שיהיה כבר יוני, זה מצב הרוח שלי והמשפט המוביל כל פגישה שלי. אני יודעת בדיוק למה אני מייחלת לזה, אבל כשאני כותבת את זה אני מבינה את האופן שהאמירה הזו מתאימה ולא מתאימה לי.
לא מתאימה, כי אביב עכשיו ואני חולה על האביב, הפריחה הירוקה המחודשת, מחדשת לי את כל התאים בגוף. הפרחים בשלל צבעים פותחים את עיניי לרווחה. כל צרות העולם מתגמדות מול הצבעוניות של התקומה הזו.
ואם חיבתי העזה לאביב אינה מספיקה, הרי שמאי הוא חודש אהבתי, חודש הולדתי, חודש נישואיי, חודש הולדתו של בן זוגי אהובי ושל בתי הבכורה. כל כך הרבה סיבות לרצות שמאי יישאר כאן לעד ובכל זאת השנה אני רוצה למהר אותו, אפילו במחיר דילוג על אירועים שתמיד חיכיתי להם בציפייה.
אז נכון שעם הגיל ובעיקר עם החיים שהולכים ונהיים יותר ויותר נכונים לי, אין לי עסק גדול עם ימי הולדת. מה אני מאחלת לעצמי? להמשיך לפרוח, להמשיך לגדול, להמשיך להגשים בכל פעם עוד קצת.
אין לי מתנה שאני ממש חייבת לקבל, אין לי חלום שלא יהפוך להיות מציאות, הכל קורה או יקרה עם הזמן.
אז יום הולדתי הוא אירוע חביב שמפגיש אותי קצת יותר מברגיל עם האנשים היקרים בחיי, ובעיקר הזדמנות בשבילי לבחון את כל שעברתי בשנה החולפת, האם אכן אני בכיוון הנכון לי, האם אני ממשיכה לעשות לי טוב.
אז איך למרות כל הטוב שמאי מרעיף עליי, אני מחכה כבר בקוצר ליוני?
כי כל הטוב הזה בא ביחד עם הרבה פרויקטים בכל תחומי החיים. ואני אולי בכיוון הנכון, אבל עדיין בדרך. ובשבילי, לתת מענה על הצורך בהצלחה אמר עד עכשיו לבחור באסטרטגיה של מושלמות. כל פרויקט צריך להיות מושלם, אם לא אז...חבל על הזמן.
ויצא ככה שהשנה שירה חוגגת 12 במאי. ולי יש שתי בת מצוות על הראש (והמטאפורה הזו מסבירה הרבה) אחת לילדים ואחת למשפחה ויש לי ועדת השמה של נוגה שמטרידה את מנוחתי, יש ספר ילדים בתהליכים מתגבשים של הוצאה לאור, כתיבת הסדנה עם זיו שמתקדמת בצעדי ענק ועוד ענייני דיומא שהפכו לשגרה בחיינו הסוערים.
רוב האירועים משמחים, רוב הדברים מתוקתקים ויכולת הארגון והניהול שלי בהחלט מאפשרת לי לעשות בשלבים ולהתקדם באופן שלא יגרום לי ליפול שדודה ביוני.
אבל הרצון הזה שקשה לי לשחרר שהכל יהיה לא פחות מפרפקט, גורם לי לרצות לעשות הכל לבד, לגזור בעצמי את קופוני הקרדיט. אם כבר נתתי עבודה לפחות שיפרגנו לי אחר כך. מההיסטריה שמישהו אולי יחלוק איתי את ההצלחה, אני מתקשה להיות פגיעה ולבקש עזרה. מתקשה לקבל את הצעות העזרה הנהדרות והאותנטיות שקיבלתי ממשפחתי ומחברותיי.
אולי אני מפחדת לסמוך עליהם, אולי קל לי יותר לסמוך על הביצועים שלי, אולי אני מפחדת שאם יעזרו לי זה מעיד על חולשה, על פינוק, על מסוגלות נמוכה. בפועל, אני לא משאירה מקום בשבילי להיות אני, להיות במקום שקשה, במקום שלחוץ, במקום שרוצה להצליח אבל גם ליהנות מהדרך.
אתמול החלטתי לשנות אסטרטגיה, אני לא רוצה או הצלחה או את נירית, אני רוצה גם וגם. רוצה שיהיה יפה, יהיה טעים, יהיה נעים, לא חייב מושלם. מוותרת על מושלם.
אז הרמתי את הטלפון, לקחתי נשימה גדולה וביקשתי מאמא שלי שתכין עוגות לבת מצווה. אפילו המתח לא גאה באולם, היא לקחה את המשימה בשתי ידיים מיומנות ושמחות. כל כך שמחה על האפשרות לעזור.
הייתי כבר על הגל, כשהחלטתי להיענות להצעה של גיסתי ולבקש ממנה לבוא לבשל איתי ואחר כך לשמור על ארז בזמן המסיבה של הילדים. גם כאן, כשהעזתי לבקש, קיבלתי חיבוק של הסכמה.
איזו אבן נגולה מעל ליבי ואני רק התחלתי, יש עוד רשימה של נשים אהובות שרוצות לסייע לי כמו אחותי היקרה, חמותי, דודתי ועוד.
