לעצור ולנוח

פעם חשבתי שאני כותבת רק כשרע לי, כשמד הכעס מצביע שהמים בגופי הפכו ללבה רותחת. היום אני כבר לא יודעת. כותבת כשרע לי, כשקשה, כשעצוב, אבל גם כשטוב ושמח. 

אולי בעיקר אני כותבת כשהלב מרטיט, כשאני לא בטוחה שיכולה להכיל את הרגש והאצבעות מתחילות לתפוס את מקומן הטבעי על מקלדת המחשב. 

אולי אני כותבת כשיש לי מה לומר, בעיקר לעצמי. כלומר זה יוצא כשאני לא יודעת מה אני רוצה להגיד לעצמי, והמילים מדייקות אותי, לוקחות אותי למחוזות פנימיים, פגיעים.

היום היה יום טוב, אחרי כמה ימים לא ממש פשוטים. 

גם ההגדרה הזו לא מספיק מדויקת לי. מצד אחד, הספר שלי נולד, ונמצא בחנויות. אני בעיצומה של תקופה שאוספת אליה הישג ועוד הישג. בעולם החומר, היו כמה הצלחות שלא ניתן לערער עליהן. נולד ספר, יצא לאור באמצעות גיוס המונים שיזמתי, הפקתי ושיווקתי לגמרי בעצמי. עכשיו הספר בחנויות וההדים בינתיים טובים, המשובים מרגשים. הרעיון המרכזי הובן, יצא אל אוויר העולם. 

ויש המשך, יש הרצאות ויהיו סדנאות ומפגשי סופר. 

אבל הלב לא קופץ מאושר. הלב לא מרשה לעצמו לחגוג. פעם הייתי עסוקה רבות בשאלות כאלה, למה אני לא יודעת ליהנות מהצלחות שלי? למה אני לא יודעת לעצור ולהתבשם בניחוח ההצלחה? ברגעי הסיפוק וההגשמה? 

היום ה"למה" לא מעניין אותי. אני אפילו לא מבואסת שזה כך. אני פשוט שם. כן, זו היכולת שלי כרגע ליהנות מעצמי. מוגבלת משהו, מיד אצה, רצה לצעד הבא, הפרויקט הבא, ההצלחה הבאה. ואולי אף פעם זה לא יספיק לי, אולי אף פעם לא אגיד 'הנה הגשמתי, דייני'. 

לשמחתי יש יקום שלם שאוהב להסתדר לצידי, לשלוח לי רמז ממשי לצפונות ליבי. 

וכך, ממש לצד ההצלחה, ארז התחיל לעבור תקופה קשה. אי שקט, התקפי בכי וזעם, חוסר רצון ללכת לגן בבוקר. ואני, חסומה.

אני שתמיד יודעת אותו בלי מילים, בודאות גדולה, לא מצליחה לפענח את המצוקה. הוא מתקשר ואני לא קוראת. 

כבר מזמן הבנתי שהחיים עם ילדי ואנשי הרצף האוטיסטי הם סוג של חידה בלשית. ואני חובבת בלשות ויכולת האבחון שלי שמחה לאתר ולפתור אניגמות. אבל הפעם לא התחברתי ישר לתחושת הבטן שמאותתת לי אם אני בכיוון הנכון לפענוח. 

