מאיפה להתחיל? כל כך הרבה תובנות, כל כך הרבה שינוים בזמן כל כך קצר. אולי אתחיל בכך שנראה לי שככל שאני צומחת, קצב הצמיחה מואץ, הפחד כבר פחות מטריף, פחות מקפיא. הוא שם, ברור, אבל אני בקלות מצליחה להכיר בו, לתת לו שם ולהמשיך הלאה בדרך שלי.
זו הרגשה ממש טובה להיות הרבה יותר בשליטה על החיים שלי, על בחירות שלי. הקולות שכל כך הרבה שנים החשיכו, עיכבו ובלבלו, מנמיכים ווליום, עוד מעט ולא אשמע אותם כלל.
כבר לא עסוקה בסיבה שבגללה המציאות כפי שהיא, כבר לא עסוקה בקיטורים על מר גורלי, אלא פשוט רואה את המצב, מקבלת החלטה, עושה ועוברת הלאה. איזו תחושה עוצמתית!
אני מרגישה שאני חיה בדרך שתמיד האמנתי שאפשר לחיות וזה לא שהכל נפלא, והכל עובד לפי התוכנית (שאין לי), פשוט אני בכל אירוע שמגיע אליי מביאה את עצמי באופן מלא, בוחרת את הבחירות לפי מה שנכון ומתאים לי, לא עסוקה באחרים.
כך יצא ששחר עבר לחינוך ביתי, פשוט כי בית הספר שבו הוא למד והמורה שלו לא היו מספיק טובים ובעולם שלי אני לא צריכה יותר לחכות שיהיה קטסטרופה כדי לשנות, לא מספיק טוב זה מספיק רמזים בשבילי.
שחר כחודש וחצי בבית וחזר לי הילד. עשיתי שינוי ויצרתי לו מציאות שמאפשרת לו להיות מי שהוא. מילד כעוס, זעוף ומתוסכל הוא חזר להיות ילד סקרן, חייכן ומלא חום. קצב הלמידה המהיר מלכתחילה שלו גדל בעשרות מונים רק כי הוא כבר לא צריך ללמוד שום דבר, הוא פשוט יכול ללמוד, אם בא לו, מתי שבא לו, מה שבא לו. כי הצעד הזה של חינוך ביתי, שזיו ואני חשבנו עליו שנים, התאפשר רק כשהיה לנו ברור באופן מוחלט שאנחנו לא מעבירים את שיטות הלמידה של בתי הספר לבית, אלא מאפשרים לשחר מרחב בטוח שבו הוא יוכל לפרוח, להכתיב את הקצב ואת תחומי העניין. אין מטרה להשיג משהו מסוים, או ללמוד תוכן מוגדר, אלא לחזור להנאה הבסיסית הראשונית של כל בן אנוש מלמידה.
וכך בתקופה הזו למדתי אני כל כך הרבה דברים על מדוזת אלמוות ועל המפץ הגדול ועל הסיבה שפירטים עוטים רטייה על העין.
וגם למדתי שאני אמא נפלאה וכשאני מסירה מעליי את שכבות הלחץ שהלבשתי על עצמי כדי להיות חלק מהחברה, אני הרבה יותר ממוקדת, רגועה ומכילה.
גם אני הפכתי ללומדת בחינוך ביתי והסרתי לוט מעל עיניי. וההסרה אפשרה לי לנהל שיחה עוצמתית, נעימה ומדויקת עם צוות המטפלות החדש בגן של ארז ולהגיע למצב שהן מבינות מהי שיטת האי טיפול שלי בארז ומה במדויק אני רוצה עבורו.
באותו אופן יכולתי לראות שהגן של נוגה אינו מתאים לצרכים שלנו ולתפיסת העולם שלנו ואין טעם בשיחות נוספות עם הגננת. הגיע הרגע להחזיר אותה לגן הרגיל והפעם ממקום הרבה יותר מדויק של מה נכון לה.
