נפלאות הן דרכי היקום. תקראו לזה השגחה עליונה, בורא עולם, אלוהים, אלוקים או כל שם אחר. אני עדיין נפעמת מהנפלאות. בכל פעם שאני חושבת שהגעתי לתקרת ההתפעמות, אני מגלה משהו חדש שמסעיר אותי ומרעיד את עולמי. הפעם זו צורת תקשורת אחרת, כזו שמאפשרת לי ולאחרים, לא בחרטא, לא מתוך התאפקות והתפוצצות פנימית, לא מתוך נזיפה ורגשות אשם, אלא הדבר האמיתי. וגם הפעם הדרך שזה הגיע אליי לא פחות מדהימה מהדבר עצמו. כי אם הייתי רואה את זה בסרט, הייתי משוכנעת שמדובר בתסריטאי מדע בדיוני שמאמין יותר מדי בגורל ובצירופי מקרים, ולא החיים שלי.
אבל כבר היו כאלה שטענו שהמציאות עולה על כל דמיון והפעם זה קרה מתוך מגדל קלפים של אירועים שנשזרו זה בזה עד לרגע שההזדמנות הציגה את עצמה ואני בחרתי בה.
אני יכולה לספר שזה מתחיל מחברות עם פאניה המופלאה שממשיכה בנחישות לחשוף בפניי אפשרויות ואירועים, למרות סטטיסטיקת הצלחות של כעשרה אחוזים, למרות שיושבת הבית שאני לא ששה לצאת בשביל להיפתח לקצת קולטורה, דיונים תרבותיים או סדנאות.
אז זה התחיל מעשרה אחוזי ההצלחה, היא באינטואיציה מוחלטת שלחה אליי מייל שמספר על קורס לחינוך אחר. לא יודעת מה היה הדבר שגרם לי להתעכב על המייל ולא למחוק מיד, למרות שכל תכניו אינם משתלבים באופן ברור בחיי. קורס שנתי, מפגשים חודשיים של יומיים כולל לינה, לפעמים בחוץ, לפעמים בתנאי טיול שנתי באולם גדול, בלי מיטות, בלי פרטיות, בלי ודאות. כל מה שאני לא. והנה, הבטן בערה והודיעה שלמרות הספקות, למרות שזה לא כוס התה שלי ולמרות שאני איאלץ להשאיר את זיו לבד יומיים עם ארבעת הילדים, אני הולכת על זה.
הנחתי בצד את כל הקולות הפנימיים שאמרו לי שזה לא מתאים, והילדים עוד קטנים וארז עוד אוטיסט (טוב, הוא גם יישאר כזה :-)), ואיך ארז יסתדר בלילה בלעדיי, ואיך זיו יסתדר עם כולם, ובכלל בשביל מה לי ומה זה ייתן לי. הנחתי בצד ונרשמתי.
השתלשלות האירועים עוד לא הסתיימה, כי זה לא שהתכנים החדשים שמרעישים את עולמי, הגיעו מתוך הקורס, אם כבר פגשתי הרבה תכנים שאינם זרים לי. אבל משהו בחיבור האנושי, משהו באנרגיה גרם לי להבין שיש לי שם שיעור, שלמרות שאין חדש תחת השמש, מתחילות להירקם חברויות אמיצות, יש אנשים שנכנסו לליבי, יש לי הזדמנות להתאמן על אינטראקציות אנושיות וכן, יש לי גם חופש חודשי קבוע להתעסק רק בעצמי.
כיוון שאנחנו נפגשים אחת לחודש, יש לנו תקשורת אינטרנטית ענפה בין לבין, טקסטים וסרטים מחליפים ידיים וירטואליות, ואני בשקיקה בוחנת הכל, בודקת מה דעתי, האם יש חידושים, האם דחוף לי להעשיר את חבריי החדשים ב"חוכמתי הנשפכת".
וכך קרה, שפתחתי את המייל של תומר ששלח את הלינק להרצאה של מרשל רוזנברג על תקשורת לא אלימה. התחלתי לראות ובדקה ה-20 בערך, משהו עיצבן אותי, שקלתי לוותר על המשך הצפייה ולהמשיך בחיי, אלא שלמרות התנגדות שהתעוררה בי, משהו בפנים אמר לי להמשיך עד הסוף ואז הכל נהיה ברור, מיד הצעתי לזיו לראות ובמרתון אימתני צפינו בכל ארבעת פרקי ההרצאה.