עכשיו זה גם ממש ברור לי למה, כי מה שהרגשתי שארז צריך היה למעשה מה שהצטרכתי אני ולא רציתי. לעצור ולנוח.
אחרי מסע מפרך של נסיונות נואלים לפענח את אשר על ליבו של מחמדי, השארתי אותו בבית. 
בעצה אחת עם זיו החלטנו שאם הילד פתאום לא רוצה ללכת לגן, צריך להקשיב לו. 
הקושי הוא שמדובר בגן שארז נמצא בו כבר שנה שנייה, גן עם צוות שאוהב אותו. לא הבנו מה יכול להיות הטריגר שיגרום לארז לא לרצות ללכת לגן. 
בסוף חשבנו אולי סייעת שעזבה בפתאומיות היא הסיבה. אולי ארז מתגעגע? אולי הוא צריך פסק זמן להכיל את הפרידה? 
המחשבה שאולי כמה ימים בבית יעשו לו טוב, כבר חלפה בראשי מספר פעמים, אבל סילקתי אותה במהירות. כי כמו שעלתה, עלו החששות. 
אם הוא לא רוצה את הגן, אז מה זה אומר על הגן? מה קורה שם אולי שאני מפספסת? ואם יהיה לו טוב בבית, האם זה אומר שלעולם לא ישוב לגן? ומה אם גם בבית לא יהיה לו טוב ואני איבדתי לעד את היכולת לקרוא אותו? ומה אם עכשיו זה הילד שיהיה לי - עצוב, מדוכא וסובל? ובכלל, אין לי זמן לזה, אני צריכה לקדם את הספר שרק יצא, לחשוף את עצמי לעולם, אין לי זמן לעצור הכל ולהיות רק אמא לילד על הרצף.
כמו שאמרתי, היקום אותת לי וכשהתעלמתי הביא לי וואחד צפצוף מחריש אוזניים, שלא יכולתי להתעלם יותר. 
יום חמישי עשינו לארז שיחה ואמרנו לו שהוא יישאר מספר ימים בבית כדי לעבור את מה שהוא צריך לעבור. 
וכבר באותו ערב הוא נראה מעודד יותר, ולמחרת בכלל הוא חזר לצחוק ולהשתולל.
אני מניחה שעדיין לא קלטתי מה המסר עבורי ולכן ביום שבת הוא שוב היה חסר מנוחה. 
ביום ראשון אחרי לילה לא פשוט והתעוררות מוחלטת ב-4:25 לפנות בוקר, התמסרתי למצב. 
החלטתי להיות כל כולי בשבילו, לא לנסות למהר את זה, לא לחכות שיעבור לו, לא לרטון כמו ילדה קטנה שזה לא פייר שכאשר הוא טרוד, הוא צריך אותי ורק אותי. 
וברגע הזה שהחלטתי לשחרר את כל שאר הדברים ולהתמסר רק אליו, גיליתי חופש מסוג חדש. 
החופש שלי הוא לא רק באפשרות לנסוע לכנס ולהשאיר את הילדים עם זיו, גם לא באפשרות לשלוח את ארז לגן ולעשות מה שבא לי. 
החופש הוא בידיעה שזו הבחירה שלי. החופש הוא באופן שבו אני לוקחת אחריות על הבחירה שלי. 
האם אני כועסת שזה המצב או מנסה למצוא את היתרונות שבו?
ומצאתי ביג טיים. כי אחרי שהשלמתי והתמסרתי, התחלתי ליהנות, מארז ומעצמי בבית. 
ההחלטה להישאר איתו כמה ימים בבית אפשרה לי לעשות פסק זמן מהמירוץ שבלי משים נכנסתי אליו. כל כך רציתי שהספר יימכר ויגיע לתהודה גדולה, שנכנסתי ללחץ, למצב רובוטי של קידום ועשייה בלי רגע של שקט והודיה. 
היומיים האחרונים ביחד עם ארז המופלא שלי הזכירו לי מה באמת חשוב לי, איך ההקשבה ההדדית, הקצב האיטי, תשומת הלב למה שעובר בלב, הם הם הדרך שלי. 
ועל הדרך, פרצנו שנינו גבולות חדשים. עליהם ארחיב בפוסט הבא. 

שנה של גם וגם

התגעגעתי אז באתי. יצא שלא כתבתי תקופה. אולי כי היה חופש גדול והייתי מרוכזת בארבעת האוצרות שלי, אולי כי התחלתי לקדם ביחד עם זיו את סדנת התקשורת הבין אישית החדשה והמרגשת שלנו - "שרקמול". אבל נדמה לי שבעיקר בגלל שאני יותר ויותר מדויקת עם עצמי. אז אני לא מחליטה שעכשיו כותבים, אלא כותבת רק כשמדגדג לי באצבעות. כבר לא מתבאסת על עצמי שלא כותבת, לא חייבת לכתוב, זה לא מגדיר אותי. כותבת כשזה מרגיש לי נכון.  
ועכשיו ממש ברגע זה, מרגיש לי נכון. 
אתמול אחר הצהריים הלכתי עם שחר ונוגה לבריכה. והיה את הרגע הזה במים שהבחנתי שכמעט ואין צהלת ילדים סביבי, שהחופש נגמר וראש השנה בפתח. וכך חלפו בראשי מחשבות על השנה שחלפה ועל זו שבדרך. זיהיתי שאני במקום אחר, שהשנה הזו מתחילה ממקום מאוד משמעותי ושונה שלי.
אני מתחילה את השנה כמו שאולי הרבה שנים רציתי להתחיל שנה חדשה, עם מרחב בטוח לנשימה, עם שקט ובטחון לגבי הילדים, עם התחלות חדשות ומרגשות של הגשמה, עם משפחה וחברים לתמיכה ואהבה. 
זה לא קרה ביום בהיר אחד, זה לא נפל עליי כמו מן מהשמיים, זה קרה בעבודה עצמית יומיומית, זה קרה בנכונות להיפתח לדברים חדשים, זה קרה הרבה בזכות התקשורת המקרבת שהכנסתי לחיי והפכתי אותה ואת חיי. 
זה בעיקר קרה בזכות בחירה שמלווה אותי בכל יום לעשות לעצמי יותר ויותר טוב, לא להתפשר, לא להיכנע, לא להגיד שככה זה וזהו, לחוות על בשרי את ההבנה שיש דברים שלא בשליטתי (אם להיות כנה, אנשים אחרים בעיקר) ולהניח להם ומה שכן בשליטתי יקרה בקצב הנכון. כן להעז, להתנסות ולפרוח, אבל גם לקבל שאני מי שאני כרגע ושוב נסיון לאלץ משהו אחר, להתאמץ להיות טובה יותר, נחמדה יותר, לא יישא פירות לטווח ארוך ובעיקר יתפוצץ לי בפרצוף.
המקום הזה שהוא הרבה יותר רך עם עצמי, יותר מקבל אותי, מאפשר לי לנשום. מאפשר לי שלווה ומאפשר לי להיות גם יותר רכה עם הסביבה שלי. 
אז הדרך עוד ארוכה ופתלתלה. אני עדיין בחששות שאף אחד לא יגיע למפגש ההתנסות של הסדנה שלי בשבוע הבא, ושהרעיון לא יקרום עור וגידים ושספר הילדים שלי שאוטוטו יעלה כפרויקט בהד סטארט לא יעניין נפש חיה. עדיין אני נתקלת באתגרים שאני לא בשלה להם, שגדולים עליי. 
אבל אני ממשיכה, לא מתייאשת, לא מוותרת. היום יש לי את הודאות, שאתגר שגדול עליי היום, מתי שהוא יהיה בגודל המתאים. זה לא עכשיו או אף פעם לא, זה בכל יום קצת יותר, קצת אחר. 
פעם חשבתי שהחיים הם או או, או שלי או שלך, או אני או אתה ועכשיו אני יודעת שהם גם וגם. אפשר לקבל מענה על כל הצרכים שלי וגם שהסובבים אותי יקבלו מענה על הצרכים שלהם, כי עם הלב פתוח, זה תלוי בעיקר באופן שמתקשרים את זה. 
מאחלת לי ולכם, קוראיי היקרים, שנה נפלאה, שנה של הגשמה ומענה על הצרכים. בכל יום קצת יותר. 

