כשרובין ויליאמס מת, בכיתי. עוצמת הרגשות שחוויתי הפתיעה אותי. לא הכרתי אותו אישית, לא היה בן דוד או חבר קרוב. היה שחקן מוכשר שראיתי במבחר סרטים. בכיתי, כי לא הצלחתי לסדר בראש את הפער בין האיש המוכשר, המצחיק, שנראה שיש לו הכל - אהבה, משפחה, פרסום, כסף, הגשמה - לאיש המדוכא כל כך, שנשבר לו ה@##$ מהחיים האלה ובחר לנטוש.
בכיתי והמשכתי הלאה עם החיים שלי. כעסתי עליו, כעסתי שלקח לי את האשליה, שיכול להיות שמישהו כמוהו לא יכול היה להכיל את הכאב. נבהלתי, כי אני המשכתי להדחיק את הכאב שלי, המשכתי במסע בילויים בחופשת הקיץ עם הילדים, בהתעסקות ביום יום. המשכתי לצבור רגשות, אבל לא יכולתי אפילו להוציא אותם בכתב, כל כך הייתי מוצפת בילדים, ללא רגע של שקט להסדיר את הרגשות, להתפנות למדיטציית הכתיבה שלי, אז המשכתי.
היום, בן זוגי היקר, הציע לי לראות את "פישר קינג". לסרט הזה, שרובין ויליאמס משחק בו, יש מקום חם בלב שלי. במהלך לימודי התואר הראשון שלי, סייעתי לחברה יקרה בלימודי הקולנוע שלה לעשות עבודה על הסרט הזה. שוב ושוב צפינו בסצנות מהסרט, ניתחנו כל תנועה, כל מילה. הסרט והטירוף העדין שבו, פרט על נימי נשמתי, איים להוציא החוצה את כל הכאב המודחק.
בצפייה היום, ממרחק של עשרים שנה ועולם ומלואו שעברתי מאז, הפקק השתחרר. למרות שהקצב היה איטי למוח שלי, שהורגל לסרטים הקצביים של השנים האחרונות, למרות שהסרט שזכרתי היה שונה מעט מזה שהופיע על מרקע הטלוויזיה, משהו זז, משהו בדמויות שמעזות לגעת לפרקים בטירוף, בשיגעון, בעליבות, בכאב, העיר את הכאב שלי.
אחרי זמן רב שאני מסתובבת סביב הרגשות שלי, מעסיקה את עצמי עם הילדים, מעבירה את חופשת הקיץ ומנסה להתנגד לכאב שמדי פעם מרים את הראש, נכנעתי. אפשרתי לכאב, לחששות, ללחץ לעטוף אותי, להיות בכל הגוף, להשתלט.
בכיתי בכי מלא, כזה שמלווה בצווחות חייתיות ובעיטורי נזלת. בכיתי את כל האנשים שלא מבינים אותי, את כל המקומות שבהם גם אני כמו "פרי" בסרט, רואה מול העיניים את האביר האדום והמאיים, בכיתי את כל מה שמפחיד בכניסה של ארז לגן התקשורת החדש, שנשמע יותר כמו מעבדה לחקר אוטיזם, מאשר מקום משחק וכיף.
בכיתי את הפחד שלא יהיו לי יותר כוחות, בין שאר טרדות החיים - פרנסה, הזנה, ילדים, חוגים - להיאבק בקולות אחרים, ליצור עבורו את הגן שיעשה לו טוב, את הגן שיראה את הנשמה הרכה, הזכה והמופלאה של הפעוט בן השלוש ולא נשוא מחקר שצריך לקדם ומהר עם מילים כמו חלון הזדמנויות, חזרתיות וניתוח התנהגות.
