כן, אני מקנאה

בערך בשלב שהתחלתי להפסיק להדחיק את הרגשות שלי, יצרתי היכרות מחודשת עם הקנאה שלי. כן, כן, זאת הצהובה שהס מלהזכיר. כדי להבין את גודל המאורע אסביר שבבית בו גדלתי נתנו לי להאמין שבמשפחה שלי כולם מקנאים ושלי אין סיבה לקנא באיש. יותר מזה, המסר שעבר אליי הוא שקינאה היא דבר נורא ואיום, לא ניתן לקנא מבלי לאחל למושא הקנאה את כל הצרות עלי אדמות כולל עין רעה משובחת הישר משק האמונות התפלות של אמא.  ולפיכך היה ומישהו מקנא הוא צריך להתבייש בעצמו על תחושות אלו. 

וכך חיים שלמים לא הרשיתי לעצמי אף פעם להודות שאני מקנאה במישהו או במשהו. אתם חושבים שזה גרם לי לא לקנא? ברור שלא. קינאתי ועדיין אני מקנאה בכל דבר שזז. קינאתי בכל מי שהיתה רזה ממני, קינאתי בכל מי שיש לה עור שחום ולא מנומש כשלי, קינאתי בחברות שלי שהיו בזוגיות מחייבת בעוד אני המשכתי לחכות לאביר על הסוס הלבן, ועוד קנאות כחול על שפת הים.

אז עכשיו, לראשונה מזה שנים אחרי שאפשרתי לעצמי להרגיש בזמן אמיתי ולא להכניס את הרגשות שלי למגירה המפוצצת עד בלי די של "זה כואב, אז לא ניגע בזה", פתאום באופן בלתי מתוכנן בעליל, עלה בי רגש של קנאה. בתחילה נבהלתי, חזרתי מיד לטכניקות הישנות והמוכרות "אני, מקנאה? לא יכול להיות, במה יש לי לקנא?" מיד ברחתי לרציונאליזציות בעולם שריאליות אינה חלק ממנו. ואז, ניסיתי משהו חדש. העזתי לשים סימן שאלה על הביטול המיידי שלי את רגש הקנאה. "רגע, אולי אני באמת מקנאה? מה יקרה אם כן?" וכך, בהפתעה גמורה הרגשתי קנאה. וקנאה קטנטנה זו שהצליחה לחדור את מעטה ההדחקה והביטול, פרצה סכר שמאחוריו הגיח מפל שלם של קנאות קטנות וגדולות.

גיליתי שאני מקנאה ובגדול. אני מקנאה בכל מי שיש לו ילדים גדולים ויכול בספונטניות לקפוץ לסופשבוע עם בן הזוג, אני מקנאה בהורים שלי ובאחותי הגדולה על הרווחה הכלכלית שלהם, אני מקנאה באחותי הקטנה על כך שאין לה ילדים ויש לה את החופש לקחת את עצמה ולטוס לחצי שנה לאוסטרליה אם בא לה, אני מקנאה במי שישן יותר שעות ממני, אני מקנאה במי שכבר פרסם ספר שהפך לרב מכר, אני מקנאה ביאיר לפיד, דנה ספקטור וכל מי שיש לו טור שבועי בעיתון שהוא יכול להתפרנס ממנו, אני מקנאה בשדרנים בטלוויזיה, שנראה שיושבים ומלהגים לפרנסתם, כמו גם בשדרני רדיו שעושים אותו הדבר רק עם פיג'מה.  אני מקנאה בכל מי שהפך בן לילה לכוכב עולה בתודעה הציבורית, אני מקנאה בכל מי שכבר הגשים את כל  החלומות שלו, גם אם אני לא מכירה אף אחד כזה. ואפילו אני מקנאה בבעלי על כל המקומות שהוא מאפשר לעצמו לדאוג לרווחה שלו ואני עדיין לא.

על פניו פתחתי תיבת פנדורה של קנאה, בפועל מסתבר שהשד לא נורא כל כך. להיפך, אחרי שנים שלא נתתי ביטוי לקנאה שלי, גיליתי שלתת ביטוי לקנאה שלי זה יותר מבסדר. באופן אבסורדי לכאורה זה גורם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי וותר שלמה עם מי שאני ועם הבחירות שעשיתי.

כי כשאני עוברת קנאה קנאה, אני מגלה שבחלק מהמקרים מדובר בקנאה סתמית במשהו שאין לי שליטה עליו. עור שחום לדוגמה, אין סיכוי שיהיה לי בגלגול הזה, אבל מישהו שאוהב אותי וחושק בי כמו שאני דווקא יש לי. רווחה כלכלית אולי אין לי כרגע כמו שהייתי רוצה, אבל כשאני בוחנת את החיים של מי שברווחה הכלכלית שלהם אני מקנאה, ברור לי שלא הייתי משנה את הבחירות שלי וחיה אחרת כדי ליצור רווחה כזאת. לא הייתי משנה את מי שאני ומה שחשוב לי בשביל כסף, ולא כל דבר שנכון לזולת, מתאים גם לי. חופש מילדים זה נפלא, אבל לא הייתי מוותרת על אף דקה מאלו שבחרתי לבלות עם הילדים המופלאים שלי בשביל חופש. ולא הייתי מוותרת על אף אחד מהם כדי לנסוע עכשיו לאוסטרליה, ובינינו, מה לי ולאוסטרליה? אני הרי חובבת בית מושבעת.