ערב מבוא

בעוד פחות משבוע ערב המבוא הראשון לקראת סדנת התקשורת האנושית שזיו ואני יצרנו. קשת הרגשות שלי נעה מהתרגשות וציפייה לחשש וחרדה. 

לא חוששת שאקבל בלקאאוט, פחות הסגנון שלי. אני איפה שיזרקו אותי - אסתדר, נחלצת מכל מצב, גם אם בשן ועין. זה אפילו לא התפקוד שלי בערב עצמו שמעסיק אותי, אלא ההזמנה לערב. 

תמיד חשבתי שאני ושיווק לא חברים טובים, לא רוצה שידחפו לי כלום. לא אוהבת שדוחפים לי דעות, עצות או שירותים ומוצרים. 

במשך שנים היה לי קשה לעשות הפרדה בין אחרים והדרך שבה הם מבטאים את האכפתיות שלהם כלפיי, לבין היכולת שלי לשמוע הצעה ולסרב, לעבור הלאה. 

התקשורת האנושית יצרה שינוי גם בזה, סוף סוף הצלחתי להבחין ביני לבין שאר העולם. זה שמציעים לא אומר שאני חייבת לקבל, זה שמישהו פועל באופן שונה ממני אומר כי זו הדרך שלו כרגע לקבל מענה לצרכיו, לא יותר מזה. 

מתוך ההתעמקות בצרכים שלי וההבנה שגם זולתי פועל מתוך צרכיו הוא, הבנתי שיש לי עניין רציני עם שיווק.
זה גדול מ - יש לי או אין לי יכולת לשווק. אני מבינה שהרגשתי שזה לא לגיטימי שארצה לקדם משהו שלי. כאילו שאם אני מציעה לאנשים שאני מכירה לבוא לערב מבוא לסדנה שלי למשל, אני מיד אתפרש כדוחפת, כמי שמשתמשת בחברות כדי לקדם אינטרסים אישיים. 

הפרשנות שלי את העניין, גרמה לי לזלזל בעצמי אם אני פועלת כך וכדי לשמור על פאסון ולא להיחשף חס וחלילה בחולשתי כמי ש"זקוקה לאחרים" - נמנעתי. 

נזהרתי מ"להציק" ולכן נזהרתי מלדבר על פרויקטים חדשים שאני רוצה לקדם, רק שלא יהיה איזה מישהו בעולם שיחשוד בי שאני שיווקית, שאני עסוקה בקידום עצמי.

