לכתוב עם שירה

קרה לי היום משהו מדהים. כבר סיפרתי לכם שבכל פעם שאני סוגרת דלת, נפתח חלון? אז זה עכשיו מתחיל גם כשאני סוגרת דלתות בראש. המהירות שהיקום מגיב רק למחשבות שלי היא פנומנאלית. 
בתקופה האחרונה כחלק מהדרכים להרוויח כסף, אני כותבת מאמרים. לא הכתיבה בעיתון, אלא מאמרים לאתרים באינטרנט, מאמרים שיווקיים כאלה. עד עכשיו זה עבד לא רע, אני כותבת בבית, בזמן הפנוי שלי, זה הולך לי די בקלילות, סבבה לגמרי. 
אלא שבימים האחרונים הרגשתי שהמאמרים האחרונים לא זורמים ואני משקיעה יותר מדי זמן ואנרגיות ובכלל סובלת מהעניין. אז החלטתי ביני לבין עצמי לקחת קצת חופש, הפסקה. עוד לא הודעתי לאף אחד, רק גיבשתי את ההחלטה בראש. וזו לא החלטה שהיה לי קל לקבל. כששאלתי את עצמי למה אני כותבת את המאמרים התשובה היתה מיידית וברורה - בגלל הכסף. כששאלתי את עצמי למה אני לא לוקחת הפסקה מכתיבת המאמרים? התשובה היתה שוב ברורה - בגלל שאני מפחדת. ממה? מהמנטרה הרגילה שמפחידה אותי. שאני גם אגמור את כל הכסף שיש לי וגם שאני פועלת בחוסר אחריות בכך שאני מפחיתה עבודות, בשעה שאני אמורה להגדיל עבודות ולהרוויח יותר כסף. 
המזל שלי הוא שאני כבר יודעת שכאשר הפחד עולה זה סימן ברור בשבילי ללכת לצידו. מה שמפחיד אותי, מרגש אותי, מפתיע, מביא אותי למקומות לא ידועים ולא ודאיים, מקומות שאני נדרשת לאלתר, ובסופו של דבר לפרוח. אז החלטתי לעשות מעשה. ובערך ברגע שהתיישבתי עם המחשב הנייד לכתוב את אחרוני המאמרים, קיבלתי מייל עם הצעה מעניינת. הציעו לי לכתוב בלוג באיזו מסגרת אינטרנטית ביחד עם הבת שלי. בלוג משותף לאמא ולבת. מצד אחד, מיד נדלקתי. מישהו מציע לי, לי לכתוב בלוג. ומצד שני, נבהלתי מה לי ולזה? ומי אמר ששירה תסכים? ואם היא תסכים, על מה נכתוב? ויש את עניין הגיל, שירה קטנה יותר מהגיל שצוין במייל, למרות שאת הנושא הזה מיד נפנפתי, כי אני הרי אשפית בלהרחיב את גבולות המציאות שיתאימו לי. וגבולות נועדו למתוח ולהזיז אותם, לא כך? בטח כך. 
אז שוב החלטתי ללכת עם הפחד ולקפוץ למים, קראתי לשירל'ה שלי ושאלתי אותה, בדרכה הפרטית והייחודית היא התלהבה ויצאנו לדרך, כל אחת התכנסה בחדרה עם כלי הכתיבה המועדף עליה ומה אגיד לכם, יצא בלוג. 
שלחתי אותו ונראה מה יוליד יום, מה שבטוח הרווחתי רק מלקרוא את מה ששירה כתבה.
מה שבטוח לגבי שירה שלי שהיא לא דופקת חשבון ולא מרצה אף אחד בשיט, וגם לא אותי. והתרגשתי מהפתיחות, מהבגרות הרגשית שלה וכן גם הוחמאתי מאיך שהיא תופסת אותי. 
שוב קיבלתי חיזוק מהעולם, שכאשר אני עושה באמת מה שטוב לי, מה שנעים לי ומה שאני אוהבת, הפידבק הוא מיידי ועוצמתי. 