כשהרשיתי לעצמי לחוות את הקנאה, הרגשתי שחלק מהותי מהקנאה הוא בעצם החשש שמה שאני רוצה לעצמי, לא אצליח להשיג לעולם. הקנאה שלי אינה עוסקת בלרצות להרע לאחרים, אלא מהווה עוד מנגנון של הדחקת הפחד שמא לא אגשים את עצמי ולא אחיה כפי שאני רוצה. הפחד שאם נכון להיום עוד לא פרסמתי ספר, אז אין סיכוי שזה יקרה. ואם היום אני לא נמצאת ביציבות כלכלית, אז זה תמיד יהיה כך. דווקא המוכנות שלי להישיר מבט אל הקנאה, לעבור דרך הרגש "הלא סימפטי", השקיטה אצלי מעט מהפחד. ההודאה בקנאה נתנה לי אויר לנשימה וטיפה מאורך הרוח שתמיד חסר לי כדי להבין שהכל עוד פתוח ולפניי.

יוצא שההכרה בקנאה שלי אפשרה לי להתחבר יותר לבחירות שאני בחרתי ושהובילו אותי עד הלום. לא הייתי מוותרת על דבר שעברתי בחיים שלי כדי ליצור מציאות אחרת עם תוצאות אחרות. וכן, יש לבחירות שעשיתי רווחים נפלאים, שאולי גורמים לאחרים להתקנא בהם ובו זמנית יש להן מחירים, שאולי פחות כיף לשלם, אבל הם חלק ממשחק החיים.

אז כמו כאב וכמו כעס גם קנאה מצטרפת לרשימת הרגשות שאני מפסיקה להדחיק, מתחילה לבטא ולהרגיש טוב עם זה. בריש גלי אני מכריזה – אני נירית אושר ואני מקנאה. 

כל כך רציתי להגשים את הפנטזיה שלי

אני לא יודעת אם זה קשור ליום הולדתי ה-40 שמתקרב בצעדי ענק או שבאמת עם הגיל באה החוכמה כמו שנוהגים המבוגרים להגיד, כך או כך אני מרגישה לאחרונה שאני מכירה את עצמי יותר מאי פעם. כאילו כל חיי התהלכתי עם ענן שריחף בסמוך לראשי וערפל את חושיי וכעת הסרתי את הענן ואני יכולה לדעת מה מתאים לי ומה נכון לי, וגם מה המחירים שאני מוכנה לשלם כדי לעשות לעצמי טוב יותר ואיפה עוברים הגבולות שלי.

במסגרת מסע החיפוש שלי אחר האושר או אם להשתמש בשפה פחות קלישאית השאיפה הטבעית שיהיה לי טוב יותר, הבנתי ממש בימים אלה שתחילת דרכי המקצועית היתה רוויית אגו וציפיות מופרכות. סיימתי תואר ראשון והתחלתי לעבוד בהנהלה הראשית של אחד הבנקים הגדולים. בסך הכל, הייתי מרוצה. העבודה היתה מרתקת, החברה היתה משמחת והתנאים היו משובחים. אבל תמיד הופיע קולו של השטן, שאמר שאני יכולה יותר, שאני כבר מאחרת את הרכבת וכיוון שלא עברתי באופן מדויק את המסלול של אבא שלי, אני בהכרח ומלכתחילה כשלון צורב.

כדי להסביר אספר שאבא שלי עבד במשך שנים באחד הבנקים, לא הבנק שבו עבדתי אני (בנק קטן יותר) והוא בתחילת דרכו התקדם באופן מטאורי (כך הוא ואמא שלי סיפרו תמיד). "הוא היה מנהל השיווק הצעיר ביותר של מחוז חיפה" ועוד כאלה מימרות שבח. כך שמהשניה שהתקבלתי לעבודה בבנק, הציפיות שלי הרקיעו שחקים, ציפיות תחרותיות משהו, כי בכל שלב ידעתי שבגילי אבא כבר עשה ככה וככה וכבר היה מנהל של כך וכך אנשים ואילו אני לא מנהלת אף אחד. וזה שאני עבדתי במטה וניהלתי פרויקטים עמוסי ממשקים עם תקציבים גדולים, לא שינה כלום.

מיותר להיצמד לאמת השונה בין הסיפורים שלנו. אבא שלי זה אבא שלי, אני זו אני. הוא התחיל קריירה בנקאית בשנות ה-70 ואילו אני בתחילת שנות 2000. הוא התחיל בסניפים ואני במטה. כך שההשוואה אינה רלוונטית.

היום, כמי שעוסקת באימון אישי אני גם יודעת שלכל אדם יש את הערכים שלו, את הכישרונות המובחנים שלו וודאי שאין טעם בהשוואה. אבל אז הייתי מסונוורת מהענן, זוכרים? הענן שאומר למעשה שהכל בשליטה שלי. אם אני אחליט שכדור הארץ יסתובב מחר בכיוון ההפוך זה אפשרי. המנטרה שעל פיה גדלתי היא שכל דבר שקורה או לא קורה קשור אליי ואני יכולה לשלוט בהכל. כלים איך לעשות זאת ממש לא היו לי. אבל אשמה בשפע. אם אני לא קיבלתי קידום עדיין, כנראה שאני לא עושה משהו טוב. וזה ממש לא משנה מה נעים לי ומה טוב לי ואפילו לא מה היכולות שלי. אני פשוט צריכה להתאמץ עוד יותר. החיים ממש פשוטים, יש ציר אחד. אתה נותן השקעה ומאמץ ומקבל כסף ומעמד. זהו. כל היתר לא חשוב ולא מעניין.