ממש היום הבנתי שבהתנהגות הזו שלי אני לא עושה טובה לאף אחד, אני בעיקר מונעת מעצמי אפשרות של מענה לצרכים שלי וכמובן לא מאפשרת לאחרים את ההזדמנות לבחור. לבחור אם מתאים להם מה שיש לי להציע.
אין שום צניעות או גדלות רוח בזה שאני אתעלם מצרכים שלי, זה מעיד רק על כך שאני לא מצביעה אמון בעצמי, שכל כך אני חוששת שאני ותכניי יהיו מאכזבים עבורכם, שאני נתקעת עוד בשלב ההזמנה.
המיקוד שלי הוא בסיום המרתון, לגמור 42 קילומטרים. בפועל עוד לא עשיתי את הצעד הראשון. 
בגלל שאני כל כך עסוקה באיך לסיים, אני פוחדת להתחיל ותוקעת יתד בקו הזינוק. כי אני רואה את כל האפשרויות, את כל הסיכונים, איך כל צעד יכול להוביל מירוץ שאני נכשלת בו. בקו הזינוק יש פסבדו בטחון. אין תזוזה, אין שינוי, אין סיכונים, אין כשלונות. 
אבל אין גם התקדמות, אין הצלחות, אין מענה על צרכים של הגשמה, קירבה, פריחה. בקו הזינוק יש הרבה התכוננות, אבל אין חיים. 
ברגע שהבנתי על עצמי שבניגוד לאיך שאני אולי נתפסת ואפילו בניגוד לשיח הפנימי שלי, שעוסק כל כך בצעדים מתקדמים, אני לגמרי לפני הצעד הראשון, יכולתי להכיר בפחד שלי לזוז. 
עכשיו אני יכולה להתמקד בצעד הראשון ולהתחיל שם. 
ובשבילי כרגע זה אומר לשים בצד את ההצלחה של הסדנה, את מספר האנשים שיפיקו ממנה לחיים שלהם, את היכולת שלי להיות משמעותית עבורכם. אני אפילו שמה בצד את היכולת של ערב המבוא לפתוח עבורכם פתח לעולם טוב יותר, כמו שקרה לי. 
אני מתמקדת רק ביכולת שלי להזמין אתכם לבוא, להודות בפניי ובפניכם שזה חשוב לי, שהנוכחות שלכם משמעותית עבורי, כי ההתנסות הזו והצמיחה דרכה קשורים לנוכחות של לפחות אחד מכם בערב המבוא.
כי אם אני משחררת את החיבור בין קיום ערב מבוא לפתיחה של סדנה, אם אני מוציאה מהראש את היעד להגיע לכמות גדולה ככל האפשר של אנשים בזמן אפס, אני מאפשרת לעצמי חופש למגוון רחב של התנסויות והזדמנויות.
זה לא חייב לקרות בערב מבוא אחד, זה יכול לקרות בעשרה. אני לא צריכה לרוץ מהצעד הראשון לקילומטר ה-42, אני יכולה לעבור מהצעד הראשון לשני, לשלישי, לחצות את קו 100 המטרים ואולי לעצור בדרך, ואולי לגלות שבכלל אין לי עניין לסיים את המרתון.
כדי לאפשר לעצמי את החוויה הזו, אני מתחילה עם הרמה של הרגל לקראת הצעד הראשון:
קיום של ערב המבוא עונה לי על הצורך בהגשמה, בקירבה ובקבלה.
ערב המבוא לקראת סדנת התקשורת האנושית יתקיים ביום ד' 8 ביולי בשעה 20:00 בקומה השניה במארג כפר ורדים. 
נוכחותכם משמעותית עבורי. 

