אם חששתי שטוב לי מדי, שאני על הדרך הנכונה וזה נפיץ ומסוכן ויכול בכל רגע להיגמר, אז באה המציאות וזימנה לי התנסות שתחזיר אותי לפרופורציות. כן, יש לי עוד דרך ארוכה לעבור. ולא, לא כל מה שעברתי היה לשווא ונמחק, הכל בסדר, אני עדיין מתקדמת במסע שלי.
הפעם הסיפור התחיל מהמחשב הנייד שקיבלה בתי הבכורה מסבא וסבתא ליום הולדתה המתקרב. המחשב הגיע באריזת קרטון וחיכה למומחה המחשבים שיעיר אותו לחיים, במקרה המשפחתי שלי, מדובר בבעלי.
כיוון שכך, היה ברור שמי שאמור להפעיל את המחשב, לקרוא את חוברת ההדרכה המלווה למחשב, לבצע התקנות במידת הצורך, לשים אנטי וירוס, להגדיר בקרת הורים ועוד מיני אופרציות הוא זיו. אלא שכאן נכנס ההבדל המרכזי ביני לבינו. אני ילדה מתלהבת עם סבלנות שאינה קיימת, ואילו הוא עובד בקצב אחר, כל תחום בו הוא מטפל הוא עוסק בו באופן יסודי ורציני ולשם כך הוא בוחר בקפידה את העיתוי שמתאים לו. הקשר היחיד שלי עם מחשבים בכלל ועם מחשבים ניידים בפרט מתמצה ביכולת לכתוב עליהם פוסטים ולפעול ברשת האינטרנטית. כל דבר שמזכיר אפילו ברמיזה תחזוקה, אנטי וירוס ועוד מילים גסות רחוק ממני מרחק שנות אור. לשמחתי, בעלי הוא אוטודידקט מופלא, בעל גישה טכנית וידע נרחב בעולם המחשבים. אגיד את זה כך – הוא יצר רשת אלחוטית בבית שלנו על ידי העברת כל מיני חוטים בתוך הקיר. אז את הריספקט שלי יש לו בענק.
עם השנים הוא משתדל (וטוב שכך, למרות הקנאה שלי) לא לקרוע את עצמו ולא להתחיל פרוייקט שייגרר אל אמצע הלילה, אלא לפעול במשורה. בדרך כלל אני מאוד בעד, זה גורם לו להיות יותר רגוע, שלו, הרבה יותר זמין אליי ואל הילדים. לא מפורק מעייפות ונגיש לבילויים. הפעם זה הלחיץ אותי. התחושה שאין לי שליטה על המועד שבו יסתיימו ההתקנות של המחשב והעובדה שאני לא ממש יכולה להיכנס לנעליו ולהחליף אותו הפחידה אותי.
למה? כי שנייה וחצי אחרי שחידשתי את הקשר עם הוריי, כבר אני מוטרדת שמא יתאכזבו על "המחשב היקר" שהם קנו ועוד לא פועל. למרות כל מה שעברתי בתקופה האחרונה, למרות ההבנה שאני כבר לא נשלטת בידי אף אחד ואיש לא יכתיב לי איך לחיות, אני פוחדת "להרוס את הרגע", לבטל בהינף מחשב נייד את כל מה שבניתי. שההרמוניה המשפחתית השבירה תתפזר באלף רסיסי שברון לב ואשליות.
המחשבה שהבת שלי תתאכזב, או שהוריי יתאכזבו, העבירה אותי על דעתי. מרוב לחץ לא היתה לי שום בעיה לדרוך על הצרכים של בעלי, לא לכבד את המנוחה שלו ואת סדר העדיפות שלו בטיפול במטלות הבית הרבות שבאמתחתו.
במקום להניח לו לעשות את הדברים בדרך שלו, קפצתי כמו ילדה בחנות ממתקים, פתחתי את המחשב בעצמי, רק כדי לגלות כל מיני תנאי רשיון ובחירת אפשרויות והגדרות שכמו הגיעו אליי הישר מן הירח. מההיסטריה שלי, אפילו לסגור את המחשב לא הצלחתי. מה שכמובן יצר קושי גדול עוד יותר בחלוקת האחריות ביני לבין בעלי.
אי אפשר ששניים יהיו אחראים על אותו נושא. זה או אני או הוא. ובמקרה הזה, הניסיון הנואל שלי לקחת אחריות על תחום שאין לי שמץ של הבנה בו ולמען האמת גם לא עניין, הוא מגוחך. והוא בעיקר מעיד על מקום שבו איני סומכת על עצמי שאסתדר עם כל תוצאה שלא תהיה ואוכל למצוא את הפתרון המתאים בכל מצב עתידי בו אתקל. כרגע, עוד אין שום בעיה הקשורה למחשב, אז למה לייצר כזאת?
יצא ששמתי את המוצר החומרי הזה, על כל המשמעויות הרגשיות שלו (מתנה מההורים שלי שהשקיעו בה כסף רב) לפני הרווחה האישית שלי ושל בעלי.
לשמחתי, בעלי, שמכיר אותי כל כך טוב, מיד עלה על הפחד שאני מדחיקה והשיחה איתו חיברה אותי למקום הרגשי ממנו אני חוששת.
אז אם אני באמת רוצה להמשיך את מסלול הצמיחה שלי, אני צריכה לקבל שיהיו עוד מעידות בדרך. הרצון שלי לשפוך אור רומנטי על חידוש הקשר עם ההורים שלי, ולהיאחז בחדוות האיחוד, פוגע באופן שבו אני מתנהלת בחיי האישיים. אם אפעל מולם מתוך ניסיון למנוע אכזבה שלהם ממני או מבעלי, מהר מאוד אגיע למצב הקודם שהוביל לנתק. הדרך היחידה שלי לשמור על קשר עם המשפחה שלי לאורך זמן תלויה דווקא בנכונות שלי לבחור בחירות שעלולות לאכזב אותם, ליצור אצלם חוסר שביעות רצון. מוכנות שלי לא לייצר פיקציה של מושלמות, שרחוקה מהמציאות.
היה חזק השיעור של המחשב הנייד. כבר היה שווה לקבל אותו!
