הבנתי משהו. טוב, אני מבינה הרבה דברים רוב הזמן, אבל הפעם יכול להיות שמדובר בפריצת דרך משמעותית בשבילי. לא יכול להיות, בטוח, אבל אני מקטינה כי החשש שאצא שחצנית גובר על האמת הברורה לי.
הילדים נכנסו למסגרות, לפני שבוע כנראה שהייתי כותבת פוסט שמיימי שזור בענני תכלת תפוחים. היום, זה נראה אחרת לגמרי.
דווקא המקום שבתחילה נראה לי שיהיה לי שם שקט, הגן של נוגה מתגלה כמעוז הרעש.
ושוב, היו סימנים מקדימים. בהסתכלות לאחור, בעבודה בלשית מדוקדקת, ברור לי שמתחת לתדמית הקסומה שהוצגה לי, הצלחתי לזהות ניצנים של משהו אחר, ניצנים של "אני עושה בגן שלי מה שאני מאמינה ואני יודעת הכי טוב". אקרא לזה היבריס של צעירות.
העניין הוא שנוגה התחילה לחזור מהגן עם ניואנסים דקים שאולי רק זיו ואני מבחינים בהם של מוטרדות, אי שקט, חוסר בטחון.
אתמול היא פרצה בבכי וסיפרה סיפור מבולבל, חלקי וקטוע על אישה בחולצה כחולה ועל משיכה ביד וכאב בעורף. לא הצלחתי להבין מה קרה, אבל היה לי ברור שזה מצריך שיחת בירור מול הגננת.
הגננת נכנסה למגננה. האישה עם החולצה הכחולה היתה סייעת מחליפה ולמעשה הגננת לא ידעה בדיוק להגיד מה היה האירוע שהסעיר כל כך את נוגה. אני דרשתי שתברר מול הסייעת, דרשתי גם שבעתיד כאשר מישהי חדשה באה באופן חד פעמי להחליף את הסייעת הקבועה היא לא תיגע בבת שלי, אם היא לא מצליחה להגיע אליה בדרכי שיח, שתפנה לבקש את עזרת הגננת. דרשתי גם לקבל דיווח על אירועים חריגים בגן, כאשר מבחינתי נוגה צורחת צרחה שמקפיאה את הגיהנום זה בהחלט עונה על הקריטריונים של אירוע חריג. הגננת אמרה שאין לה אפשרות להתקשר בכל פעם שילד חוטף מכה מילד אחר או לכתוב במחברת הקשר. אני לתומי חשבתי שבדיוק בשביל כך נועדה מחברת הקשר. היתה שיחה קשה, קצת כמו שיחה בין דובר סינית לדובר צרפתית, היא לא ירדה לסוף דעתי ולא הבינה את החשש שלי, את ההתעקשות שלי שכך לא יהיה ונוגה לא תישאר בגן שבו אני מודאגת לגבי הביטחון שלה.
החוויה הכללית שלי היתה שלא רואים אותי, לא מכבדים את הצרכים שלי ומניחים שאני אמא היסטרית, קטנונית, לחוצה. השיא מבחינתי היה שהיא אמרה לי שנוגה, קרן השמש שלי, פשוט רגישה מדי וצריך לעבוד על זה. באותה שנייה כאילו נכבה האור בעיניים שלי, התניידתי לחדר חשוך לחלוטין, ולא ראיתי דבר. "לא, לא, לא" צרחתי. "הרגישות של נוגה היא המתנה שלה, היא לא צריכה להתאים עצמה לעולם בינוני ואכזר ולשנות את המהות שלה. היא לא צריכה לפתח אדישות כדי להיות מוכנה לצבא או לכיתה א', לא לשם כך אני שולחת אותה לגן".
נשברתי, הרגשתי מרומה, כאילו כל הססמאות שהרעיפה עליי בפגישתנו הראשונה ריקות מתוכן, היא לא באמת מבינה שונות מה היא ולא באמת מבינה איך לשמר שונות, איך לכבד את האחר במקום שלו. הבנתי שמה שהגננת מצפה לעשות עם נוגה, "לתקן" אותה, "לשפר" אותה, שתהיה יותר עמידה לעולם, היא מצפה שאני אעבור בעצמי. המסר שחוויתי ממנה הוא שגם אני צריכה להיות אחרת, פחות לחוצה, פחות רגישה, פחות מנדנדת.
