פעם חשבתי שאני כותבת רק כשרע לי, כשמד הכעס מצביע שהמים בגופי הפכו ללבה רותחת. היום אני כבר לא יודעת. כותבת כשרע לי, כשקשה, כשעצוב, אבל גם כשטוב ושמח.
אולי בעיקר אני כותבת כשהלב מרטיט, כשאני לא בטוחה שיכולה להכיל את הרגש והאצבעות מתחילות לתפוס את מקומן הטבעי על מקלדת המחשב.
אולי אני כותבת כשיש לי מה לומר, בעיקר לעצמי. כלומר זה יוצא כשאני לא יודעת מה אני רוצה להגיד לעצמי, והמילים מדייקות אותי, לוקחות אותי למחוזות פנימיים, פגיעים.
היום היה יום טוב, אחרי כמה ימים לא ממש פשוטים.
גם ההגדרה הזו לא מספיק מדויקת לי. מצד אחד, הספר שלי נולד, ונמצא בחנויות. אני בעיצומה של תקופה שאוספת אליה הישג ועוד הישג. בעולם החומר, היו כמה הצלחות שלא ניתן לערער עליהן. נולד ספר, יצא לאור באמצעות גיוס המונים שיזמתי, הפקתי ושיווקתי לגמרי בעצמי. עכשיו הספר בחנויות וההדים בינתיים טובים, המשובים מרגשים. הרעיון המרכזי הובן, יצא אל אוויר העולם.
ויש המשך, יש הרצאות ויהיו סדנאות ומפגשי סופר.
אבל הלב לא קופץ מאושר. הלב לא מרשה לעצמו לחגוג. פעם הייתי עסוקה רבות בשאלות כאלה, למה אני לא יודעת ליהנות מהצלחות שלי? למה אני לא יודעת לעצור ולהתבשם בניחוח ההצלחה? ברגעי הסיפוק וההגשמה?
היום ה"למה" לא מעניין אותי. אני אפילו לא מבואסת שזה כך. אני פשוט שם. כן, זו היכולת שלי כרגע ליהנות מעצמי. מוגבלת משהו, מיד אצה, רצה לצעד הבא, הפרויקט הבא, ההצלחה הבאה. ואולי אף פעם זה לא יספיק לי, אולי אף פעם לא אגיד 'הנה הגשמתי, דייני'.
לשמחתי יש יקום שלם שאוהב להסתדר לצידי, לשלוח לי רמז ממשי לצפונות ליבי.
וכך, ממש לצד ההצלחה, ארז התחיל לעבור תקופה קשה. אי שקט, התקפי בכי וזעם, חוסר רצון ללכת לגן בבוקר. ואני, חסומה.
אני שתמיד יודעת אותו בלי מילים, בודאות גדולה, לא מצליחה לפענח את המצוקה. הוא מתקשר ואני לא קוראת.
כבר מזמן הבנתי שהחיים עם ילדי ואנשי הרצף האוטיסטי הם סוג של חידה בלשית. ואני חובבת בלשות ויכולת האבחון שלי שמחה לאתר ולפתור אניגמות. אבל הפעם לא התחברתי ישר לתחושת הבטן שמאותתת לי אם אני בכיוון הנכון לפענוח.
עכשיו זה גם ממש ברור לי למה, כי מה שהרגשתי שארז צריך היה למעשה מה שהצטרכתי אני ולא רציתי. לעצור ולנוח.
אחרי מסע מפרך של נסיונות נואלים לפענח את אשר על ליבו של מחמדי, השארתי אותו בבית.
בעצה אחת עם זיו החלטנו שאם הילד פתאום לא רוצה ללכת לגן, צריך להקשיב לו.
הקושי הוא שמדובר בגן שארז נמצא בו כבר שנה שנייה, גן עם צוות שאוהב אותו. לא הבנו מה יכול להיות הטריגר שיגרום לארז לא לרצות ללכת לגן.
בסוף חשבנו אולי סייעת שעזבה בפתאומיות היא הסיבה. אולי ארז מתגעגע? אולי הוא צריך פסק זמן להכיל את הפרידה?
המחשבה שאולי כמה ימים בבית יעשו לו טוב, כבר חלפה בראשי מספר פעמים, אבל סילקתי אותה במהירות. כי כמו שעלתה, עלו החששות.
אם הוא לא רוצה את הגן, אז מה זה אומר על הגן? מה קורה שם אולי שאני מפספסת? ואם יהיה לו טוב בבית, האם זה אומר שלעולם לא ישוב לגן? ומה אם גם בבית לא יהיה לו טוב ואני איבדתי לעד את היכולת לקרוא אותו? ומה אם עכשיו זה הילד שיהיה לי - עצוב, מדוכא וסובל? ובכלל, אין לי זמן לזה, אני צריכה לקדם את הספר שרק יצא, לחשוף את עצמי לעולם, אין לי זמן לעצור הכל ולהיות רק אמא לילד על הרצף.
כמו שאמרתי, היקום אותת לי וכשהתעלמתי הביא לי וואחד צפצוף מחריש אוזניים, שלא יכולתי להתעלם יותר.
יום חמישי עשינו לארז שיחה ואמרנו לו שהוא יישאר מספר ימים בבית כדי לעבור את מה שהוא צריך לעבור.
וכבר באותו ערב הוא נראה מעודד יותר, ולמחרת בכלל הוא חזר לצחוק ולהשתולל.
אני מניחה שעדיין לא קלטתי מה המסר עבורי ולכן ביום שבת הוא שוב היה חסר מנוחה.
ביום ראשון אחרי לילה לא פשוט והתעוררות מוחלטת ב-4:25 לפנות בוקר, התמסרתי למצב.