ואני יודעת. רציונלית אני יודעת, שיש לי את היכולת להעביר את המסרים שלי בצורה נהירה וקוהרנטית, שיש לי ידיעה ברורה מה מתאים לי ושיש לי את הזכות הבלבדית להחליט על החיים שלו וגם אם יסתובבו בגן אלף נוירולוגים, הם רק יכולים להמליץ על טיפול תרופתי, אבל הם לא יכולים להכריח אותי להשתמש בהמלצתם. אבל הנפש שלי נשארת מאחור, מפחדת, מודאגת, כואבת. כי כל כך הורגלה לוותר, להיכנע, ליישר קו, כי כך צריך, כך מצפים, כך כולם עושים, שכל שיחה כזו, כל ניסיון להסביר את עמדתי, הוא מלחמה מול האביר האדום המפחיד.
וברגעים האלה, מהפחד, אני מחפשת ודאות. אם הייתי בטוחה שהדרך שלי היא הדרך שתשיג את התוצאה, הייתי מדלגת אותה. אבל אין ודאויות, אין הבטחות, יש רק בחירות וסיכונים.
אני יודעת שבמקום שאני מוכנה להודות שזה מפחיד וכואב, הכאב שוכך מעט. ברגעים כמו אלה שהיו לי היום, שאני נותנת דרור לכאב שממלא את הבטן, יש יותר שקט, יש לי סדר בראש שמאפשר התחמשות מול האביר האדום. הוא הופך קטן יותר, אני הופכת חזקה יותר. כל דמעה, כל הכרה בפגיעות שלי, ברגישות, מעלה את האנרגיות שלי, מובילה אותי לעוד צמיחה, גורמת לאביר לדהות, לאנשים המתסכלים שסובבים אותי להיות פחות חשובים, פחות מעניינים, פחות מכאיבים.
מספר רגעים אחרי שהוצאתי את הכאב, יצאתי לחצר והצטרפתי לארז ששכב על הערסל והביט אל העננים. שכבנו יחד זה לצד זו, מתנדנדים בצוותא, ידו הקטנטנה נוגעת בידי והבטנו בשקט בעננים. העננים בשלל צורות החלו לזוז, ממש כמו בסרט. עם תזוזתם הרגשתי איך הכאב מפנה מקום לאושר שמזדחל אט אט בגופי, מטפס מהרגליים המתנדנדות, שוטף את הבטן ומתמקם בלב.
וברגע הקטן הזה ידעתי שאולי תמיד האביר האדום יהיה חלק מחיי, אבל אני בהחלט יכולה להתמודד מולו.
בכיתי והמשכתי הלאה עם החיים שלי. כעסתי עליו, כעסתי שלקח לי את האשליה, שיכול להיות שמישהו כמוהו לא יכול היה להכיל את הכאב. נבהלתי, כי אני המשכתי להדחיק את הכאב שלי, המשכתי במסע בילויים בחופשת הקיץ עם הילדים, בהתעסקות ביום יום. המשכתי לצבור רגשות, אבל לא יכולתי אפילו להוציא אותם בכתב, כל כך הייתי מוצפת בילדים, ללא רגע של שקט להסדיר את הרגשות, להתפנות למדיטציית הכתיבה שלי, אז המשכתי.
היום, בן זוגי היקר, הציע לי לראות את "פישר קינג". לסרט הזה, שרובין ויליאמס משחק בו, יש מקום חם בלב שלי. במהלך לימודי התואר הראשון שלי, סייעתי לחברה יקרה בלימודי הקולנוע שלה לעשות עבודה על הסרט הזה. שוב ושוב צפינו בסצנות מהסרט, ניתחנו כל תנועה, כל מילה. הסרט והטירוף העדין שבו, פרט על נימי נשמתי, איים להוציא החוצה את כל הכאב המודחק.
בצפייה היום, ממרחק של עשרים שנה ועולם ומלואו שעברתי מאז, הפקק השתחרר. למרות שהקצב היה איטי למוח שלי, שהורגל לסרטים הקצביים של השנים האחרונות, למרות שהסרט שזכרתי היה שונה מעט מזה שהופיע על מרקע הטלוויזיה, משהו זז, משהו בדמויות שמעזות לגעת לפרקים בטירוף, בשיגעון, בעליבות, בכאב, העיר את הכאב שלי.
