוב בעולם ואולי בגלל זה, הוא אוהב אותי אהבה עזה בדיוק כמו שאני. בלי ציפייה שאהיה אחרת, בלי תקווה לשינוי מיוחל. שוב שוב הוא מזכיר לי כמה אני נפלאה ואיזו אישה נהדרת אני בשבילו.
והפלא הוא שעם השנים התחלתי להאמין. הרשיתי לעצמי יותר ויותר להשיל מגננות, מחסומים, הוצאתי חלקים נוספים מפנימיותי והעולם לא התמוטט, הוא לא ברח, הפחדתי, התחרפנתי, התיילדתי והוא נשאר.
את המשברים הגדולים של החיים שרדנו ביחד, התעצמנו ביחד, מתוך ראיה בסיסית משותפת שהחיים הם מתנה נפלאה, מגרש משחקים אדיר להתנסויות ולחוויות. אז אנחנו משחקים, מתנסים, רוקדים בטירוף, צוחקים בחופשיות ובעיקר מגשימים חלומות.
מרשים לעצמנו להיות מי שאנחנו על כל גוונינו, בנוכחות מלאה, בלי להקטין, בלי להצטנע, בלי להתנצל על מה שעושה לנו טוב.
כזה הוא הגבר שאיתי. מושלם? ממש לא. רגיש, עוצמתי, חכם ומצחיק? הכי בשבילי. איש כזה שלצידו אני מרגישה הכי יפה בעולם, הכי מוכשרת בעולם, הכי עוצמתית והכי אהובה.
נראה לי שבכל זאת יצאתי קיטשית, כנראה שזה התקף של פעם בארבע עשרה שנים. בכל זאת בלוג שלי, מותר לי.