צפינו והחלטנו ליישם. לראשונה בחיי, פגשתי תכנים שניתן לאמץ אותם והם לא באים על חשבוני, הם לא מחנכים אותי, הם לא אומרים מה הטוב האולטימטיבי, הם בכלל לא עסוקים בטוב וברע, הם לא אומרים שאסור להתעצבן ושכעס שייך ל"חדר דרמה", הם לא מותירים אותי ריקה, נזופה עם תחושת אשמה כבדה רק כי אני אנושית, רק כי אני רוצה לעשות לי טוב. אני לא אגואיסטית אם אני חושבת על עצמי ואני יכולה לראות פתאום אחרים מבלי לוותר על עצמיותי, רצונותיי וצרכיי.
התקשורת הלא אלימה מאפשרת לי לראות לראשונה בחיי צרכים של אנשים משמעותיים בחיי. לראות אותם באופן שלא יכולתי לראותם לפני כן. זה מאפשר לי לשמוע את הצורך של האחר ולא את הביקורת שאולי משתמעת מדבריו, וזה בעיקר מאפשר לי להקשיב לצרכים שלי, להיות מדויקת בבקשות שלי מהעולם ובעיקר מהאנשים שסביבי.
לא אלאה אתכם עכשיו בכל המהפכות שהפכתי בחיי מאז שצפיתי בהרצאות הללו, אומר רק כי חלק מהמהפכה הוא סדנה משותפת שזיו ואני בונים כעת, שנשענת על התכנים האלו ומי שרוצה את הגרסה המלאה, מוזמן להגיע לסדנה.
בכל מקרה, העולם נראה אחרת, דווקא בגלל שמדובר בתהליך ובהתכוונות לטווח ארוך, אני לא הפכתי לאדם אחר, אני לא כל הזמן מתקשרת אחרת, יש עדיין אירועים שבהם הביקורת נשמעת כצליל צורם שמסתיר את הצורך שמאחוריו. אבל באופן כללי אני יותר אמפטית לעצמי, מה שמוליד פחות שיפוטיות ויותר עדנה ורוך כלפיי ומתוך כך גם כלפי אחרים.
אחד הדברים הנפלאים שחוויתי הוא דווקא ההתרסקות אחרי התרוממות הרוח של ההרצאות. כי כאשר הבנתי שמדובר בדבר משמעותי שיכול לשפר באופן מעשי ונרחב את חיי, התבאסתי לגלות שזה לא קורה ברגע ולא בכל פעם. ויש עדיין מקומות קשים שבהם איני יכולה לגלות אמפטיה לאחר ואני זקוקה לאמפטיה בעצמי, דווקא מתוך המקום שבו לכאורה השיטה "לא הצליחה" עלתה ההבנה שההצלחה אינה אחד או אפס, אלא ההתכוונות, השיפור, הצעדים הקטנים שמשפרים. אם התקשורת על פי צרכים הצליחה ב- 80% מהמקרים, אז הרווחתי אותם, ואם היא הצליחה ב-30%, זה עדיין 30% יותר ממה שהיה לי קודם. באמצעות ההבנה הזו יכולתי להחזיר לחיי אנשים משמעותיים ולנסות לראשונה לנהל איתם מערכת יחסים אחרת, שבה יש מקום לכולם.
יכולתי גם לזהות שההרצאות מדברות על המצב האוטופי שאליו ניתן להגיע עם הכלים ופחות על הדרך וכאן ממש באשנב הזה, נפתחת לזיו ולי ההזדמנות להגשים חלום ישן ולהביא את עצמנו באומץ ובפתיחות לסדנה משותפת שמדברת על הדרך, על הצעדים הקטנים, על הצלחות קטנות, דווקא בגלל שבדרך כלל אנחנו עושים מהפיכות וצעדים ענקיים.
כל כך התעסקתי בעצמי, בצרכיי ובשינויים בחיי, שלא הזדמן לי לשבת ולכתוב. כל כך היה לי חשוב לפעול אחרת ולשנות ולא רק לכתוב על זה, אז הכתיבה השתהתה בתוכי.
היום לקחתי פסק זמן כדי לברר את הרגשות, את פיק הברכיים מהצעד הגדול והיקר לליבי שכל מהותו להביא את עצמי ואת זוגיותי בסדנה פרי עטנו, שמבטאת את התשוקה שלנו לעצמנו ולחיים. משקשקת, ובכל זאת יודעת שגדלתי לכדי הרגע הזה שאני רוצה לקפוץ למים ולעשות את זה. למרות החשש שהצורך שלי בהצלחה ובביטחון כלכלי לא יקבלו מענה באמצעות עשיית מה שאני אוהבת ולא רק דרך עשייה לשם עשייה.