החלטתי להיות כל כולי בשבילו, לא לנסות למהר את זה, לא לחכות שיעבור לו, לא לרטון כמו ילדה קטנה שזה לא פייר שכאשר הוא טרוד, הוא צריך אותי ורק אותי.
וברגע הזה שהחלטתי לשחרר את כל שאר הדברים ולהתמסר רק אליו, גיליתי חופש מסוג חדש.
החופש שלי הוא לא רק באפשרות לנסוע לכנס ולהשאיר את הילדים עם זיו, גם לא באפשרות לשלוח את ארז לגן ולעשות מה שבא לי.
החופש הוא בידיעה שזו הבחירה שלי. החופש הוא באופן שבו אני לוקחת אחריות על הבחירה שלי.
האם אני כועסת שזה המצב או מנסה למצוא את היתרונות שבו?
ומצאתי ביג טיים. כי אחרי שהשלמתי והתמסרתי, התחלתי ליהנות, מארז ומעצמי בבית.
ההחלטה להישאר איתו כמה ימים בבית אפשרה לי לעשות פסק זמן מהמירוץ שבלי משים נכנסתי אליו. כל כך רציתי שהספר יימכר ויגיע לתהודה גדולה, שנכנסתי ללחץ, למצב רובוטי של קידום ועשייה בלי רגע של שקט והודיה.
היומיים האחרונים ביחד עם ארז המופלא שלי הזכירו לי מה באמת חשוב לי, איך ההקשבה ההדדית, הקצב האיטי, תשומת הלב למה שעובר בלב, הם הם הדרך שלי.
ועל הדרך, פרצנו שנינו גבולות חדשים. עליהם ארחיב בפוסט הבא.
אחרי מסע מפרך של נסיונות נואלים לפענח את אשר על ליבו של מחמדי, השארתי אותו בבית.
בעצה אחת עם זיו החלטנו שאם הילד פתאום לא רוצה ללכת לגן, צריך להקשיב לו.
הקושי הוא שמדובר בגן שארז נמצא בו כבר שנה שנייה, גן עם צוות שאוהב אותו. לא הבנו מה יכול להיות הטריגר שיגרום לארז לא לרצות ללכת לגן.
בסוף חשבנו אולי סייעת שעזבה בפתאומיות היא הסיבה. אולי ארז מתגעגע? אולי הוא צריך פסק זמן להכיל את הפרידה?
המחשבה שאולי כמה ימים בבית יעשו לו טוב, כבר חלפה בראשי מספר פעמים, אבל סילקתי אותה במהירות. כי כמו שעלתה, עלו החששות.
אם הוא לא רוצה את הגן, אז מה זה אומר על הגן? מה קורה שם אולי שאני מפספסת? ואם יהיה לו טוב בבית, האם זה אומר שלעולם לא ישוב לגן? ומה אם גם בבית לא יהיה לו טוב ואני איבדתי לעד את היכולת לקרוא אותו? ומה אם עכשיו זה הילד שיהיה לי - עצוב, מדוכא וסובל? ובכלל, אין לי זמן לזה, אני צריכה לקדם את הספר שרק יצא, לחשוף את עצמי לעולם, אין לי זמן לעצור הכל ולהיות רק אמא לילד על הרצף.
כמו שאמרתי, היקום אותת לי וכשהתעלמתי הביא לי וואחד צפצוף מחריש אוזניים, שלא יכולתי להתעלם יותר.
יום חמישי עשינו לארז שיחה ואמרנו לו שהוא יישאר מספר ימים בבית כדי לעבור את מה שהוא צריך לעבור.
וכבר באותו ערב הוא נראה מעודד יותר, ולמחרת בכלל הוא חזר לצחוק ולהשתולל.
אני מניחה שעדיין לא קלטתי מה המסר עבורי ולכן ביום שבת הוא שוב היה חסר מנוחה.
ביום ראשון אחרי לילה לא פשוט והתעוררות מוחלטת ב-4:25 לפנות בוקר, התמסרתי למצב.
החלטתי להיות כל כולי בשבילו, לא לנסות למהר את זה, לא לחכות שיעבור לו, לא לרטון כמו ילדה קטנה שזה לא פייר שכאשר הוא טרוד, הוא צריך אותי ורק אותי.
וברגע הזה שהחלטתי לשחרר את כל שאר הדברים ולהתמסר רק אליו, גיליתי חופש מסוג חדש.
החופש שלי הוא לא רק באפשרות לנסוע לכנס ולהשאיר את הילדים עם זיו, גם לא באפשרות לשלוח את ארז לגן ולעשות מה שבא לי.
החופש הוא בידיעה שזו הבחירה שלי. החופש הוא באופן שבו אני לוקחת אחריות על הבחירה שלי.
האם אני כועסת שזה המצב או מנסה למצוא את היתרונות שבו?
ומצאתי ביג טיים. כי אחרי שהשלמתי והתמסרתי, התחלתי ליהנות, מארז ומעצמי בבית.
ההחלטה להישאר איתו כמה ימים בבית אפשרה לי לעשות פסק זמן מהמירוץ שבלי משים נכנסתי אליו. כל כך רציתי שהספר יימכר ויגיע לתהודה גדולה, שנכנסתי ללחץ, למצב רובוטי של קידום ועשייה בלי רגע של שקט והודיה.
היומיים האחרונים ביחד עם ארז המופלא שלי הזכירו לי מה באמת חשוב לי, איך ההקשבה ההדדית, הקצב האיטי, תשומת הלב למה שעובר בלב, הם הם הדרך שלי.
ועל הדרך, פרצנו שנינו גבולות חדשים. עליהם ארחיב בפוסט הבא.
