נראה שהפורקן הנפשי מתבטא גם בגוף

דווקא עכשיו כשנראה שהכל מתחיל להיכנס לרוטינה נעימה, הכל על מי 

מנוחות, התפרקתי. שילוב כזה של חוויות גופניות שליליות לא חוויתי אף פעם. אחרי שנים של הדחקה רגשית נראה כי הפורקן הנפשי נותן את אותותיו גם בגוף. לא מיד עשיתי את החיבור בין מה שאני עוברת פיזית לבין התהליכים הנפשיים שעברתי. זה לקח איזה שבוע אולי יותר. בהתחלה רק הרגשתי שלתיאבון שלי אין שובע. אכלתי ואכלתי בלי הפסקה. רק רציתי למלא את הבטן ולסתום את חללי הרגש הפעורים לרווחה. אחר כך נגעלתי מעצמי, החלטתי לתפוס את עצמי בידיים ולעצור את האכילה הרגשית. אבל כיוון שעדיין לא נתתי מקום לכל הרגשות שלי, התחילו המיחושים. סחרחורת עצבנית בכל פעם שנשכבתי ולגראנד פינאלה התכווצות שרירים הישר מהגיהנום בעכוז הימני. שכיבה, ישיבה, עמידה, הליכה והשריר תפוס בכאבי תופת.

כיוון שאני מאמינה גדולה בקשר שבין הגוף לנפש, מיהרתי לבחון עם מה אני מתמודדת רגשית. מה שהפתיע אותי הוא שהבום מגיע דווקא בתקופה די רגועה, או כך לפחות חשבתי.

חידוש הקשר נכנס לשגרה רגועה, לא רבתי עם אף אחד ואפילו העתיד נראה אופטימי מתמיד. אז מה בכל זאת עובר עליי? היה לי ברור שרגע לפני שאני יוצאת בהכרזות שגופי מכניע אותי ונפרדת מיקיריי אני אנסה לפצח את התעלומה ללא סיוע מהרפואה הקונבנציונלית, שבגדול אינה נמנית על חוג ידידיי.

המחשבות הראשוניות הובילו לשתי תובנות כשרות ולגיטימיות, אם כי לא חדשניות במיוחד. התובנה הראשונה היא שבעת שהכל נרגע אני מרשה לעצמי לשחרר את כל אותן רגשות שעצרתי והדחקתי במשך כל כך הרבה שנים. עכשיו כשנראה שדברים מתחילים להסתדר לי, אני יותר מחוברת לעצמי, יותר בטוחה בעצמי ויכולה בראש מורם ובגאון לצאת אל העולם ולהציג את עצמי כפי שאני באמת, אני חווה את הכאב של כל התקופה שלא עשיתי את זה. תקופה קשה שלא נתתי לה מקום רגשי בעודי עוברת אותה.

התובנה השניה עוסקת בצד השני של הדחקת כאב וכעס – הדחקה של השמחה והאושר. אחרי הרגל ארוך טווח של הדחקות, אני פשוט לא יודעת איך לחוות באופן מלא ומשוחרר אושר. כל כך אני נבהלת מעצמי כשעולה בי תחושה טובה, שאני ממהרת להעיף אותה ממני ולמצוא סיבות כלשהן למה הטוב הזה ארעי, רגעי או לא כזה טוב כמו שנדמה לי. ואם המצב כל כך חמור שאני לא מצליחה למצוא סיבות בהווה למה לא כל כך טוב, אני ממהרת לחשוב על העתיד ולהתמוגג על תרחישים מפחידים או קשים במיוחד. ואם גם זה לא עובד תמיד אני יכולה להפעיל מנגנון הרס עצמי כלשהו כדי להעכיר את האווירה – כמו אכילה מופרזת, מריבות עם הילדים או עם בן זוגי. העיקר שלא יהיה לי טוב מדי. כי טוב מדי זה מפחיד ברמות. אם אני אתן לעצמי לחוות עד הסוף באופן מלא ועוצמתי את האושר שבחיי, אני לא בטוחה שאוכל לשרוד את התהום שאולי תגיע אחר כך.

שתי התובנות בהחלט יכולות לעשות את העבודה ולהיראות כמו הסיבה לתחושות הפיזיות שלי, אבל זה יהיה רק חצי מהאמת. כי אם אני מפסיקה להדחיק ובאמת כנה עם עצמי, אז נראה שהסיבה העיקרית למה שאני עוברת היא השיחה שאני כבר שבועיים רוצה לנהל עם אבא שלי ומתחמקת ממנה בשלל תירוצים מגוונים.