החלון הזה הוא הזדמנות נוספת שלי לבטא את עצמי דרך הכתיבה בדרך חדשה ואני מודה שאני בהחלט מקווה שזה יתממש. 

יאיר לפיד, אל תיכנע

יאיר, אל תיכנע לביבי. עדיף כבר ללכת לבחירות. אני מרגישה קצת לא נוח לפנות אל יאיר לפיד כ"יאיר", כי אנחנו לא מכירים. אבל יש בו משהו ביאיר, שמשדר נגישות ותחושה שזה ממש בסדר. האמת אני גם לא נוהגת לכתוב על פוליטיקה ובודאי שלא להגיד למישהו אחר מה נכון לו לעשות. אבל הנושא הפוליטי מטריד אותי בימים האחרונים ואני הרי תמיד כותבת את אשר על ליבי, אז החלטתי לפתוח גם את זה. 
האמת, אני מודה שטעיתי לגבי יאיר לפיד, או לכל הפחות אני מקווה שטעיתי. בבחירות האחרונות לא הצבעתי לו. למה? כי חשבתי שמדובר בעוד בועה שתתפוצץ, הרגשתי שהוא עושה את כל הדברים הנכונים ובסך הכל מנסה למצוא חן בעיני כמה שיותר אנשים, לא חשבתי שבאמת יש אג'נדה ועקרונות אמיצים מאחורי החזות המיינסטרימית. טעיתי. רק אחרי הבחירות והתמיכה הגדולה במנדטים ש"יש עתיד" זכתה לה התחלתי לחקור את התופעה, הבנתי שלפני הבחירות לא העמקתי ולא בחנתי את תפיסת העולם והעקרונות שמניעים את יאיר ואת "יש עתיד".  לא הלכתי לשמוע את יאיר באחת ההרצאות שלו, אפילו לא נכנסתי לאתר המפלגה, ניזונתי רק מהתקשורת, שעיוותה את התמונה, אולי רק מעצם שטחיות הסיקור שסיקרה.
היום, חודש אחרי הבחירות אני חושבת שאני מבינה קצת יותר טוב את התופעה שנקראת "יש עתיד". נראה שבכל זאת יש משהו בסיסמה "פוליטיקה חדשה". חשבתי שזו סיסמה נבובה, ריקה מתוכן, אבל האמת שהמחשבה שיש שם פוליטיקאי שבאמת מאמין שאפשר לקיים פוליטיקה חדשה נוסכת בי תקווה. וההתנהלות של יאיר לפיד מאז הבחירות באמת מסתמנת כפוליטיקה חדשה. 
הבנתי שלהגיד ששמאל או ימין, הם לא רלוונטיים, זו לא דרך לשאת חן, אלא אמירה מאוד נכונה המבטאת חשיבה לטווח ארוך. כי אם נכיר במציאות שבה אנו חיים, אנחנו כנראה עדיין לא בשלים להסכם מדיני, או  לשתי מדינות לשני עמים. ולבחור דווקא להתמקד בבעיות שבאמת נוגעות לכל אחד מאיתנו, בעיות שאנו חווים אותן ביום יום שלנו, היא בחירה הרבה יותר אמיצה ונכונה. אולי כשיהיה לנו טוב יותר וחלוקת הנטל שוויונית יותר, נוכל גם בקלות רבה יותר להתחבר לזכות הבסיסית של השכנים שלנו לחיות ולהתקיים בכבוד במדינה משלהם.
אז אם מאמציו הפחדניים של ביבי להקים קואליציה על בסיס עלי התאנה של הפוליטיקה לא ישאו פרי ונלך שוב לבחירות (הלוואי, כן יהי רצון) אני את הקול שלי אתן ליאיר לפיד. ולא רק אני, גם בעלי. בעלי שכבר שנים מואס בפוליטיקאים ומדיר את עצמו מהצבעה לכנסת. בעלי שחושב שכל השיטה מקולקלת ואין טעם, אפילו הוא אמר לי רק לפני כמה ימים, אחרי שלמד קצת על "יש עתיד", שאם יאיר לפיד לא יוותר על העקרונות שלו, הוא יצביע לו בבחירות הבאות.