https://www.facebook.com/events/1440471579594870/

שיהיה כבר יוני

שיהיה כבר יוני, זה מצב הרוח שלי והמשפט המוביל כל פגישה שלי. אני יודעת בדיוק למה אני מייחלת לזה, אבל כשאני כותבת את זה אני מבינה את האופן שהאמירה הזו מתאימה ולא מתאימה לי. 
לא מתאימה, כי אביב עכשיו ואני חולה על האביב, הפריחה הירוקה המחודשת, מחדשת לי את כל התאים בגוף. הפרחים בשלל צבעים פותחים את עיניי לרווחה. כל צרות העולם מתגמדות מול הצבעוניות של התקומה הזו.
ואם חיבתי העזה לאביב אינה מספיקה, הרי שמאי הוא חודש אהבתי, חודש הולדתי, חודש נישואיי, חודש הולדתו של בן זוגי אהובי ושל בתי הבכורה. כל כך הרבה סיבות לרצות שמאי יישאר כאן לעד ובכל זאת השנה אני רוצה למהר אותו, אפילו במחיר דילוג על אירועים שתמיד חיכיתי להם בציפייה.
אז נכון שעם הגיל ובעיקר עם החיים שהולכים ונהיים יותר ויותר נכונים לי, אין לי עסק גדול עם ימי הולדת. מה אני מאחלת לעצמי? להמשיך לפרוח, להמשיך לגדול, להמשיך להגשים בכל פעם עוד קצת. 
אין לי מתנה שאני ממש חייבת לקבל, אין לי חלום שלא יהפוך להיות מציאות, הכל קורה או יקרה עם הזמן. 
אז יום הולדתי הוא אירוע חביב שמפגיש אותי קצת יותר מברגיל עם האנשים היקרים בחיי, ובעיקר הזדמנות בשבילי לבחון את כל שעברתי בשנה החולפת, האם אכן אני בכיוון הנכון לי, האם אני ממשיכה לעשות לי טוב.
אז איך למרות כל הטוב שמאי מרעיף עליי, אני מחכה כבר בקוצר ליוני?
כי כל הטוב הזה בא ביחד עם הרבה פרויקטים בכל תחומי החיים. ואני אולי בכיוון הנכון, אבל עדיין בדרך. ובשבילי, לתת מענה על הצורך בהצלחה אמר עד עכשיו לבחור באסטרטגיה של מושלמות. כל פרויקט צריך להיות מושלם, אם לא אז...חבל על הזמן.
ויצא ככה שהשנה שירה חוגגת 12 במאי. ולי יש שתי בת מצוות על הראש (והמטאפורה הזו מסבירה הרבה) אחת לילדים ואחת למשפחה ויש לי ועדת השמה של נוגה שמטרידה את מנוחתי, יש ספר ילדים בתהליכים מתגבשים של הוצאה לאור, כתיבת הסדנה עם זיו שמתקדמת בצעדי ענק ועוד ענייני דיומא שהפכו לשגרה בחיינו הסוערים. 
רוב האירועים משמחים, רוב הדברים מתוקתקים ויכולת הארגון והניהול שלי בהחלט מאפשרת לי לעשות בשלבים ולהתקדם באופן שלא יגרום לי ליפול שדודה ביוני.
אבל הרצון הזה שקשה לי לשחרר שהכל יהיה לא פחות מפרפקט, גורם לי לרצות לעשות הכל לבד, לגזור בעצמי את קופוני הקרדיט. אם כבר נתתי עבודה לפחות שיפרגנו לי אחר כך. מההיסטריה שמישהו אולי יחלוק איתי את ההצלחה, אני מתקשה להיות פגיעה ולבקש עזרה. מתקשה לקבל את הצעות העזרה הנהדרות והאותנטיות שקיבלתי ממשפחתי ומחברותיי. 
אולי אני מפחדת לסמוך עליהם, אולי קל לי יותר לסמוך על הביצועים שלי, אולי אני מפחדת שאם יעזרו לי זה מעיד על חולשה, על פינוק, על מסוגלות נמוכה. בפועל, אני לא משאירה מקום בשבילי להיות אני, להיות במקום שקשה, במקום שלחוץ, במקום שרוצה להצליח אבל גם ליהנות מהדרך.
אתמול החלטתי לשנות אסטרטגיה, אני לא רוצה או הצלחה או את נירית, אני רוצה גם וגם. רוצה שיהיה יפה, יהיה טעים, יהיה נעים, לא חייב מושלם. מוותרת על מושלם. 
אז הרמתי את הטלפון, לקחתי נשימה גדולה וביקשתי מאמא שלי שתכין עוגות לבת מצווה. אפילו המתח לא גאה באולם, היא לקחה את המשימה בשתי ידיים מיומנות ושמחות. כל כך שמחה על האפשרות לעזור. 
הייתי כבר על הגל, כשהחלטתי להיענות להצעה של גיסתי ולבקש ממנה לבוא לבשל איתי ואחר כך לשמור על ארז בזמן המסיבה של הילדים. גם כאן, כשהעזתי לבקש, קיבלתי חיבוק של הסכמה. 
איזו אבן נגולה מעל ליבי ואני רק התחלתי, יש עוד רשימה של נשים אהובות שרוצות לסייע לי כמו אחותי היקרה, חמותי, דודתי ועוד. 
נראה לי שיותר נכון עבורי להגדיר אסטרטגיה להצלחה כשיתוף פעולה נעים ומרגש עם היקרים והיקרות לי, ובעיקר להצליח לרצות להישאר במאי למרות העומס וליהנות מכל שלב בדרך. 