לכן בתקופה ההיא ניסיתי בכל מאודי למחוק את תחושת התסכול שאני בת 24, 25, 26 ועדיין לא מוניתי למנכ"לית הבנק. לא הייתי עסוקה בצעד הבא, לא הייתי עסוקה במה באמת מעניין אותי, איזה תפקיד ימלא אותי הנאה ואושר, אלא איך אני מתקדמת בסולם הדרגות במהירות המרבית.

היקום לא שיתף איתי פעולה, למרות שהיום בהסתכלות לאחור, ייתכן ששיתוף הפעולה היה הדוק. אבל אז אני כעסתי שעוד לא קודמתי, יותר מהכל רציתי שהתפקיד שלי יתחיל ב"מנהלת" לא משנה מה ולמה. העיקר מנהלת. בסופו של דבר, עקשנית כמוני הכניעה את היקום וקיבלתי לכאורה מה שרציתי. הייתי מוכנה לוותר על המשרה המכובדת והמהנה שלי במרכז תל אביב, כדי לפצוח בקריירה ניהולית בסניף בחיפה. כל כך רציתי להגשים את הפנטזיה שלי, להדביק את הקצב של אבא שלי, לגרום לכך שיתגאו בי, שקיבלתי סדרה של החלטות ממש גרועות, שאם הייתי מוכנה אז להגיד לעצמי את האמת ולהפסיק להסתיר את הרגשות שלי בתוך ענן, הייתי יודעת מראש שאני צועדת אל עבר התהום.

אבל בתקופה ההיא ידעתי או הנחתי שאם אעז להקשיב לקולות הפנימיים שאומרים לי מה נעים לי ומה טוב לי, יש סיכוי שלא אתקדם בכלל או שאתקדם אבל ממש לא בקצב או בכיוונים שישמחו את אבא שלי. כדי לרצות, התייחסתי אל עצמי תקופה ארוכה מדי כאל קטנה ומוגבלת, שמעדיפה את הדיעות של כולם על פני אלה שלה. על פני השטח, שיחקתי את המשחק, קיבלתי החלטות, הבעתי רצונות, הייתי דעתנית וברורה, אבל מבפנים הספק חלחל באופן תמידי.

כך המשכתי גם בתפקיד הניהולי הנכסף, שכמובן לא השביע את התיאבון הבלתי נגמר של הפנטזיה. סבלתי כל כך שהגעתי לנקודת האל-חזור, שברתי את הכלים ועזבתי את הבנק.

העניין הוא שהדפוס שהתרגלתי לפעול לפיו, שאומר שעליי להעדיף כסף ומעמד על פני הנאה וסיפוק, המשיך להנחות את צעדיי גם בקריירה שלי כעצמאית. רק ממש כעת אני מבינה שכל פידבק חיובי שקיבלתי, אף פעם לא הספיק לי כי יכולתי לזהות מישהו שמקבל יותר או כי אני רציתי להתקדם בכל תחום ובכל כיוון מאפס למאה תוך שניה.

אז זה שהתחלתי קריירה של יועצת ארגונית ומאמנת אישית מאפס והצלחתי ליצור לעצמי קהל לקוחות ולקבל עוד עבודות ועוד הצלחות זה נחמד, אבל לא מספיק. אותו דבר נכון גם לגבי הכתיבה שלי. אני כותבת, נהנית, מקבלת תגובות סוערות לכאן ולכאן ועדיין לא מרוצה כי עוד לא פרסמתי ספר, עוד אין לי טור קבוע בעיתון רשמי ועוד לא קיבלתי הכרה מעמדית או כספית ראויה.

שוב ושוב אני מוצאת את עצמי עסוקה באיך זה נראה ולא באיך זה מרגיש. אז נכון שאני לא יכולה לנתק את ההבנה שזה אך רכשתי מהצעדים הפיזיים שעשיתי בעולם, אבל עכשיו אני יודעת שאני גם לא יכולה לעשות דבר כדי לזרז את המשך התהליך.

כנראה שאם אני באמת רוצה להשיג את התוצאה הזו, אני צריכה להפסיק לשאוף אליה ולחפש קיצורי דרך. לעת עתה, אני מוותרת על החתירה למנכ"לות ומתקדמת במה שיש לי שליטה עליו. להנעים את חיי, יום אחרי יום. 

יום הזיכרון שלי

במשך כל שנות ילדותי הנגיעה היחידה שלי ליום הזיכרון היתה ניסיון להימנע מצחקוקים במהלך הצפירה וניסיון לשוות לעצמי ארשת עצובה בהקראת שמות הנופלים, אותם לא הכרתי. יום שכולו בסימן עצב ושכול על הגיבורים שנפלו בעת שהגנו על מדינתנו הקטנטונת והמוקפת אויבים. 

השנים גרמו להתפקחות שלי לגבי אתוס היום מחד, ולצערי הגדול גם לחיבור אישי ורגשי עם רשימת הנפולים מאידך.