ולמרות הפחדים ברור לי כמה אני נרגשת מההזדמנות לבטא את עצמי, לעסוק במה שאני אוהבת, להיות יצירתית, לבטא הומור, קירבה, הגשמה וחברות. אלו הדברים שמאפשרים לי להתגבר על הפחד ולצעוד עוד צעד נוסף אל עבר עצמי.
אבל כבר היו כאלה שטענו שהמציאות עולה על כל דמיון והפעם זה קרה מתוך מגדל קלפים של אירועים שנשזרו זה בזה עד לרגע שההזדמנות הציגה את עצמה ואני בחרתי בה.
אני יכולה לספר שזה מתחיל מחברות עם פאניה המופלאה שממשיכה בנחישות לחשוף בפניי אפשרויות ואירועים, למרות סטטיסטיקת הצלחות של כעשרה אחוזים, למרות שיושבת הבית שאני לא ששה לצאת בשביל להיפתח לקצת קולטורה, דיונים תרבותיים או סדנאות.
אז זה התחיל מעשרה אחוזי ההצלחה, היא באינטואיציה מוחלטת שלחה אליי מייל שמספר על קורס לחינוך אחר. לא יודעת מה היה הדבר שגרם לי להתעכב על המייל ולא למחוק מיד, למרות שכל תכניו אינם משתלבים באופן ברור בחיי. קורס שנתי, מפגשים חודשיים של יומיים כולל לינה, לפעמים בחוץ, לפעמים בתנאי טיול שנתי באולם גדול, בלי מיטות, בלי פרטיות, בלי ודאות. כל מה שאני לא. והנה, הבטן בערה והודיעה שלמרות הספקות, למרות שזה לא כוס התה שלי ולמרות שאני איאלץ להשאיר את זיו לבד יומיים עם ארבעת הילדים, אני הולכת על זה.
הנחתי בצד את כל הקולות הפנימיים שאמרו לי שזה לא מתאים, והילדים עוד קטנים וארז עוד אוטיסט (טוב, הוא גם יישאר כזה :-)), ואיך ארז יסתדר בלילה בלעדיי, ואיך זיו יסתדר עם כולם, ובכלל בשביל מה לי ומה זה ייתן לי. הנחתי בצד ונרשמתי.
השתלשלות האירועים עוד לא הסתיימה, כי זה לא שהתכנים החדשים שמרעישים את עולמי, הגיעו מתוך הקורס, אם כבר פגשתי הרבה תכנים שאינם זרים לי. אבל משהו בחיבור האנושי, משהו באנרגיה גרם לי להבין שיש לי שם שיעור, שלמרות שאין חדש תחת השמש, מתחילות להירקם חברויות אמיצות, יש אנשים שנכנסו לליבי, יש לי הזדמנות להתאמן על אינטראקציות אנושיות וכן, יש לי גם חופש חודשי קבוע להתעסק רק בעצמי.
כיוון שאנחנו נפגשים אחת לחודש, יש לנו תקשורת אינטרנטית ענפה בין לבין, טקסטים וסרטים מחליפים ידיים וירטואליות, ואני בשקיקה בוחנת הכל, בודקת מה דעתי, האם יש חידושים, האם דחוף לי להעשיר את חבריי החדשים ב"חוכמתי הנשפכת".
וכך קרה, שפתחתי את המייל של תומר ששלח את הלינק להרצאה של מרשל רוזנברג על תקשורת לא אלימה. התחלתי לראות ובדקה ה-20 בערך, משהו עיצבן אותי, שקלתי לוותר על המשך הצפייה ולהמשיך בחיי, אלא שלמרות התנגדות שהתעוררה בי, משהו בפנים אמר לי להמשיך עד הסוף ואז הכל נהיה ברור, מיד הצעתי לזיו לראות ובמרתון אימתני צפינו בכל ארבעת פרקי ההרצאה.
צפינו והחלטנו ליישם. לראשונה בחיי, פגשתי תכנים שניתן לאמץ אותם והם לא באים על חשבוני, הם לא מחנכים אותי, הם לא אומרים מה הטוב האולטימטיבי, הם בכלל לא עסוקים בטוב וברע, הם לא אומרים שאסור להתעצבן ושכעס שייך ל"חדר דרמה", הם לא מותירים אותי ריקה, נזופה עם תחושת אשמה כבדה רק כי אני אנושית, רק כי אני רוצה לעשות לי טוב. אני לא אגואיסטית אם אני חושבת על עצמי ואני יכולה לראות פתאום אחרים מבלי לוותר על עצמיותי, רצונותיי וצרכיי.