העניין הוא שחידוש הקשר עם ההורים החזיר ברמה מסוימת את התקשורת הישנה והרגילה – תקשורת אמא סטייל. אמא המתווכת המרכזית ביני לבין אבא. נכון שבמהלך התקופה האחרונה ניסיתי קצת יותר לתקשר ישירות מולו ונכון גם שהנסיונות שלי נענו באופן חיובי ביותר, אבל לי זה לא מספיק. לראשונה מזה 40 שנים אני חולמת על שיפור מהותי בתקשורת עם אבא שלי ונדמה לי אפילו שמצאתי את הדרך להגיע אליו. מצאתי את הממשק שיכול לקשר בינינו ולהיות הגשר לתקשורת אחרת, קרובה יותר בין אבא ובת שמאוד אוהבים אחד את השניה.

אלא שעוד לא אזרתי אומץ לדבר איתו על כך. עוד לא מצאתי את העיתוי המתאים להציע לו את החיבור החדש, ההזדמנות להתקרב ולהכיר יותר לעומק.

ואם יש תובנה שאני יכולה לקבל מהאירועים החולפים עליי היא שאני לא יכולה להחזיק דברים בבטן, זה לא עושה לי טוב. ואם פעם עוד הייתי יכולה להדחיק איכשהו, עכשיו זה כבר לא עובד ומיד אני מתחילה לשלם מחירים, הפעם בצורת התכווצות שרירים מסויטת.

הגוף שלי רומז לי באופן ברור ביותר שהוא לא מתכוון להמשיך ולשתף פעולה עם דברים שאני לא מעזה להוציא החוצה. אם הגיתי רעיון שאני רוצה לתקשר לאבא שלי, טווח הזמן לפעולה הוא כמעט מיידי, כל אפשרות אחרת מיד גורמת לי להתחיל לבחוש ברעיון, לפקפק במהות שלו ולמצוא בו אינספור פגמים וחורים. זה לא המיטב שבי.

אני הרי קופצת למים מיד בלי שהיות, זה היתרון היחסי שלי, אני מאלתרת, לא מתכננת. שוב ושוב אני מקבלת פידבקים שמחזקים את הידיעה הזו לגביי.

אני לא צריכה לתכנן את השיחה עם אבא, אלא פשוט להוציא את האמת שלי החוצה, בלי סינונים ובלי עריכה מחשבתית, לסמוך על המילים שייצאו לי מהפה באותו הרגע ומה שיהיה יהיה.

ובינתיים מסתמן שמתחילת הטור ועד סופו חל שיפור אדיר בהתכווצות העכוז שלי. כנראה שעליתי על העניין. הרפואה הקונבנציונאלית שוב תיאלץ להסתדר ללא זיו פניי. 

מתנת יום ההולדת הטובה ביותר שיכולתי לקבל

אם מישהו היה אומר לי לפני חודשיים שכך תתנהל שיחה שלי עם אמא שלי, הייתי ממליצה לו בחום לשקול קריירה של סופר מד"ב. בשום חלום ורוד שלי לא הרשיתי לעצמי לפנטז שאני יכולה לדבר בצורה בוגרת ונעימה עם אמא שלי על משהו שמפריע לי ועוד כזה שקשור אליה, ושתהיה בינינו כזאת הקשבה והבנה. והנה כרגיל, כשאני מוכנה להעז, לפעול כדי שיהיה לי טוב יותר, המציאות הולכת לקראתי בענק.

אחרי לבטים של יומיים ואחרי שעצרתי את נשימתי במהלך כל השיחה עם אמא ודיברתי כרגיל על הא ודא, החלטתי לקפוץ למים, להאמין בעצמי ובמקום החדש שבו אני נמצאת, ובעיקר שאני אוכל להתמודד עם כל תוצאה ושיתפתי אותה במה שמפריע לי.

סיפרתי לה שהתאכזבתי ממתנת יום ההולדת שקיבלתי. זהו, אמרתי את זה, הוצאתי החוצה. זה כבר לא רק בעולם המחשבות שלי, זה נאמר ולפיכך יוליד התפתחויות. מפחיד.

מפחיד שניהלתי שיחה שמתאימה לאנשים אחרים יותר מאשר לי. הייתי בשיחה כל מה שאי פעם רציתי להיות מול אמא שלי. הייתי רגועה ועדינה כשאמרתי את אשר אמרתי. לא השתלחתי ולא באתי בטענות, אלא רק שיתפתי במה שהרגשתי. והכי חשוב ציינתי שאין לי צורך בתיקון או בפיצוי, ושהדבר המהותי מבחינתי הוא היכולת לחלוק את תחושותיי איתה.