אחרי זמן רב שאני מסתובבת סביב הרגשות שלי, מעסיקה את עצמי עם הילדים, מעבירה את חופשת הקיץ ומנסה להתנגד לכאב שמדי פעם מרים את הראש, נכנעתי. אפשרתי לכאב, לחששות, ללחץ לעטוף אותי, להיות בכל הגוף, להשתלט.
בכיתי בכי מלא, כזה שמלווה בצווחות חייתיות ובעיטורי נזלת. בכיתי את כל האנשים שלא מבינים אותי, את כל המקומות שבהם גם אני כמו "פרי" בסרט, רואה מול העיניים את האביר האדום והמאיים, בכיתי את כל מה שמפחיד בכניסה של ארז לגן התקשורת החדש, שנשמע יותר כמו מעבדה לחקר אוטיזם, מאשר מקום משחק וכיף.
בכיתי את הפחד שלא יהיו לי יותר כוחות, בין שאר טרדות החיים - פרנסה, הזנה, ילדים, חוגים - להיאבק בקולות אחרים, ליצור עבורו את הגן שיעשה לו טוב, את הגן שיראה את הנשמה הרכה, הזכה והמופלאה של הפעוט בן השלוש ולא נשוא מחקר שצריך לקדם ומהר עם מילים כמו חלון הזדמנויות, חזרתיות וניתוח התנהגות.
ואני יודעת. רציונלית אני יודעת, שיש לי את היכולת להעביר את המסרים שלי בצורה נהירה וקוהרנטית, שיש לי ידיעה ברורה מה מתאים לי ושיש לי את הזכות הבלבדית להחליט על החיים שלו וגם אם יסתובבו בגן אלף נוירולוגים, הם רק יכולים להמליץ על טיפול תרופתי, אבל הם לא יכולים להכריח אותי להשתמש בהמלצתם. אבל הנפש שלי נשארת מאחור, מפחדת, מודאגת, כואבת. כי כל כך הורגלה לוותר, להיכנע, ליישר קו, כי כך צריך, כך מצפים, כך כולם עושים, שכל שיחה כזו, כל ניסיון להסביר את עמדתי, הוא מלחמה מול האביר האדום המפחיד.
וברגעים האלה, מהפחד, אני מחפשת ודאות. אם הייתי בטוחה שהדרך שלי היא הדרך שתשיג את התוצאה, הייתי מדלגת אותה. אבל אין ודאויות, אין הבטחות, יש רק בחירות וסיכונים.
אני יודעת שבמקום שאני מוכנה להודות שזה מפחיד וכואב, הכאב שוכך מעט. ברגעים כמו אלה שהיו לי היום, שאני נותנת דרור לכאב שממלא את הבטן, יש יותר שקט, יש לי סדר בראש שמאפשר התחמשות מול האביר האדום. הוא הופך קטן יותר, אני הופכת חזקה יותר. כל דמעה, כל הכרה בפגיעות שלי, ברגישות, מעלה את האנרגיות שלי, מובילה אותי לעוד צמיחה, גורמת לאביר לדהות, לאנשים המתסכלים שסובבים אותי להיות פחות חשובים, פחות מעניינים, פחות מכאיבים.
מספר רגעים אחרי שהוצאתי את הכאב, יצאתי לחצר והצטרפתי לארז ששכב על הערסל והביט אל העננים. שכבנו יחד זה לצד זו, מתנדנדים בצוותא, ידו הקטנטנה נוגעת בידי והבטנו בשקט בעננים. העננים בשלל צורות החלו לזוז, ממש כמו בסרט. עם תזוזתם הרגשתי איך הכאב מפנה מקום לאושר שמזדחל אט אט בגופי, מטפס מהרגליים המתנדנדות, שוטף את הבטן ומתמקם בלב.
וברגע הקטן הזה ידעתי שאולי תמיד האביר האדום יהיה חלק מחיי, אבל אני בהחלט יכולה להתמודד מולו.