עוד למדתי שאני לא מספיק רכה עם שירה בכורתי המופלאה. שאני לא מקבלת את המקומות שקשה לה להתבטא, שאני לא באמת מאפשרת לה להיות איפה שהיא, לצמוח בדרכה ובקצב שלה. ושיניתי. היום בבוקר שיניתי, כשהיא התלוננה על משהו בדרך שהייתה לי לא נעימה, אמרתי לה שלא נעים לי וזהו. לא נזפתי בה, לא דרשתי ממנה לתקן את הדרך, אפשרתי לה להיות שם והבנתי מיד את המצוקה שלה.
ברגע שיכולתי להתחבר למצוקה שלה, הכעס שלי חלף.
הכעס חלף כי באמת הייתי שם, לא ניסיתי להדחיק, לא התאפקתי, לא שפטתי את עצמי על כך שזה מכעיס אותי, פשוט עברתי דרך. דרך של שנים רבות שהתנקזה לרגע הזה הקטן והכה משמעותי. רגע של פריצת דרך, שבאמת לא היו לי ציפיות ששירה תהיה אחרת, תפעל באופן שונה. כמובן שהתגובה שלי יצרה מיד שינוי במציאות, כי אחרי שלא ננזפה היא יכלה לבוא אליי בעצמה מיוזמתה ולדייק את הבקשה שלה.
כמו שתמיד חשבתי, אני לא יכולה לזרז צמיחה, להחליט שאני עובדת על עצמי או לספר לעצמי שהכל נפלא ולהתנהג באיפוק כשאני מפורקת מבפנים.
אני יכולה לתת לעצמי את הזמן לעבור את המסע שלי, לעשות לעצמי טוב יותר ויותר מתוך חשיבה על הטווח הארוך ולא בהכרח על הדקה הקרובה. להפסיק לסבול חברה של אנשים עוינים או אלימים ולהפסיק להימצא בסיטואציות לא נעימות, כל זמן שיש לי שליטה על כך. כי כשאני יותר קשובה לעצמי, דואגת לרווחה שלי, חיה על פי הערכים שלי ועסוקה בעצמי ולא בהשוואה לאחרים, אני מביאה את עצמי לידי ביטוי ואז אני באופן טבעי פחות מתוסכלת ויותר מכילה. חיה את החיים שלי.
זו הרגשה ממש טובה להיות הרבה יותר בשליטה על החיים שלי, על בחירות שלי. הקולות שכל כך הרבה שנים החשיכו, עיכבו ובלבלו, מנמיכים ווליום, עוד מעט ולא אשמע אותם כלל.
כבר לא עסוקה בסיבה שבגללה המציאות כפי שהיא, כבר לא עסוקה בקיטורים על מר גורלי, אלא פשוט רואה את המצב, מקבלת החלטה, עושה ועוברת הלאה. איזו תחושה עוצמתית!
אני מרגישה שאני חיה בדרך שתמיד האמנתי שאפשר לחיות וזה לא שהכל נפלא, והכל עובד לפי התוכנית (שאין לי), פשוט אני בכל אירוע שמגיע אליי מביאה את עצמי באופן מלא, בוחרת את הבחירות לפי מה שנכון ומתאים לי, לא עסוקה באחרים.
כך יצא ששחר עבר לחינוך ביתי, פשוט כי בית הספר שבו הוא למד והמורה שלו לא היו מספיק טובים ובעולם שלי אני לא צריכה יותר לחכות שיהיה קטסטרופה כדי לשנות, לא מספיק טוב זה מספיק רמזים בשבילי.