תקווה מחודשת

נפלאות הן דרכי היקום. תקראו לזה השגחה עליונה, בורא עולם, אלוהים, אלוקים או כל שם אחר. אני עדיין נפעמת מהנפלאות. בכל פעם שאני חושבת שהגעתי לתקרת ההתפעמות, אני מגלה משהו חדש שמסעיר אותי ומרעיד את עולמי. הפעם זו צורת תקשורת אחרת, כזו שמאפשרת לי ולאחרים, לא בחרטא, לא מתוך התאפקות והתפוצצות פנימית, לא מתוך נזיפה ורגשות אשם, אלא הדבר האמיתי. וגם הפעם הדרך שזה הגיע אליי לא פחות מדהימה מהדבר עצמו. כי אם הייתי רואה את זה בסרט, הייתי משוכנעת שמדובר בתסריטאי מדע בדיוני שמאמין יותר מדי בגורל ובצירופי מקרים, ולא החיים שלי.
אבל כבר היו כאלה שטענו שהמציאות עולה על כל דמיון והפעם זה קרה מתוך מגדל קלפים של אירועים שנשזרו זה בזה עד לרגע שההזדמנות הציגה את עצמה ואני בחרתי בה. 
אני יכולה לספר שזה מתחיל מחברות עם פאניה המופלאה שממשיכה בנחישות לחשוף בפניי אפשרויות ואירועים, למרות סטטיסטיקת הצלחות של כעשרה אחוזים, למרות שיושבת הבית שאני לא ששה לצאת בשביל להיפתח לקצת קולטורה, דיונים תרבותיים או סדנאות.
אז זה התחיל מעשרה אחוזי ההצלחה, היא באינטואיציה מוחלטת שלחה אליי מייל שמספר על קורס לחינוך אחר. לא יודעת מה היה הדבר שגרם לי להתעכב על המייל ולא למחוק מיד, למרות שכל תכניו אינם משתלבים באופן ברור בחיי. קורס שנתי, מפגשים חודשיים של יומיים כולל לינה, לפעמים בחוץ, לפעמים בתנאי טיול שנתי באולם גדול, בלי מיטות, בלי פרטיות, בלי ודאות. כל מה שאני לא. והנה, הבטן בערה והודיעה שלמרות הספקות, למרות שזה לא כוס התה שלי ולמרות שאני איאלץ להשאיר את זיו לבד יומיים עם ארבעת הילדים, אני הולכת על זה. 
הנחתי בצד את כל הקולות הפנימיים שאמרו לי שזה לא מתאים, והילדים עוד קטנים וארז עוד אוטיסט (טוב, הוא גם יישאר כזה :-)), ואיך ארז יסתדר בלילה בלעדיי, ואיך זיו יסתדר עם כולם, ובכלל בשביל מה לי ומה זה ייתן לי. הנחתי בצד ונרשמתי. 
השתלשלות האירועים עוד לא הסתיימה, כי זה לא שהתכנים החדשים שמרעישים את עולמי, הגיעו מתוך הקורס, אם כבר פגשתי הרבה תכנים שאינם זרים לי. אבל משהו בחיבור האנושי, משהו באנרגיה גרם לי להבין שיש לי שם שיעור, שלמרות שאין חדש תחת השמש, מתחילות להירקם חברויות אמיצות, יש אנשים שנכנסו לליבי, יש לי הזדמנות להתאמן על אינטראקציות אנושיות וכן, יש לי גם חופש חודשי קבוע להתעסק רק בעצמי. 
כיוון שאנחנו נפגשים אחת לחודש, יש לנו תקשורת אינטרנטית ענפה בין לבין, טקסטים וסרטים מחליפים ידיים וירטואליות, ואני בשקיקה בוחנת הכל, בודקת מה דעתי, האם יש חידושים, האם דחוף לי להעשיר את חבריי החדשים ב"חוכמתי הנשפכת". 
וכך קרה, שפתחתי את המייל של תומר ששלח את הלינק להרצאה של מרשל רוזנברג על תקשורת לא אלימה. התחלתי לראות ובדקה ה-20 בערך, משהו עיצבן אותי, שקלתי לוותר על המשך הצפייה ולהמשיך בחיי, אלא שלמרות התנגדות שהתעוררה בי, משהו בפנים אמר לי להמשיך עד הסוף ואז הכל נהיה ברור, מיד הצעתי לזיו לראות ובמרתון אימתני צפינו בכל ארבעת פרקי ההרצאה. 