בלילה במיטה התהפכתי מצד לצד, שנתי הופרעה שוב ושוב מהמחשבות על השיחה, עליי, על הפחד והאשמה שהרגשתי. כי למרות שהקול הפנימי האינטואיטיבי זה של הבטן היה נחרץ, שכאשר הבת שלי מספרת סיפור כזה אני צריכה לברר ואני צריכה לדרוש עבורה, הקול של ההורים שלי שמייצג את מרבית האנושות אמר לי שאני עוד פעם ילדה רעה, שאסור להתלהם בכלל ועל הגננת של הבת שלי בפרט. שאני צריכה לחוש בושה ולהרכין את ראשי כי איבדתי עשתונות, כי הרשיתי לעצמי לדרוש, לבוא בטענות, להציב גבולות, להבהיר ציפיות.
הבעיה המרכזית היא שבפנטזיה יש לי שיחות שלמות שבמהלכן אני מצליחה להגדיר באופן מדויק מה אני מצפה ומה הגבולות האדומים שלי, מבלי לעלות בקול, מבלי לזעוק, מבלי להיות נחרצת ותקיפה, עם חיוך והכלה ובלה בלה בלה.
במציאות זה רחוק ממני שנות אור, לא שאני חס וחלילה מקללת או מאיימת, ממש לא. אני פשוט מהר מאוד מרשה לדציבלים שלי להשתולל ואני מדברת בשיח מאוד נחרץ שהצד השני לא רגיל לו, לא רוצה בו ונוח לו להתנשא מעליו.
והיום הבנתי. הבנתי שנוצר מצב בחברה העקומה שלנו שהרמת קול ודאגה נחרצת לרווחה שלי אוטומטית נתפסת כחולשה וכבעיה. לפעול בכוחנות, בחוסר רגישות מול ילדים זה בסדר, העיקר ששומרים על טונים נמוכים.
הבנתי שאני באה לא בנוח לכל האנשים האלה שאני דורשת מהם.
כי העולם מסתכל בעין מופלאה על מי שרגוע ושלו, גם אם הוא נותן לאחרים לדרוך עליו, ואולי בגלל שהוא מאפשר לאחרים לעשות בדיוק את זה ובעין עקומה על מי שמעז לבוא בדרישות, מי שמעז להגיד לא יהיה, לא מקובל, לא במשמרת שלי. ואני כזאת. בשעה טובה ומוצלחת הבנתי שאני לא כזאת מחוסר ברירה, אלא מבחירה מוחלטת. אני כזאת כי אני רוצה לדאוג לרווחה שלי ושל ילדיי, כי אני רוצה לבטא את עצמי, כי להיות נירית במאה אחוז אומר להגיד גם דברים קשים, לעמוד על שלי. אני לא רוצה להיות האמא שלא מפריעה לגננת לבטל את הבת שלה, רק כדי חס וחלילה לא לפתוח עימות עם הגננת, לא.
נכון, שהצד השני יכול לצפצף עליי ועל הדרישות שלי ולעשות מה שבא לו. וזה ממש בסדר, כי כשאני לוקחת אחריות אני לא מצפה שהעולם יעמוד בשבילי דום, אני רק מצפה לדעת באופן מדויק ושקוף מה כללי המשחק. אם אני לא מעזה להבהיר מה הציפיות שלי מהגן, לא אוכל לדעת אם זה מקום מתאים לנוגה ולי. הגננת יכולה לשמוע את רצונותיי ולפעול כאוות נפשה, אין לי שליטה עליה, אבל יש לי שליטה על הבחירות שלי. אם אני אתעלם ואקטין, אני אולי משאירה את הבת שלי במקום שלא מתאים לה. אם אני מבטאת את עצמי, אני יכולה ליצור שינוי בשיתוף פעולה עם הגננת או לא.
אני לא באמת עסוקה בגננת והאם קל לה יותר להרגיע ילדה קטנה בוכיה מאשר להתעמת עם סייעת מבוגרת, אבל לפחות הייתי כנה והגדרתי לה מה חשוב לי בגן. כשהמציאות שקופה וברורה, אני יכולה לקבל החלטות שיהיו הכי מתאימות לתפיסתי מתוך שלל האפשרויות שפתוחות בפניי.
אולי יגיע יום שהפנטזיה תתממש ואהיה כל כך עוצמתית ומלאת חמלה שאוכל להבהיר את ציפיותיי ולהיות נחושה לגביהן מבלי להרים את הקול, אבל זה יקרה רק אם ארשה לעצמי להעז ולבטא את עצמי בהתלהמות בשלב הביניים. זה לא יגיע יש מאין, אם אשב ואוותר על מה שחשוב לי. זה לא. ואם על הדרך אני צריכה להתמודד עם המחירים של הביטוי העצמי שלי, אני מוכנה לכך.
