בפוסטים הקודמים סיפרתי על תלאות היציאה מהמטריקס. שכחתי לציין שגם אחרי יציאה יש כניסות חוזרות אל המערכת. ככה זה כשממשיכים את החיים בעולם הזה, הניתוק לא יכול להיות מוחלט. והיום היתה גיחה משמעותית, הישר אל ועדת השמה.
למי שלא מכיר מדובר במפגש רב משתתפים, רובם מיותר שם ולא פוצה פה אך מדיף ריח של חשיבות עצמית על כי זומן ולכן מגיע. בועדות השמה משימים ילדים במסגרות חינוך מתאימות. אם אין לכם ילד עם צרכים מיוחדים, לא תחוו לעולם את האירוע המיותר הזה.
בדיעבד, אחרי ניתוח האירוע, אני מבינה שהמאורע הקשה היה בעצם מתנה בשבילי. לא קלטתי את זה בזמן אמת, אבל מקווה שגם מהקליטה המאוחרת אני יכולה להפיק משהו.
למעשה, הדרך שבה התנהלה ועדת ההשמה היתה הזדמנות נוספת עבורי לראות איך אני בשניות נותנת לאחרים (לא מוכרים, לא מעניינים וגם לרוב לא חכמים) להדליק אותי. על פי האוטומט הנוח יכולתי לצאת מהועדה ולספר על העליבות הטראומטית שהתנהלה בה. איך כולם אשמים, מטומטמים ומזיקים. אבל אני מבינה שהתפיסה הזו שזורקת את האחריות על המשתתפות האחרות בועדה לא ממש תורמת לי. להחזיק בגישה הזו משמע להמשיך ולשלם מחיר רגשי כבד בכל מאורע רב רובוטים שכזה.
ועדות ההשמה היום אפשרו לי לזכור שבעודי נכנסת בעד הדלת אל חדר הישיבות אני למעשה נכנסת חזרה אל תוך המטריקס. ובמטריקס כמו במטריקס יהיה טיפשי מצידי לצפות לאמפטיה, לסדר או לאינטליגנציה מכל סוג שהוא. הפעם קלטתי את זה רק אחרי סיום הועדות. בזמן אמת נפלתי בפח, שכחתי היכן אני נמצאת ובכל זאת ציפיתי.
ציפיתי להכלה, ציפיתי שיראו אותי, ציפיתי שיפרשו בפניי את כל האפשרויות ויתנו לי את הקרדיט שהפעלתי מחשבה לפני שבאתי לועדה.
נכשלתי במבחן. לא במבחן התוצאה. הילדים, כפי הנראה, ישובצו בהתאם לרצוני, מתוך מבחר האפשרויות הקיים. בכל זאת, גם אם פספסתי שאני בתוך המטריקס, את השיניים חשפתי כמו שצריך.
הכישלון הוא שאולי חשפתי את השיניים יותר ממה שצריך.
יכולתי לשאול שאלות ענייניות כמו מי בסופו של דבר מקבל את ההחלטה? מה האפשרויות שפתוחות בפנינו? כמה משקל יש לרצון ההורים? מי הגורם שניתן לערער בפניו? וכו'.
לא עשיתי את זה, במקום לשמור על ארשת עניינית, להתעלם מאמירות חסרות שחר ולהתמקד במה שחשוב לי, בחרתי להיעלב מכל הפלצה מעליבה וטיפשית של הנוכחות ולהגיב ולהילחם על זכויותיי ועל החלטותיי מהמקום הכי נמוך שיש. הפגנתי רגשי נחיתות שלא היו מביישים את טובי הלוחמים על זכויות המזרחיים בזמנו (מותר לי, אני חצי מזרחית).
גם הם סיפרו לעצמם שהקיפוח אכן קורה, וסביר שקרה. כך גם אני אכן נתקלתי בוועדה בנשים מתנשאות ולא הכי רגישות, אבל זה לא ממש מפתיע ולכן לא מקדם אותי להתבכיין על כך שהן כאלו.
אני יודעת שאני שופטת את עצמי בחומרה, אבל הייתי יכולה למנוע מעצמי את ההתמודדות הרגשית, אם הייתי בוחרת לראות אותן בחדלותן ולא לצפות שהפעם יבריקו ויתגלו כרגישות, רהוטות ומעוניינות להקשיב לי וללכת עם הראש שלי.
לא שאני מייסרת את עצמי על ההתנהלות שלי. ברור לי שבשלב זה של חיי, אין לי יכולת לפעול אחרת. אני עדיין נלחמת לאפשר לעצמי להרגיש ולדעת שהרגשות שלי לגיטימיים. במצב כזה כל ניסיון לעצור את הרגשות שלי חשוד בהדחקה יותר מביכולת לבחור אחרת.
עם זאת, אני בהחלט יכולה לראות את המקומות שבהם אני מגיבה בחוסר פרופורציות, רק מתוך ראיה אחרת של המציאות, מתוך שאיפה לסדר מתוקן, במציאות שכל כך רחוקה מזה. זו אני שצריכה להפסיק לצפות מהרובוטים להפגין אנושיות, גם כי יותר סביר שאני אשתנה לפני שרובוטי המטריקס יהפכו אנושיים, וגם כי עליי יש לי שליטה, על אחרים - לא.
אז ברמת התוצאות יהיה בסדר, כך או כך. ברמה הרגשית קצת פחות. אני עוד לא יכולה שלא להרגיש דקירות של עשרות מחטים בכל פעם שיש התעלמות ממני או אמירה שנחשדת כמעליבה, אבל אני לפחות מבינה שזו אני שבוחרת להרגיש ככה. אני לא יכולה לשנות את מי שיושב מולי, אבל אני לא חייבת לייחס לו את הכוח הרם והנעלה שאני מייחסת לו. אם לא הייתי מגיעה מתוך תחושה שהם יחליטו עליי ואני צריכה מראש להילחם, יכול להיות שזה היה נגמר אחרת, עם פחות השקעה אנרגטית ורגשית מצידי, עם פחות מתן משקל והתייחסות לשטויות שנפלטו שם.
אחרי הסרט הזה אני יכולה לנשום עמוק ולשמוח בחלקי שיכולתי לשוחח עם בן זוגי על כל האירוע, לבחון את הפרספקטיבה שלו, שהיה שם בכדי לצפות במתרחש ולתמוך בי בשקט שלו.
ובסבב הבא? מקווה ומאמינה ששיעורי הבית שעשיתי יסייעו לי לזכור שאני הולכת למיצג רובוטי ולהסכים להשאיר מאחור את רגשי הנחיתות.