צפינו והחלטנו ליישם. לראשונה בחיי, פגשתי תכנים שניתן לאמץ אותם והם לא באים על חשבוני, הם לא מחנכים אותי, הם לא אומרים מה הטוב האולטימטיבי, הם בכלל לא עסוקים בטוב וברע, הם לא אומרים שאסור להתעצבן ושכעס שייך ל"חדר דרמה", הם לא מותירים אותי ריקה, נזופה עם תחושת אשמה כבדה רק כי אני אנושית, רק כי אני רוצה לעשות לי טוב. אני לא אגואיסטית אם אני חושבת על עצמי ואני יכולה לראות פתאום אחרים מבלי לוותר על עצמיותי, רצונותיי וצרכיי. 
התקשורת הלא אלימה מאפשרת לי לראות לראשונה בחיי צרכים של אנשים משמעותיים בחיי. לראות אותם באופן שלא יכולתי לראותם לפני כן. זה מאפשר לי לשמוע את הצורך של האחר ולא את הביקורת שאולי משתמעת מדבריו, וזה בעיקר מאפשר לי להקשיב לצרכים שלי, להיות מדויקת בבקשות שלי מהעולם ובעיקר מהאנשים שסביבי. 
לא אלאה אתכם עכשיו בכל המהפכות שהפכתי בחיי מאז שצפיתי בהרצאות הללו, אומר רק כי חלק מהמהפכה הוא סדנה משותפת שזיו ואני בונים כעת, שנשענת על התכנים האלו ומי שרוצה את הגרסה המלאה, מוזמן להגיע לסדנה.
בכל מקרה, העולם נראה אחרת, דווקא בגלל שמדובר בתהליך ובהתכוונות לטווח ארוך, אני לא הפכתי לאדם אחר, אני לא כל הזמן מתקשרת אחרת, יש עדיין אירועים שבהם הביקורת נשמעת כצליל צורם שמסתיר את הצורך שמאחוריו. אבל באופן כללי אני יותר אמפטית לעצמי, מה שמוליד פחות שיפוטיות ויותר עדנה ורוך כלפיי ומתוך כך גם כלפי אחרים.
אחד הדברים הנפלאים שחוויתי הוא דווקא ההתרסקות אחרי התרוממות הרוח של ההרצאות. כי כאשר הבנתי שמדובר בדבר משמעותי שיכול לשפר באופן מעשי ונרחב את חיי, התבאסתי לגלות שזה לא קורה ברגע ולא בכל פעם. ויש עדיין מקומות קשים שבהם איני יכולה לגלות אמפטיה לאחר ואני זקוקה לאמפטיה בעצמי, דווקא מתוך המקום שבו לכאורה השיטה "לא הצליחה" עלתה ההבנה שההצלחה אינה אחד או אפס, אלא ההתכוונות, השיפור, הצעדים הקטנים שמשפרים. אם התקשורת על פי צרכים הצליחה ב- 80% מהמקרים, אז הרווחתי אותם, ואם היא הצליחה ב-30%, זה עדיין 30% יותר ממה שהיה לי קודם. באמצעות ההבנה הזו יכולתי להחזיר לחיי אנשים משמעותיים ולנסות לראשונה לנהל איתם מערכת יחסים אחרת, שבה יש מקום לכולם.
יכולתי גם לזהות שההרצאות מדברות על המצב האוטופי שאליו ניתן להגיע עם הכלים ופחות על הדרך וכאן ממש באשנב הזה, נפתחת לזיו ולי ההזדמנות להגשים חלום ישן ולהביא את עצמנו באומץ ובפתיחות לסדנה משותפת שמדברת על הדרך, על הצעדים הקטנים, על הצלחות קטנות, דווקא בגלל שבדרך כלל אנחנו עושים מהפיכות וצעדים ענקיים. 
כל כך התעסקתי בעצמי, בצרכיי ובשינויים בחיי, שלא הזדמן לי לשבת ולכתוב. כל כך היה לי חשוב לפעול אחרת ולשנות ולא רק לכתוב על זה, אז הכתיבה השתהתה בתוכי.  
היום לקחתי פסק זמן כדי לברר את הרגשות, את פיק הברכיים מהצעד הגדול והיקר לליבי שכל מהותו להביא את עצמי ואת זוגיותי בסדנה פרי עטנו, שמבטאת את התשוקה שלנו לעצמנו ולחיים. משקשקת, ובכל זאת יודעת שגדלתי לכדי הרגע הזה שאני רוצה לקפוץ למים ולעשות את זה. למרות החשש שהצורך שלי בהצלחה ובביטחון כלכלי לא יקבלו מענה באמצעות עשיית מה שאני אוהבת ולא רק דרך עשייה לשם עשייה.  
ולמרות הפחדים ברור לי כמה אני נרגשת מההזדמנות לבטא את עצמי, לעסוק במה שאני אוהבת, להיות יצירתית, לבטא הומור, קירבה, הגשמה וחברות. אלו הדברים שמאפשרים לי להתגבר על הפחד ולצעוד עוד צעד נוסף אל עבר עצמי.  