זה היה בשישי בבוקר, ערב יום הכיפורים. הייתי בת עשרים וחצי וחזרתי מתל אביב לבית הוריי בקריות. אחרי בילוי בלילה הקודם, שכלל בין היתר שתיית אלכוהול, התעוררתי מוקדם מדי בבוקר לכל צווחות בכי של אמא שלי. כבר יצא לי לשמוע את אמא שלי בוכה וצורחת, אבל לא ככה. גם אבא נשמע כמי שמנסה להרגיע ולא לתקוף. פרצתי את דלת החדר, סתורת שיער ובגדים ירדתי למטה להבין מה פשר הבכי. אבא אמר משהו על כך שרני נפצע. מאותו רגע וכמו על אוטומט, עליתי לחדר, התלבשתי, צחצחתי שיניים, ניקיתי את הפנים ומיהרתי לרכב המשפחתי. אבא נהג, אמא ישבה לצידו ומיררה בבכי ומאחורה איילת ואני כל אחת בפינה אחרת של הרכב. ניסיתי לעשות סדר במחשבות, ברגשות, בתוך בליל הבכיות. אבא אומר שרני פצוע, והנה אנחנו לא בדרך לרמב"ם, אלא לבית של צביה, דודה שלי ואמא של רני. לאחותי הגדולה שגרה ברמת גן אמר להגיע לבית של צביה ולא לבית החולים. משהו לא הסתדר לי. תחושת הבטן היתה קשה מהמידע שקיבלתי, הרגשתי שאני בתוך סרט אימה ומנסים להסתיר ממני מידע. "הוא מת? רני מת? תגיד את האמת. אם הוא רק נפצע למה אנחנו נוסעים לבית שלו?" ההגיון צעק את מה שהיה ברור לכולם, הלב לא רצה להאמין. לא יכול להיות. רני, בן דודי, צעיר ממני רק בשנה, נפטר במסגרת מסע אלונקות במהלך שירותו הצבאי. המפגש בבית של רני עם הוריו ואחיו היה כל כך כואב, שהדחקתי את רובו. כך גם את הלוויה. רק תמונה אחת איני מצליחה להוציא מהראש, של צביה, נאחזת בארון של רני, שניה לפני שמורידים אותו אל תוך האדמה.

בערב, יצאתי להתאוורר עם שניים מחבריי הטובים, סביב הכיכר בקרית מוצקין. זו מסורת ארוכת שנים לבלות את ערב יום הכיפורים בשיטוט מעגלי סביב הכיכר המרכזית. לא ממש הצלחתי להירגע, למצוא את מקומי. בכיתי, סערתי, ולפרקים צחקתי. צחוק שמיד התלווה אליו רגש אשמה, שהנה רק היום רני נקבר ואני כבר יכולה להעלות עווית של חיוך על שפתיי. הכי היה ברור לי שיום הכיפורים בשבילי מת ביחד עם רני. אין טעם לצום ולהתענות, כאשר אסון כזה פוקד את משפחתי. כל היום הזה נראה לי זניח, מול השכול הפרטי שלי.

בין התחושות שעלו מאז אותו יום מחריד, חוויתי כעס על אבא שלו שהיה

חייל בשירות קבע והאדיר כל כך את הצבא. ענין שתרם לבחירה של רני

ושל אחיו הבכור אלדר לשמר את מורשת הקרב ולבחור בחיל קרבי. 

כעסתי על צה"ל, שבהתנהלות שלו לא מנע את האסון. כעסתי על רני שרצה להוכיח שהוא הכי גיבור שיש, ושילם על כך את המחיר הגדול ביותר. כעסתי על אבא שלי שבמקום להגיד את האמת, מרח אותנו בסיפור שרני בכלל נפצע והמשיך לא להישיר מבט ולשקר כל הדרך עד לבית של דודה שלי. אבל הכי כעסתי על עצמי, שבדיעבד ובעוד רני נאבק על חייו, אני הרשיתי לעצמי לבלות, לעשות סקס, ליהנות מהחיים ולהתעסק במה שנראה לי בדיעבד כמו הבל החן ושקר היופי. הרגשתי שהמוות של רני הוא עונש על זה שהייתי ילדה רעה, ילדה שובבה, אחת שמזדיינת בלי חשבון.

כל החיים היתה לי תחושה, שאם משהו לא מסתדר, לא התאמצתי מספיק, לא עשיתי את הדבר הנכון, נרדמתי בשמירה. והנה קורה בחיים שלי כזה אסון מחריד. רני, בחור צעיר, יפה, מוכשר ותאב חיים מת בגיל  19. ככה, בלי הכנה. בלי יכולת לתקן, בלי שיש לי שליטה על כך. לא ידעתי איך להכיל את עוצמת הכאב, לא ידעתי איך לקבל כזה כאב מבלי לחפש אשמים, מבלי להפנות אצבעות לכל עבר וגם לעצמי. תקופה ארוכה הרגשתי אשמה לחייך, לצחוק, לבלות, לאהוב. כי רני כבר לא יכול לעשות את הדברים האלה. הרגשתי שאני בוגדת בו בזה שאני ממשיכה לחיות, מנסה בלי הרף למצוא מזור לכאב, למצוא אושר ושמחה.

השנים שחלפו עזרו לי לסדר את המחשבות והרגשות. תמיד נשאר חדר בלב עבור רני, חדר שמחזיק את המפתח לקופסת הזיכרונות שיושבת במעמקי ראשי. זיכרונות ילדות שמחים, זיכרונות ילדות מעצבנים, זיכרונות פרועים, שלא מתעסקים בעתיד, במחר, אלא רק בכאן ובעכשיו. החדר הזה לא מחכה ליום היזכרון כדי להיחשף, נרות נשמה לא מעוררים זיכרונות, כמו שצפירה ודקת דומיה לא מחברת אותי לכאב.

הכאב הפרטי שלי הוא חלק ממי שאני. כן, גם מהרגעים היפים והמשמחים. יום הזיכרון הפך בשבילי עם השנים רק למזכרת להאחזות שלנו במה שכבר יש לשחרר. הניסיון למצוא צידוק למוות של חיילנו. כאילו שיש איזו מטרה שהופכת את אובדן החיים לשווה ערך. ולא, לתפישתי זה ממש לא כך. אנחנו כבר לא בגטו, אנחנו לא במלחמת אין ברירה. אנחנו יכולים לבחור, לשלם את המחירים הנדרשים כדי שיהיה פה שלום, לצמצם את הצבא כדי שיותר בנים ובנות יוכלו לחיות פה בשקט ובשלווה. כדי להפסיק את מסכת הטרור משני הכיוונים.