שחר כחודש וחצי בבית וחזר לי הילד. עשיתי שינוי ויצרתי לו מציאות שמאפשרת לו להיות מי שהוא. מילד כעוס, זעוף ומתוסכל הוא חזר להיות ילד סקרן, חייכן ומלא חום. קצב הלמידה המהיר מלכתחילה שלו גדל בעשרות מונים רק כי הוא כבר לא צריך ללמוד שום דבר, הוא פשוט יכול ללמוד, אם בא לו, מתי שבא לו, מה שבא לו. כי הצעד הזה של חינוך ביתי, שזיו ואני חשבנו עליו שנים, התאפשר רק כשהיה לנו ברור באופן מוחלט שאנחנו לא מעבירים את שיטות הלמידה של בתי הספר לבית, אלא מאפשרים לשחר מרחב בטוח שבו הוא יוכל לפרוח, להכתיב את הקצב ואת תחומי העניין. אין מטרה להשיג משהו מסוים, או ללמוד תוכן מוגדר, אלא לחזור להנאה הבסיסית הראשונית של כל בן אנוש מלמידה.
וכך בתקופה הזו למדתי אני כל כך הרבה דברים על מדוזת אלמוות ועל המפץ הגדול ועל הסיבה שפירטים עוטים רטייה על העין.
וגם למדתי שאני אמא נפלאה וכשאני מסירה מעליי את שכבות הלחץ שהלבשתי על עצמי כדי להיות חלק מהחברה, אני הרבה יותר ממוקדת, רגועה ומכילה.
גם אני הפכתי ללומדת בחינוך ביתי והסרתי לוט מעל עיניי. וההסרה אפשרה לי לנהל שיחה עוצמתית, נעימה ומדויקת עם צוות המטפלות החדש בגן של ארז ולהגיע למצב שהן מבינות מהי שיטת האי טיפול שלי בארז ומה במדויק אני רוצה עבורו.
באותו אופן יכולתי לראות שהגן של נוגה אינו מתאים לצרכים שלנו ולתפיסת העולם שלנו ואין טעם בשיחות נוספות עם הגננת. הגיע הרגע להחזיר אותה לגן הרגיל והפעם ממקום הרבה יותר מדויק של מה נכון לה.
עוד למדתי שאני לא מספיק רכה עם שירה בכורתי המופלאה. שאני לא מקבלת את המקומות שקשה לה להתבטא, שאני לא באמת מאפשרת לה להיות איפה שהיא, לצמוח בדרכה ובקצב שלה. ושיניתי. היום בבוקר שיניתי, כשהיא התלוננה על משהו בדרך שהייתה לי לא נעימה, אמרתי לה שלא נעים לי וזהו. לא נזפתי בה, לא דרשתי ממנה לתקן את הדרך, אפשרתי לה להיות שם והבנתי מיד את המצוקה שלה.
ברגע שיכולתי להתחבר למצוקה שלה, הכעס שלי חלף.
הכעס חלף כי באמת הייתי שם, לא ניסיתי להדחיק, לא התאפקתי, לא שפטתי את עצמי על כך שזה מכעיס אותי, פשוט עברתי דרך. דרך של שנים רבות שהתנקזה לרגע הזה הקטן והכה משמעותי. רגע של פריצת דרך, שבאמת לא היו לי ציפיות ששירה תהיה אחרת, תפעל באופן שונה. כמובן שהתגובה שלי יצרה מיד שינוי במציאות, כי אחרי שלא ננזפה היא יכלה לבוא אליי בעצמה מיוזמתה ולדייק את הבקשה שלה.
כמו שתמיד חשבתי, אני לא יכולה לזרז צמיחה, להחליט שאני עובדת על עצמי או לספר לעצמי שהכל נפלא ולהתנהג באיפוק כשאני מפורקת מבפנים.
אני יכולה לתת לעצמי את הזמן לעבור את המסע שלי, לעשות לעצמי טוב יותר ויותר מתוך חשיבה על הטווח הארוך ולא בהכרח על הדקה הקרובה. להפסיק לסבול חברה של אנשים עוינים או אלימים ולהפסיק להימצא בסיטואציות לא נעימות, כל זמן שיש לי שליטה על כך. כי כשאני יותר קשובה לעצמי, דואגת לרווחה שלי, חיה על פי הערכים שלי ועסוקה בעצמי ולא בהשוואה לאחרים, אני מביאה את עצמי לידי ביטוי ואז אני באופן טבעי פחות מתוסכלת ויותר מכילה. חיה את החיים שלי.