בובת שלג

אני יודעת שהילדים שלי הם השיעורים הכי גדולים שלי בחיים, ובדרך כלל אני מברכת עליהם ועל השיעורים שרק הם יכולים ללמד אותי, אבל היום בא לי להבריז. לא בא לי שיעורים, בא לי שיניחו לי. 
אולי אני פשוט שייכת לאנשים האלה שיכולים לקבל דברים במנות קטנות, כשזה מגיע מכמה כיוונים בו זמנית, אני מפחדת מקריסת מערכות טוטאלית. ולא, ממש לא פיזית, יותר נפשית. 
היום התעצבנתי על ארז וכעסתי עליו. זה אירוע נדיר בשבילי. איך שהוא, בדרך כלל האוטיזם שלו בא לי טוב, בקלות. למרות הקשיים הפיזיים הנלווים, קל לי לתקשר איתו, הוא מאוד תומך בי במחוברות שלו לעצמו, בנועם וברוך שלו. אני יכולה לחבק אותו ולשכוח מכל טרדות העולם. 
היום זה לא עבד. היום ממש רציתי שהוא ייצא איתי לשלג שנערם בחצר הבית. שש וחצי בבוקר, כולם ישנים, למעט ארז ואני. נעלתי מגפיים, התחמשתי במעיל ויצאתי אל הכפור להנציח את פיסות הלובן המדהים שעטפו את הגינה. 
חזרתי הביתה, לא היה לי עם מי לחלוק את כל היופי הזה, ואז התעורר הפחד, פחד שהילדים לא יתעוררו בזמן, לא יתעוררו לפני שהשלג יימס, לא יספיקו להכין בובת שלג או להשליך כדורים לבנים בצוותא. 
אני מניחה שהפחד, הדבילי משהו, לא היה מפחיד, אם לא היה יושב על פחדים אחרים, על טרדות אחרות. 
אם הייתי בטוחה שהגן החדש שנוגה תתחיל בקרוב יעשה לה טוב, אם הייתי בטוחה שמכת הפשפשים שבאה לפוש אצלנו תיעלם בעזרת הטיפול היסודי שנעשה, אם הייתי יודעת שנצליח למגר את הכינה נחמה וחברותיה שהחליטו מכל הילדים שלי להשתקע דווקא אצל האוטיסט שבהם, שרק המחשבה שנתקרב אליו עם המסרק צפוף השיניים יכולה להשבית אותי, אם הייתי יודעת שהבעיות הכלכליות שלי בדרך לפתרון, שספרים שכתבתי ושלחתי להוצאות ספרים ישאו חן בעיני המו"לים, שמישהו סוף סוף יגלה את האיכויות הנפלאות שלי ואוכל להתפרנס באופן שהולם את כישוריי והנאותיי.
אם הייתי יודעת את כל הדברים האלה, אני מניחה שהאפשרות שילדיי יפספסו הזדמנות לבנות בובת שלג מעפנה לא הייתי מזיזה לי, אבל אני לא יודעת ופתאום כל הצרות בעולם התרכזו לשלג שרק לא יימס. 
ומתוך הענן השחור שכיסה את ליבי ואת עיניי ואיים לבלוע את כל הלובן שבחוץ, הייתי חייבת לחלוק עם מישהו את הקסם הזה, הייתי חייבת להיאחז ביופי של הטבע ולהאמין שאם העולם יכול ליצור בדקות ספורות עושר כזה, אז גם כל הבעיות שלי יכולות להיפתר וכמו תמיד כל דבר יגיע בעיתו ויהיה בסדר. 
אלא שברגע ההוא, בשש וחצי בבוקר, כשכולם ישנים, כדי שהכל יהיה בסדר החלטתי שארז צריך לצאת איתי החוצה ולחוות שלג. התעלמתי מכל מה שברור לי לגביו - שהוא מחליט, הוא יודע מה טוב לו, בקצב שלו - נעלתי לו נעליים, הלבשתי לו מעיל,  והוא בבטחון מלא בי, נתן לי יד והופתע לגלות שאני מתכננת לצאת איתו אל החצר. בשניה שקלט, משך את היד ממני ורץ בחזרה לסלון. הייתי אומרת שהוא אפילו לא רמז שהוא רוצה להישאר בפנים. אבל אני הייתי באותו רגע מרוכזת רק בעצמי ובחששות שלי, הייתי צריכה להוכיח לעצמי שבכל זאת יש לי שליטה על משהו, על מישהו. 
הרגשתי שאני מתרשלת בתפקיד שלי כאמא, אם אני לא חושפת אותו לשלג המופלא. לא יכולתי לקבל שהוא מעדיף את הבית החם והמוכר על פני הקסם שמגיע פעם ב. אז התעקשתי, שכנעתי את עצמי שרק אביא אותו לשלג, אם ירצה לחזור אחזיר אותו, אבל לפחות אראה לו את השלג מקרוב, אגדיל לו את אפשרויות הבחירה, אחשוף אותו לפלאי העולם, אהיה אמא טובה.
מתוך מצב רוח הזה הנפתי אותו על הכתפיים ובעודו ממלמל מלמולי חוסר שביעות רצון, יצאתי איתו לחצר. כשהגענו אל הדשא המושלג והורדתי אותו הוא מיד ברח, בריצה מהולה בבכי פילס דרכו על השיש החלקלק לכיוון דלת הכניסה. ויתרתי. פתחתי את הדלת והכנסתי אותו.
ברגע שהתרחקתי ממנו מספיק וכאות מחאה על היחס שלי אליו, הוא השתין על עצמו. פשוט הכניס יד לטיטול ודאג שהשתן ייצא החוצה על הבגדים שלו. 
ואז כעסתי. החלפתי לו בגדים בחוסר סבלנות וסובלנות, עקרתי מידו את הכריך והוא בכה בזעם. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת יותר את כל השקים שעל גבי ומה יותר נוח מאשר להוציא את זה עליו, שבהינף השתנה גרם לי לעבודה נוספת.
אחרי שהחלפתי לו וניקיתי מסביבו, החלטתי לזנוח את השלג ואת הרעיון שהיה לי על רגע קסום וכפי הנראה מנותק מהחיים. 
במקום זה מצאתי את עצמי קוטמת את הקצוות של שעועית צהובה בפעולה מכנית מענגת שמשחררת מכל חשש או מחשבה. כל ההחלטות שלי מצטמצמות לבחירה האם לחצות את השעועית או להותיר אותה שלמה וארוכה.
כשהסתיימה המלאכה ופניתי לבשל את השעועית, הבליחה מחשבה על השקט שבבישול. הרעשים הצפויים של הבצל המיטגן, מים שרתחו, סכין בעבודה. רעשים צפויים, לא מפתיעים. כל כך לא כמו עם ילדים. 
וברגע הזה שכבר הבנתי שטעיתי, שרציתי בובת שלג עם הילד הלא נכון מהסיבות הכי לא נכונות. הבנתי שהוא נתן לי את כל הסימנים ואני בחרתי להתעלם, שהוא לא רוצה לברוח ממה שיש, הוא לא צריך. 
ואולי זה השיעור שלי להיום. למצוא את עצמי במקומות הקשים, לבטוח בדרכי, להאמין שתחושות הבטן שלי לא מזייפות ושאני לא צריכה להיות בתפקיד האמא כדי להיות אמא טובה, כי אני כבר אמא טובה דווקא מתוך המקומות שאני מרשה לעצמי להיות אמא לא כל כך טובה.  
ואם בשלג עסקינן, נראה שהוא לא ייעלם מהר כל כך ואולי אפילו אמצא רבע שעה פנויה ואספיק לבנות איש שלג לעצמי, לא עם הילדים, לא בשבילם, לא כדי לחשוף אותם, רק כי בא לי.