אין שום דבר נאור, גדול בהיכרות עם השכול. יש רק כאב, געגוע ורצון שייפסק. עבורי הזיכרון לא יחלוף לעולם, אין לי צורך בימים מסומנים בלוח השנה כדי להזכיר לי את הכאב שלי. אני ממש לא צריכה יום זיכרון, שבמקביל לזכר הנופלים, מהווה אישור להמשך של מדיניות הלחימה במקום להיות גשר לאחווה ורעות. 

ביי ביי הדחקות

לא מזמן כתבתי פוסט על ההתפרצויות ה"ילדותיות" שלי. בפוסט פירטתי את החלטתי לתת מקום לרגשות שלי בכל רגע, לא להדחיק ולא לצבור ובכך למנוע מצב של התפרצות לא פרופורציונלית. ההחלטה נובעת מההנחה שאם אני לא סוחבת איתי רגשות שלא שחררתי, דברים שלא פתרתי או דיברתי עליהם, בהכרח התגובות שלי יהיו יותר נקודתיות וקצת פחות סטייל לבה שפורצת מהר געש מתפרץ.  
ממש בעודי מחליטה לראשונה בחיי לעשות עוד קפיצת מדרגה משמעותית במקום שאני מאפשרת לעצמי לבטא את הרגשות שלי, חזרה לחיי החמות שלי. הפעם, החלטנו שתינו על קשר ממקום אחר, קשר חם, פתוח ומכבד. ולדעתי, אנחנו בדרך הנכונה. לשמחתי אני נמצאת במקום אחר מהמקום שהייתי מולה לפני ארבע שנים, מה שמאפשר לי לראות אותה אחרת ובעיקר לראות את עצמי אחרת מולה.
ועדיין, היא מהווה עבורי את אחד העימותים הגדולים בנושא אי הדחקת הרגשות. יש משהו באינטראקציה בינינו שיוצר עבורי תכופות הזדמנויות להתמודד עם הדילמה - להדחיק או לא להדחיק. 
כל חיי הסביבה התייחסה אליי ועדיין מתייחסת ועם יותר משמץ של אמת, כאל חזקה, דומיננטית. מישהי שאינה שברירית ורחוקה מלהתפרק מכל שטות או אמירה. מי שמכיר אותי לאורך תקופה יודע שזה נכון עד שמגיע הקש ששובר את גב הגמל, מתרחשת איזו תפנית בעלילה שמוציאה ממני את מיסטר הייד של דוקטור ג'קיל.
מיסטר הייד שלי נאמן למקור ומצטייר לרוב כתוקפני וזועם והוא למעשה שלב מאוד מתקדם של האיחור הרגשי שלי. שלב שבו פגיעה אחת מצטרפת לשניה ולשלישית עד שאני לא יכולה לשאת זאת יותר והלבה מתפרצת בשיטפון מוחלט. כשאני מגיעה לשלבים האלה, בדרך כלל לא אכפת לי מה אחרים חושבים עליי ואילו גשרים אני אולי שורפת, אלא רק צורך מהותי שלי להוציא החוצה את כל הרגשות הסוערים בתוך הבטן.
כיוון שההתנהלות הזו כבר לא משרתת אותי במיוחד, די נמאסה עליי ובעיקר גובה ממני מחיר רגשי כבד, החלטתי לתת ביטוי לרגשות שלי מהרגע הראשון, לא להדחיק אף לא לשבריר שניה.  
מסתבר שלהגיד שאני מפסיקה להדחיק הרבה יותר קל מאשר לעשות זאת בפועל. במציאות, האוטומט שלי להקטין את מה שאני חווה מבחינה רגשית כל כך מושרש, שלפעמים לוקחים לי כמה רגעים לזהות שנפגעתי, לזהות מה בדיוק פגע בי ובעיקר אני מתקשה להעביר את המסר לצד השני, שזו חלק ממהות האי הדחקה. 
אני, שבשגרה לא מפסיקה לדבר ולכתוב, מוצאת את עצמי עילגת ומבולבלת בבואי להשלים שני משפטים שמטרתם להעביר מסר לגבי מה שפגע בי ואיך חשוב לי שיפנו אליי. 
בעודי מסיימת תגובה רגשית כזו לחמותי, קיבלתי מיד את השיעור הבא דווקא בהקשר מקצועי. שם הקושי גדול עוד יותר, כי ברקע כל הזמן קיים המחיר הכספי. אם אגיד מילה לא במקום, אם אעיר כלבים מרבצם, אם אעצבן את מי שנותן לי תעסוקה, אז לא יקחו אותי לפרויקט הבא. 
אם מול חמותי זה רק עניין של להימנע מעימות ואולי החשש שלא תאהב אותי או נחזור לנתק, במקרים מקצועיים מתווסף גם הפחד שלא תהיה לי עבודה. אחד הפחדים הכי גדולים שלי. 
וכזה עימות בדיוק נחת עליי היום בבוקר, התנהלתי במיילים עם אחת מהנשים מולן אני עובדת והיא פנתה אליי בלשון תקיפה שפגעה בי. החוויה הרגשית המיידית היתה שלא מתאים לי שידברו אליי כך. התגובה שלי היתה אין בעיה. ואז קלטתי ששוב אני נכנסת להדחקה בלי לשים לב, שלחתי מייל תיקון שלא נגע בשורש העניין והיה בעיקר מבולבל, לא ממוקד ולא מעביר את המסר הברור שאני מצפה ליחס מסוים מהזולת. רק אחרי עוד כמה מיילים נוספים ושיחת הבהרה עם בן זוגי, אזרתי אומץ והעזתי לכתוב את אשר על ליבי. לא מתאים לי הדרך שבה נאמרו הדברים, גורם לי להרגיש לא בסדר. זהו. 
הרגש יצא לאור. ההדחקה המסוימת הזו נבלמה. 
האמת, ההרגשה ממש טובה. כשכתבתי את המייל, רעדתי מפחד, הייתי צריכה ללחוץ פעמיים על "שלח" עד שהוא נלחץ מהחשש שלי שהתגובה תהיה מחרידה ואני אפסיק לעבוד שם. 
ובכל זאת עשיתי את זה, התגובה היתה מחרידה באופן חלקי ובעיקר אטומה ולא מפתיעה. אבל אני כבר הייתי על הגל אז עניתי מתוך עוצמה ובבהירות שזו ההרגשה שלי, וכדי לשמור על פתיחות וחברות חשוב לי לציין מה שמפריע לי. נראה שזה עבר בשלום. 
כך או כך הבנתי שאני לא יכולה להתנהל מתוך הדחקה רגשית כדי למנוע הפסד כספי. יכול להיות שבמקום שבו אבטא את רגשותיי מההתחלה אי ההתאמה תצוץ מיד ואכן אפסיד את הפרויקט הזה, אבל יכול להיות שההפסד הזה יפנה מקום להצלחה הבאה. 
אולי זה הפלונטר שאני צריכה לשחרר כדי להגיע למקום שבו גם אעשה מה שאני אוהבת וגם יראו אותי ויתייחסו אליי כמו שמגיע לי - באנושיות, בכבוד ובחברות. 
מה יהיה הלאה, אין לי מושג. אולי המסר עבר ואני אמשיך לעבוד שם בכיף ויצרתי לעצמי את היחס שאני רוצה לקבל. אולי יחליטו שההתעקשות שלי על יחס מסוים היא קטנונית ועדיף להם בלעדיי.
מה שלא יהיה אני כבר הרווחתי את החוויה הרגשית המספקת והמשחררת של מי שאמרה את מה שהרגישה כשהרגישה בלי כחל וסרק, באופן ברור ומובן, בלי להתפרץ ולהתחרפן. 
אז למרות החששות הגדולים שאחרים לא יבינו אותי, לא יקבלו את הרגישות שאני חושפת ואולי ירגישו לא נוח כי אני מאמתת אותם עם הדרך שבה הם מתנהלים, אני מתכוונת להמשיך שלא להדחיק. זה מפחיד ובו בזמן מעצים ומרגיע. משהו שמקל על הנשימה וזה נראה לי כמו בחירה נכונה גם במחיר של הפסד כספי בטווח הקצר. 