התקשורת הלא אלימה מאפשרת לי לראות לראשונה בחיי צרכים של אנשים משמעותיים בחיי. לראות אותם באופן שלא יכולתי לראותם לפני כן. זה מאפשר לי לשמוע את הצורך של האחר ולא את הביקורת שאולי משתמעת מדבריו, וזה בעיקר מאפשר לי להקשיב לצרכים שלי, להיות מדויקת בבקשות שלי מהעולם ובעיקר מהאנשים שסביבי.
לא אלאה אתכם עכשיו בכל המהפכות שהפכתי בחיי מאז שצפיתי בהרצאות הללו, אומר רק כי חלק מהמהפכה הוא סדנה משותפת שזיו ואני בונים כעת, שנשענת על התכנים האלו ומי שרוצה את הגרסה המלאה, מוזמן להגיע לסדנה.
בכל מקרה, העולם נראה אחרת, דווקא בגלל שמדובר בתהליך ובהתכוונות לטווח ארוך, אני לא הפכתי לאדם אחר, אני לא כל הזמן מתקשרת אחרת, יש עדיין אירועים שבהם הביקורת נשמעת כצליל צורם שמסתיר את הצורך שמאחוריו. אבל באופן כללי אני יותר אמפטית לעצמי, מה שמוליד פחות שיפוטיות ויותר עדנה ורוך כלפיי ומתוך כך גם כלפי אחרים.
אחד הדברים הנפלאים שחוויתי הוא דווקא ההתרסקות אחרי התרוממות הרוח של ההרצאות. כי כאשר הבנתי שמדובר בדבר משמעותי שיכול לשפר באופן מעשי ונרחב את חיי, התבאסתי לגלות שזה לא קורה ברגע ולא בכל פעם. ויש עדיין מקומות קשים שבהם איני יכולה לגלות אמפטיה לאחר ואני זקוקה לאמפטיה בעצמי, דווקא מתוך המקום שבו לכאורה השיטה "לא הצליחה" עלתה ההבנה שההצלחה אינה אחד או אפס, אלא ההתכוונות, השיפור, הצעדים הקטנים שמשפרים. אם התקשורת על פי צרכים הצליחה ב- 80% מהמקרים, אז הרווחתי אותם, ואם היא הצליחה ב-30%, זה עדיין 30% יותר ממה שהיה לי קודם. באמצעות ההבנה הזו יכולתי להחזיר לחיי אנשים משמעותיים ולנסות לראשונה לנהל איתם מערכת יחסים אחרת, שבה יש מקום לכולם.
יכולתי גם לזהות שההרצאות מדברות על המצב האוטופי שאליו ניתן להגיע עם הכלים ופחות על הדרך וכאן ממש באשנב הזה, נפתחת לזיו ולי ההזדמנות להגשים חלום ישן ולהביא את עצמנו באומץ ובפתיחות לסדנה משותפת שמדברת על הדרך, על הצעדים הקטנים, על הצלחות קטנות, דווקא בגלל שבדרך כלל אנחנו עושים מהפיכות וצעדים ענקיים.
כל כך התעסקתי בעצמי, בצרכיי ובשינויים בחיי, שלא הזדמן לי לשבת ולכתוב. כל כך היה לי חשוב לפעול אחרת ולשנות ולא רק לכתוב על זה, אז הכתיבה השתהתה בתוכי.
היום לקחתי פסק זמן כדי לברר את הרגשות, את פיק הברכיים מהצעד הגדול והיקר לליבי שכל מהותו להביא את עצמי ואת זוגיותי בסדנה פרי עטנו, שמבטאת את התשוקה שלנו לעצמנו ולחיים. משקשקת, ובכל זאת יודעת שגדלתי לכדי הרגע הזה שאני רוצה לקפוץ למים ולעשות את זה. למרות החשש שהצורך שלי בהצלחה ובביטחון כלכלי לא יקבלו מענה באמצעות עשיית מה שאני אוהבת ולא רק דרך עשייה לשם עשייה.
ולמרות הפחדים ברור לי כמה אני נרגשת מההזדמנות לבטא את עצמי, לעסוק במה שאני אוהבת, להיות יצירתית, לבטא הומור, קירבה, הגשמה וחברות. אלו הדברים שמאפשרים לי להתגבר על הפחד ולצעוד עוד צעד נוסף אל עבר עצמי.