סוף סוף אני מתחילה לקלוט שלעולם לא אהיה מסוג האנשים שמתעכלים בקלות אצל אחרים. ואני מבינה שאני גם לא צריכה להיות כזו.
הילדים נכנסו למסגרות, לפני שבוע כנראה שהייתי כותבת פוסט שמיימי שזור בענני תכלת תפוחים. היום, זה נראה אחרת לגמרי.
דווקא המקום שבתחילה נראה לי שיהיה לי שם שקט, הגן של נוגה מתגלה כמעוז הרעש.
ושוב, היו סימנים מקדימים. בהסתכלות לאחור, בעבודה בלשית מדוקדקת, ברור לי שמתחת לתדמית הקסומה שהוצגה לי, הצלחתי לזהות ניצנים של משהו אחר, ניצנים של "אני עושה בגן שלי מה שאני מאמינה ואני יודעת הכי טוב". אקרא לזה היבריס של צעירות.
העניין הוא שנוגה התחילה לחזור מהגן עם ניואנסים דקים שאולי רק זיו ואני מבחינים בהם של מוטרדות, אי שקט, חוסר בטחון.
אתמול היא פרצה בבכי וסיפרה סיפור מבולבל, חלקי וקטוע על אישה בחולצה כחולה ועל משיכה ביד וכאב בעורף. לא הצלחתי להבין מה קרה, אבל היה לי ברור שזה מצריך שיחת בירור מול הגננת.
הגננת נכנסה למגננה. האישה עם החולצה הכחולה היתה סייעת מחליפה ולמעשה הגננת לא ידעה בדיוק להגיד מה היה האירוע שהסעיר כל כך את נוגה. אני דרשתי שתברר מול הסייעת, דרשתי גם שבעתיד כאשר מישהי חדשה באה באופן חד פעמי להחליף את הסייעת הקבועה היא לא תיגע בבת שלי, אם היא לא מצליחה להגיע אליה בדרכי שיח, שתפנה לבקש את עזרת הגננת. דרשתי גם לקבל דיווח על אירועים חריגים בגן, כאשר מבחינתי נוגה צורחת צרחה שמקפיאה את הגיהנום זה בהחלט עונה על הקריטריונים של אירוע חריג. הגננת אמרה שאין לה אפשרות להתקשר בכל פעם שילד חוטף מכה מילד אחר או לכתוב במחברת הקשר. אני לתומי חשבתי שבדיוק בשביל כך נועדה מחברת הקשר. היתה שיחה קשה, קצת כמו שיחה בין דובר סינית לדובר צרפתית, היא לא ירדה לסוף דעתי ולא הבינה את החשש שלי, את ההתעקשות שלי שכך לא יהיה ונוגה לא תישאר בגן שבו אני מודאגת לגבי הביטחון שלה.
החוויה הכללית שלי היתה שלא רואים אותי, לא מכבדים את הצרכים שלי ומניחים שאני אמא היסטרית, קטנונית, לחוצה. השיא מבחינתי היה שהיא אמרה לי שנוגה, קרן השמש שלי, פשוט רגישה מדי וצריך לעבוד על זה. באותה שנייה כאילו נכבה האור בעיניים שלי, התניידתי לחדר חשוך לחלוטין, ולא ראיתי דבר. "לא, לא, לא" צרחתי. "הרגישות של נוגה היא המתנה שלה, היא לא צריכה להתאים עצמה לעולם בינוני ואכזר ולשנות את המהות שלה. היא לא צריכה לפתח אדישות כדי להיות מוכנה לצבא או לכיתה א', לא לשם כך אני שולחת אותה לגן".
נשברתי, הרגשתי מרומה, כאילו כל הססמאות שהרעיפה עליי בפגישתנו הראשונה ריקות מתוכן, היא לא באמת מבינה שונות מה היא ולא באמת מבינה איך לשמר שונות, איך לכבד את האחר במקום שלו. הבנתי שמה שהגננת מצפה לעשות עם נוגה, "לתקן" אותה, "לשפר" אותה, שתהיה יותר עמידה לעולם, היא מצפה שאני אעבור בעצמי. המסר שחוויתי ממנה הוא שגם אני צריכה להיות אחרת, פחות לחוצה, פחות רגישה, פחות מנדנדת.