אפילו ברגע זה, אחרי שהשיחה התנהלה והניבה פידבק מיידי וחיובי, אני לא מאמינה שלא חלמתי אותה.

אמא הייתה מדהימה ברמות על. לא רק שהקשיבה לי ואפשרה לי להגיד את מה שאני מרגישה, אלא הגדילה לעשות וציינה שהיא שמחה שאני מספרת לה על כך. היא אף נתנה לגיטימציה לרגשותיי ומיהרה להודות שאכן יש מקום לבצע תיקון.

זו הייתה בודאות השיחה הטובה והנעימה ביותר שניהלתי איתה. תחושת ההקלה והשחרור מהגוש שהיה תקוע לי בגרון הופיעה מיד. ההורים שלי כמובן תוך יום שלחו לי פיצוי ענקי למתנת יום ההולדת, זה כמובן שימח אבל באמת לא היה העניין המרכזי. עצם השיחה עם אמא היוותה תיקון עבורי והיתה מתנת יום ההולדת הטובה ביותר שיכולתי לקבל.

אחרי השיחה ואחרי שקלטתי איך המקום ממנו אני פונה אליה, הדרך שבה אני מעבירה מסרים יכול ליצור חוויה אחרת, הבנתי באופן ממשי וחווייתי את האמירה ש"כל עכבה לטובה" ושאכן גם אירועים שמסתמנים לנו כשליליים בחיינו נועדו להביא אותנו למקום טוב יותר, מחובר יותר רגשית.

האירוע הזה עם אמא גרם לי לראות שבסיטואציה הנוכחית אני מעדיפה לא לקבל מיד את המתנה שחשבתי שאני ראויה לה, להתאכזב כדי ליצור את השיחה המתקנת על פני האפשרות שהתהליך הזה היה נחסך ממני והייתי מקבלת מיד את המתנה שרציתי.

נכון שהתחושות הראשונות אחרי שראיתי את המתנה לא היו נעימות, אבל הן איפשרו לי הזדמנות נוספת לבחון מה אני מרגישה, לא להדחיק ולהחליט למרות הפחד והחשש לשתף את אמא, לפעול אחרת ולקבל חיזוק אמיתי ואותנטי שהמקום שאני מתחברת למה שאני מרגישה, נותנת מקום גם לרגש שלילי ומוכנה לשתף אחרים בכך, מייצר לי חוויות אחרות וטובות.

בעולם שלי אין דבר מרגש יותר מאשר לשמוע את אמא שלי אומרת שטוב עשיתי ששיתפתי אותה ברגשותיי ושהיא לוקחת את זה לתשומת ליבה. גן עדן כאן ועכשיו.

כמי שלא מורגלת לשיח כזה, לא אומר שלא נבהלתי מעצמי אחרי השיחה עם אמא. מיד עלו חששות. אבל כנראה שזה קשור בחוסר היכולת שלי לפרגן לעצמי על צעדים אמיצים וחשובים שאני עושה כדי לשפר את איכות חיי וזה עוד מקום שמורה לי כי יש בפניי עוד דרך לעבור. לאט לאט, כל דבר בעיתו.

ובכל זאת, אם אוריד לרגע את המחשבות השליליות והטורדניות אוכל להכיר בכך שאת מה שכבר הרווחתי, הרווחתי. את השיחה המופלאה, המכילה והמכבדת שניהלתי עם אמא אף אחד לא יוכל לקחת ממני, היא צרובה לי חזק חזק בזכרונות הטובים. אירוע שהיה יכול להיות עוד אחד מהמקומות שאני נעלבת, ממורמרת ושומרת בבטן. אירוע שהיה מתווסף לסדרת אירועים דומים עד שהייתי מתפרצת בלי אבחנה, הפך בזכות בחירה שלי לאירוע מכונן ומחזק. כזה שבזכותו ראיתי את עצמי ואת אמא שלי באור אחר, רך יותר, נעים יותר. קיבלתי במתנה את הידיעה שיש לי יכולת לדבר על הרגשות שלי עם אמא שלי, שיש לי את היכולת לנהל תקשורת נעימה ומכבדת איתה גם על דברים אמיתיים וחשובים ולא רק על ענייני דיומא.

אז לא הכל ורדים ושושנים. וברור לי שבפעם הבאה שאני ארצה לשתף משהו רגשי את אמא, החשש יהיה קיים ושריר. עם זאת, אספתי לעצמי כבר חוויה אחת שהוכיחה לי שזה אפשרי, שיש לי יכולת להשפיע על הגוונים של עולמי באמצעות המוכנות להכיר ברגשות שלי ראשית בפני עצמי ואחר כך בפני העולם.