ההתפרצויות הילדותיות הכי בוגרות שלי

המסר המרכזי שקיבלתי מהסביבה שלי הוא שהדרך להצלחה עוברת דרך אי הבעת רגשות. מי שלא נשבר, מי שעומד איתן מול ביקורת, מול פגיעות רגשיות, מול עלבונות הרוויח ביושר את זכותו להצלחה בקריירה בפרט ובחיים בכלל. איזו תועלת ניתן להפיק מהתעצבנות מכל הערה או ביקורת שאת מקבלת? תשמרי על חוזק, תקבלי את זה כמו גדולה ותמשיכי הלאה.

ברוב המערכות בהן עברתי במהלך חיי, הן הלימודיות והן המקצועיות ואפילו בחלק מהמקרים החברתיות, המסר הזה רק הלך והתחדד. אני בהחלט בחורה ראויה, עם יכולות אדירות, חכמה וכשרונית אבל ילדותית, נוטה להתפרצויות,על כל דבר קטן. 

במשך שנים וגם עתה הפכתי להיות בעיני עצמי אימת העולם, מן יצור מוזר, חריג וילדותי, שלא מתאים לדרישות הממש בסיסיות של העולם הזה, לקבל כאפות על ימין ועל שמאל ולשתוק. 

טעיתי לחשוב שלהיות מחוברת לרגשות שלי ולדעת מתי פוגעים בי ומתי מכבדים אותי זה עניין ילדותי, שאמור לחלוף עם הזמן. עוד שנה שנתיים ואני מתבגרת ומגיבה בכובד ראש ענייני ומנותק.

כשהזמן לא עשה את שלו, הנחתי שזה נובע מתסכול שאני לא במקום הנכון, שאם רק אעסוק בתחומים שאני יותר מתחברת אליהם, לא אהיה מתוסכלת ולא אשאג על איש. גם זה לא עזר, נכון שעיסוק בתחומים אהובים מונע תסכול, יוצר סיפוק, הנאה ותחושת הגשמה, אבל הוא רק מרכיב אחד בתהליך הצמיחה האישית שלי כאדם. 

בימים האחרונים, אני מתחילה להבין את הרגישות הזו שלי ברובד אחר, חדש ועמוק יותר. הבעיה היא לא ההתפרצויות חסרות הפרופורציה שלי. נכון לרגע זה, מדובר במצב נתון. אני לא מאמינה בפתרונות בזק שיגרמו לי "לרדת מכעס" ולא להיעלב, אני גם לא מאמינה בטיפולים ארוכי טווח שיראו לי איך הכל עניין של פרשנות. את כל אלה כבר ניסיתי.