בלילה במיטה התהפכתי מצד לצד, שנתי הופרעה שוב ושוב מהמחשבות על השיחה, עליי, על הפחד והאשמה שהרגשתי. כי למרות שהקול הפנימי האינטואיטיבי זה של הבטן היה נחרץ, שכאשר הבת שלי מספרת סיפור כזה אני צריכה לברר ואני צריכה לדרוש עבורה, הקול של ההורים שלי שמייצג את מרבית האנושות אמר לי שאני עוד פעם ילדה רעה, שאסור להתלהם בכלל ועל הגננת של הבת שלי בפרט. שאני צריכה לחוש בושה ולהרכין את ראשי כי איבדתי עשתונות, כי הרשיתי לעצמי לדרוש, לבוא בטענות, להציב גבולות, להבהיר ציפיות.
הבעיה המרכזית היא שבפנטזיה יש לי שיחות שלמות שבמהלכן אני מצליחה להגדיר באופן מדויק מה אני מצפה ומה הגבולות האדומים שלי, מבלי לעלות בקול, מבלי לזעוק, מבלי להיות נחרצת ותקיפה, עם חיוך והכלה ובלה בלה בלה.
במציאות זה רחוק ממני שנות אור, לא שאני חס וחלילה מקללת או מאיימת, ממש לא. אני פשוט מהר מאוד מרשה לדציבלים שלי להשתולל ואני מדברת בשיח מאוד נחרץ שהצד השני לא רגיל לו, לא רוצה בו ונוח לו להתנשא מעליו.
והיום הבנתי. הבנתי שנוצר מצב בחברה העקומה שלנו שהרמת קול ודאגה נחרצת לרווחה שלי אוטומטית נתפסת כחולשה וכבעיה. לפעול בכוחנות, בחוסר רגישות מול ילדים זה בסדר, העיקר ששומרים על טונים נמוכים.
הבנתי שאני באה לא בנוח לכל האנשים האלה שאני דורשת מהם.
כי העולם מסתכל בעין מופלאה על מי שרגוע ושלו, גם אם הוא נותן לאחרים לדרוך עליו, ואולי בגלל שהוא מאפשר לאחרים לעשות בדיוק את זה ובעין עקומה על מי שמעז לבוא בדרישות, מי שמעז להגיד לא יהיה, לא מקובל, לא במשמרת שלי. ואני כזאת. בשעה טובה ומוצלחת הבנתי שאני לא כזאת מחוסר ברירה, אלא מבחירה מוחלטת. אני כזאת כי אני רוצה לדאוג לרווחה שלי ושל ילדיי, כי אני רוצה לבטא את עצמי, כי להיות נירית במאה אחוז אומר להגיד גם דברים קשים, לעמוד על שלי. אני לא רוצה להיות האמא שלא מפריעה לגננת לבטל את הבת שלה, רק כדי חס וחלילה לא לפתוח עימות עם הגננת, לא.
נכון, שהצד השני יכול לצפצף עליי ועל הדרישות שלי ולעשות מה שבא לו. וזה ממש בסדר, כי כשאני לוקחת אחריות אני לא מצפה שהעולם יעמוד בשבילי דום, אני רק מצפה לדעת באופן מדויק ושקוף מה כללי המשחק. אם אני לא מעזה להבהיר מה הציפיות שלי מהגן, לא אוכל לדעת אם זה מקום מתאים לנוגה ולי. הגננת יכולה לשמוע את רצונותיי ולפעול כאוות נפשה, אין לי שליטה עליה, אבל יש לי שליטה על הבחירות שלי. אם אני אתעלם ואקטין, אני אולי משאירה את הבת שלי במקום שלא מתאים לה. אם אני מבטאת את עצמי, אני יכולה ליצור שינוי בשיתוף פעולה עם הגננת או לא.
אני לא באמת עסוקה בגננת והאם קל לה יותר להרגיע ילדה קטנה בוכיה מאשר להתעמת עם סייעת מבוגרת, אבל לפחות הייתי כנה והגדרתי לה מה חשוב לי בגן. כשהמציאות שקופה וברורה, אני יכולה לקבל החלטות שיהיו הכי מתאימות לתפיסתי מתוך שלל האפשרויות שפתוחות בפניי.
אולי יגיע יום שהפנטזיה תתממש ואהיה כל כך עוצמתית ומלאת חמלה שאוכל להבהיר את ציפיותיי ולהיות נחושה לגביהן מבלי להרים את הקול, אבל זה יקרה רק אם ארשה לעצמי להעז ולבטא את עצמי בהתלהמות בשלב הביניים. זה לא יגיע יש מאין, אם אשב ואוותר על מה שחשוב לי. זה לא. ואם על הדרך אני צריכה להתמודד עם המחירים של הביטוי העצמי שלי, אני מוכנה לכך.
סוף סוף אני מתחילה לקלוט שלעולם לא אהיה מסוג האנשים שמתעכלים בקלות אצל אחרים. ואני מבינה שאני גם לא צריכה להיות כזו.