נראה לי שיותר נכון עבורי להגדיר אסטרטגיה להצלחה כשיתוף פעולה נעים ומרגש עם היקרים והיקרות לי, ובעיקר להצליח לרצות להישאר במאי למרות העומס וליהנות מכל שלב בדרך.
לא מתאימה, כי אביב עכשיו ואני חולה על האביב, הפריחה הירוקה המחודשת, מחדשת לי את כל התאים בגוף. הפרחים בשלל צבעים פותחים את עיניי לרווחה. כל צרות העולם מתגמדות מול הצבעוניות של התקומה הזו.
ואם חיבתי העזה לאביב אינה מספיקה, הרי שמאי הוא חודש אהבתי, חודש הולדתי, חודש נישואיי, חודש הולדתו של בן זוגי אהובי ושל בתי הבכורה. כל כך הרבה סיבות לרצות שמאי יישאר כאן לעד ובכל זאת השנה אני רוצה למהר אותו, אפילו במחיר דילוג על אירועים שתמיד חיכיתי להם בציפייה.
אז נכון שעם הגיל ובעיקר עם החיים שהולכים ונהיים יותר ויותר נכונים לי, אין לי עסק גדול עם ימי הולדת. מה אני מאחלת לעצמי? להמשיך לפרוח, להמשיך לגדול, להמשיך להגשים בכל פעם עוד קצת.
אין לי מתנה שאני ממש חייבת לקבל, אין לי חלום שלא יהפוך להיות מציאות, הכל קורה או יקרה עם הזמן.
אז יום הולדתי הוא אירוע חביב שמפגיש אותי קצת יותר מברגיל עם האנשים היקרים בחיי, ובעיקר הזדמנות בשבילי לבחון את כל שעברתי בשנה החולפת, האם אכן אני בכיוון הנכון לי, האם אני ממשיכה לעשות לי טוב.
אז איך למרות כל הטוב שמאי מרעיף עליי, אני מחכה כבר בקוצר ליוני?
כי כל הטוב הזה בא ביחד עם הרבה פרויקטים בכל תחומי החיים. ואני אולי בכיוון הנכון, אבל עדיין בדרך. ובשבילי, לתת מענה על הצורך בהצלחה אמר עד עכשיו לבחור באסטרטגיה של מושלמות. כל פרויקט צריך להיות מושלם, אם לא אז...חבל על הזמן.
ויצא ככה שהשנה שירה חוגגת 12 במאי. ולי יש שתי בת מצוות על הראש (והמטאפורה הזו מסבירה הרבה) אחת לילדים ואחת למשפחה ויש לי ועדת השמה של נוגה שמטרידה את מנוחתי, יש ספר ילדים בתהליכים מתגבשים של הוצאה לאור, כתיבת הסדנה עם זיו שמתקדמת בצעדי ענק ועוד ענייני דיומא שהפכו לשגרה בחיינו הסוערים.
רוב האירועים משמחים, רוב הדברים מתוקתקים ויכולת הארגון והניהול שלי בהחלט מאפשרת לי לעשות בשלבים ולהתקדם באופן שלא יגרום לי ליפול שדודה ביוני.
אבל הרצון הזה שקשה לי לשחרר שהכל יהיה לא פחות מפרפקט, גורם לי לרצות לעשות הכל לבד, לגזור בעצמי את קופוני הקרדיט. אם כבר נתתי עבודה לפחות שיפרגנו לי אחר כך. מההיסטריה שמישהו אולי יחלוק איתי את ההצלחה, אני מתקשה להיות פגיעה ולבקש עזרה. מתקשה לקבל את הצעות העזרה הנהדרות והאותנטיות שקיבלתי ממשפחתי ומחברותיי.
אולי אני מפחדת לסמוך עליהם, אולי קל לי יותר לסמוך על הביצועים שלי, אולי אני מפחדת שאם יעזרו לי זה מעיד על חולשה, על פינוק, על מסוגלות נמוכה. בפועל, אני לא משאירה מקום בשבילי להיות אני, להיות במקום שקשה, במקום שלחוץ, במקום שרוצה להצליח אבל גם ליהנות מהדרך.
אתמול החלטתי לשנות אסטרטגיה, אני לא רוצה או הצלחה או את נירית, אני רוצה גם וגם. רוצה שיהיה יפה, יהיה טעים, יהיה נעים, לא חייב מושלם. מוותרת על מושלם.
אז הרמתי את הטלפון, לקחתי נשימה גדולה וביקשתי מאמא שלי שתכין עוגות לבת מצווה. אפילו המתח לא גאה באולם, היא לקחה את המשימה בשתי ידיים מיומנות ושמחות. כל כך שמחה על האפשרות לעזור.
הייתי כבר על הגל, כשהחלטתי להיענות להצעה של גיסתי ולבקש ממנה לבוא לבשל איתי ואחר כך לשמור על ארז בזמן המסיבה של הילדים. גם כאן, כשהעזתי לבקש, קיבלתי חיבוק של הסכמה.
איזו אבן נגולה מעל ליבי ואני רק התחלתי, יש עוד רשימה של נשים אהובות שרוצות לסייע לי כמו אחותי היקרה, חמותי, דודתי ועוד.
נראה לי שיותר נכון עבורי להגדיר אסטרטגיה להצלחה כשיתוף פעולה נעים ומרגש עם היקרים והיקרות לי, ובעיקר להצליח לרצות להישאר במאי למרות העומס וליהנות מכל שלב בדרך.