והאמת הפשוטה היא שאין כל בעיה עם הפרשנות שלי, אני חווה את העולם כפי שאני חווה אותו. ואם חוויתי פגיעה, כנראה שהסיטואציה לא היתה נעימה לי, זה פשוט מאוד. 

אלא שההתפרצויות שלי לא נעימות גם עבורי. הרצון להיות מסוגלת לפעול אחרת הוא בעיקר כדי שלי יהיה יותר טוב. הדרך לשינוי הזה לא יכולה להתעלם ממה שגורם לתגובות שלי. ובמקרה שלי, התגובות החריפות שלי הן סיומו של תהליך הדחקת רגשות באירועים קודמים.

יוצא שבעצם אני עדיין מנסה להיות תלמידה נאמנה של הסביבה שלי. בכל פעם שנאמר לי משהו לא נעים, קצת פוגע, אולי הטון לא היה במקום, אולי המילה שנאמרה לחצה על כפתור, במקום לתת מקום לרגשות שלי, להכיר בכך שנעלבתי ונפגעתי גם אם מדובר בעניין מינורי לכאורה, אני מיד מדחיקה. שטויות, לא כזה רציני, קטן עליי. יכולה לספוג את זה. הם חלק מהמשפטים השקריים שאני מספרת לעצמי. הטכניקה הזו שפיתחתי כל כך חזקה, שהיום יש הרבה מאוד פגיעות או מקומות שאני עושה משהו בניגוד לרצוני ואפילו לא מודעת לכך. 

בפועל, אני לא מגינה על עצמי ומאפשרת לצד השני להתייחס אליי באופן שלא מתאים לי. כיוון שלא עצרתי בפעם הראשונה כדי להגן על עצמי ולקבוע מה הגבול, יוצא שהמחיר ממשיך לעלות, עד שמגיע רגע שאני לא יכולה יותר לשמור בבטן ואז אני מקיאה הכל החוצה, פוערת פה של לוויתן ומוציאה את כל הרעל שאגרתי בתוכי כל הזמן הזה. 

שנים ניסיתי לטפל בסימפטום, בהתפרצות ולא נתתי את הדעת למה שגורם לה. דווקא אירוע כזה מהימים האחרונים איפשר לי לראות איך אני חוזרת שוב ושוב על אותה התנהגות, מנסה להיות חזקה, מצליחה, לרצות את הצד השני ומתעלמת לחלוטין ממני. לא עוד. 

עכשיו לראשונה אני מבינה שאין שום דבר בוגר בהימנעות מהתפרצויות בכוח, אין גם שום דבר בוגר בהדחקה רגשית. הבגרות שלי היא דווקא להיות מחוברת לרגשות שלי ולפעול לפיהן, להגן על עצמי בכל פעם שאני חווה יחס שלא נעים לי, גם אם כל העולם חושב שזה ילדותי, לא ענייני ולא מקצועי. 

בעודי מחליטה להפסיק להדחיק, ברור לי שההרגל שלי להדחיק נטוע היטב וזה לא בהכרח ייעלם בין לילה. אבל מניסיון אני יודעת, שעצם המודעות לכך שההדחקה הרגשית שלי מובילה אותי להתפרצויות, יאפשר לי להדחיק טיפה פחות. ובכל פעם שאתן מקום למה שאני מרגישה ברגע שאני מרגישה אותו, הביטחון שלי יגדל קצת, אני אחווה את עצמי באופן אחר וטוב יותר, ובפעם הבאה יהיה לי קל יותר לא להדחיק. 

ואם יהיו מקרים שאתפרץ בעתיד, זה רק סימן לכך שאני עדיין במסע והיכן שהוא במהלך הדרך לא שמרתי על עצמי ואפשרתי לאורח פורח להציץ ולפגוע.  

זה לא נגמר עד שהגברת השמנה תשיר

אחד הדברים הפופולריים לאחרונה הוא התקפה של שר האוצר החדש, יאיר לפיד. נראה שללא קשר להחלטות שלו או למה שהוא עושה בפועל יש מי שמיד ידבר בגנותו. אם הוא פונה לציבור באמצעות הפייסבוק, הרשת החברתית הכל כך מדוברת ופעילה בישראל, הרי שהוא לא בסדר שאינו פונה דרך הערוצים המקובלים, היינו התקשורת. אם הוא מברך ברכה לחג הפסח ומשלב התייחסות למשה רבנו, מיד מפרשנים ומנסים לדלות מהמטפורה איך הוא הולך לדפוק אותנו.

והנושא הכי חם הוא הפוסט האחרון שפרסם לפיד על הגברת כהן שמרוויחה ביחד עם בעלה כ-20 אלף שקלים בחודש, מגדלת את שלושת ילדיה ומתקשה לסגור את החודש. אלו תגובות עורר הפוסט, כל חסידי אומות עולם קפצו להגן על הנדכאים והחלכאים ומיהרו להפיץ ברבים את טבלת העשירונים המוכיחה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הכנסה כזו היא ההכנסה הממוצעת של העשירון ה-9. וואו. אסון. 

מה שלא הפנימו בתקשורת, ואולי הפנימו אך לא טרחו לשתף את כלל הציבור שאינו בקיא בתחומים אלו, הוא שאין כל קשר בין החלוקה לעשירונים המגדירים הכנסה ממוצעת, לבין המצב בפועל של הציבור ולהגדרה של מעמד הביניים.

החלוקה לעשירונים, אינה עוסקת בחלוקה של האוכלוסייה לפי כמות בכל עשירון, אלא מתבססת על הגדרות שרירותיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הנשענות על גובה המסים המשולמים בכל עשירון. כך יוצא שזוג שכל אחד מהם מרוויח את המשכורת הממוצעת במשק, שהיא בסביבות 8,500 (אל תתפסו אותי במספר) נמצא בעשירון 8.

תסכימו איתי שלא מדובר בזוג שעונה על ההגדרה של עשיר, למרות שמתחתיו שבעה עשירונים. למשפחה כזו אין בעיות? לא נמצאים שם אחוזים ניכרים מהציבור? 

אף אחד לא מדבר על כך שסוף סוף יושב במשרדי הממשלה הרמים, בתפקיד סופר בכיר, אדם שמדבר אלינו ישירות, בגובה העיניים. שר אוצר שבטקסט שלו מציג שינוי מהותי בתפישה באמצעות שאלת השאלות הבאות: "מה אנחנו עושים בשבילה? האם אנחנו זוכרים שאצלה אנחנו עובדים?" הכוונה לגברת כהן המפורסמת כמובן. 

עבורי, כמי שעוסקת באימון אישי ועוזרת לאחרים להגדיר חזון ואחר כך ללכת ולהגשים אותו, מדובר בשתי שאלות קריטיות. ההבנה שכל תפקיד הכלכלה במדינת ישראל הוא לא הגדלת התל"ג, לשם הגדלת התל"ג ולשם עליה בדירוג שלנו בין מדינות ה-OECD, אלא לשם שיפור איכות החיים שלנו, האזרחים. וכדי לעשות זאת יש להגדיר מטרה רחוקה, כמו המטרה של שיפור רמת החיים של מעמד הביניים ולגזור משם את הפעולות הנחוצות כדי שזה אכן יקרה. 

הדבר הנוסף שאני מבינה הוא שמעמד הביניים הוא הרף העליון.  שיפור שלו, בהכרח יוליד שיפור רמת החיים של המעמדות הנמוכים יותר. אבל זו חשיבה לטווח ארוך,  חשיבה חדשנית שלא נודעה בקרב נבחרינו, לכן גם חשיבה כל כך מפחידה שמעוררת הדים ושדים. 

מתוך כך אני מניחה שההתקפות החוזרות ונשנות על יאיר לפיד מעידות בעיקר על עקומת הייאוש שלנו שנמצאת במגמת עליה ברורה ועקבית. אני מודה, כמי שמאוד מתרשמת מיאיר לפיד ו"יש עתיד" ומאוד רוצה שהחזון של המפלגה ירקום עור וגידים, שגם אני נוטה לסקפטיות. למה? כי אני קטנת אמונה באופן כללי. למה? כי הרגילו אותי להיות תמיד במצב צבירה של פחד ולהתכונן לגרוע מכל ולא לטוב ביותר. ואת זה הפנמתי. יופי.

לכן, כשאני שומעת בתקשורת שבהסתברות גבוהה הטבות המס לפריפריה ייפסקו, אני נחרדת. אני תושבת כפר ורדים, פריפריה, אני שייכת למעמד הביניים וגם עם ההטבות קשה מאוד לגמור את החודש, שלא לדבר על למצוא עבודה ראויה. כיועצת ארגונית עצמאית, אני מתמודדת יום יום עם האפליה שלא במודע הנעשית על ידי העסקים במרכז. בצפון לא קורה כלום, אם אני רוצה לעבוד אני צריכה למצוא פרויקטים במרכז ולמה להם לקחת מישהי שמגיעה מכפר ורדים, אם אפשר למצוא מישהו מקומי יותר? 

אז בעיות יש לכל אחד מאיתנו בשפע, אולי גם פתרונות, אבל את המנדט לפתרון הבעיות הענקנו לנבחרי הציבור שיושבים בכנסת. כל המתרעמים על הבור האדיר ששר האוצר צריך להתמודד איתו, יזכרו נא את 31 המנדטים שקיבלה הליכוד-ביתנו, האחראית הראשית למצב הזה. אז אני באמת מקווה בכל מאודי שיאיר לפיד ישכיל לעשות את הדבר הנכון והאמיץ. יעז לגעת בנפש העדינה של חברות הענק ולצמצם את ההנחות המפליגות על תשלומי מסים שהן מקבלות. וכן, גם יעמוד איתן מול ההפחדות ההיסטוריות שמדינת ישראל פוגעת בכוח האסטרטגי שלה וביכולת להגן על האזרחים, ולמרות זאת יצמצם משמעותית את תקציב הביטחון, המנופח והלוקה בחוסר יעילות. 

במצב כזה, גם אני אהיה מוכנה לספוג אחת בשביל הקבוצה. אני גם יודעת שאם הפתרונות שיבחרו לא יהיו גם אלה שציינתי, וצמצום הגרעון יהיה רק על חשבון מעמד הביניים והמעמדות הנמוכים, בדמות העלאת מע"מ ופגיעה בתשתיות, אני את דעתי אביע באופן ברור בבחירות הבאות. 

כרגע, למרות הפחד והחשש ששוב הולכים לדפוק אותי (מה לעשות הגן היהודי הקורבני זורם בעורקיי), אני מזכירה לעצמי, שעדיין לא החליטו על כלום. ספקולציות יש בשפע, דעות של פרשנים, מומחים כלכליים ואנשי תקשורת עד זרא. אבל יאיר אמר שהוא מביא פוליטיקה חדשה. אני לפחות מוכנה לתת לו ליהנות מהספק שהוא אכן התכוון לכך ושיש לו את הביצים הדרושות לבצע את זה. אז כמו שאומרים זה לא נגמר עד שהגברת השמנה תשיר. ובמקרה שלנו עד שיחליטו סופית מהן הגזירות הצפויות.