אז יאיר, הצלחת לגרום לבעלי, ששם x על הפוליטיקה, לשקול לבחור מחדש, רק על זה מגיע לך שאפו. על זה שהחזרת לבית שלנו את המחשבה שאולי בכל זאת יש מנהיגים, יש אנשים שחושבים לטווח ארוך, כאלה שמונעים באמת מתוך רצון לשפר לכולנו את החיים ולא לסדר לעצמם כיסא, כסף וכוח. 
ושיהיה ברור, זה לא שישבנו וחיכינו שיושיעו אותנו, זה לא הסטייל שלי ובודאי לא של בעלי. אני לא מחכה שהממשלה שלי תוריד לי מן מהשמיים וכל בעיותיי עלי אדמות יסתדרו. ממש לא. להיפך, אני מאמינה שהחיים שלי יעוצבו בדמותי ובדמות בחירותיי. בדיוק כפי שהסתדרתי עם הממשלות האחרונות ועם הגישה הפחדנית והתקועה של ביבי, ברור לי שגם בעתיד אסתדר, ולא משנה מה יהיו הגזירות פה. אני פשוט לא מאמינה לזרוק אחריות על אחרים, גם אם זו ממשלה או כנסת וגם אם תפקידם לדאוג לאזרחים, אני את המסע שלי עושה בכוחות עצמי, צעד צעד. חיה לפי אמונתי ולא נותנת לקשיים  ולכשלים הרבים שקיימים במדינה הזו להוציא לי את הרוח מהמפרשים. 
וזה לא שאני לא חושבת שאין מה לשפר כאן. אני אשמח מאוד למשל אם מערכת החינוך, המקולקלת ביותר לטעמי, תשתנה מן היסוד. אני אשמח אם מי שקובע יבין שלהוציא תעודת בגרות זו לא מטרה, אלא מקסימום אמצעי וגם זה תלוי לצורך מה. אבל כיוון שאין לי שליטה על מערכת החינוך, ויתרתי על הקיטורים ומצאתי ביחד עם בעלי פתרונות יצירתיים לחינוך ילדינו. 
וזה נכון כמעט לכל אספקט בחיים שלנו. אני יודעת שיש לי יכולת לשנות מהותית דברים רק בחיים שלי, ובזה אני מתמקדת. אני לא רק חולמת על עתיד ורוד יותר לילדיי, אני נותנת להם את הכלים שאני מאמינה שיעזרו להם ליצור עתיד כזה, ללא קשר למציאות החיים סביבם.
ועם זאת, איפה שהוא עמוק בלב יש תקווה קטנה שיהיה פה אחרת, כי אני מאמינה בכל מאודי בנפלאות של המדינה הזו, המדינה היחידה בעולם שיש לי. והייתי מאוד רוצה שהעולם של נועה, זה שמציג את העקרונות של "יש עתיד", יהיה גם העולם של שירה, שחר, נוגה וארז שלי.
כי כשלוקחים אחריות אפשר להתמודד עם כל נטל, ולסחוב הרבה על הגב, אבל ברור שעדיף בלי.
ואתה יאיר הפחת בי תקווה, לראשונה מזה זמן רב, שאולי זה אפשרי גם ברמת הכלל. שסוף סוף הגיע לפוליטיקה מישהו אמיץ, שלא בא כדי לעשות לביתו, אלא עזב את סיר השמנת כדי לעשות לכולנו. מישהו שלא רק מדבר בגובה העיניים כדי לרצות את קהל הבוחרים, אלא באמת מבין את קהל הבוחרים ומרגיש אותם. פשוט כי הוא ישראלי, כמו שניסח את זה אביך, טומי לפיד. 
אז את הקול של בעלי ושלי בינתיים הרווחת, רק מהעמידה האיתנה שלך מול הסחטנות הפוליטית הכל כך אופיינית של ביבי וחבר מרעיו. ואם אתבדה ובסופו של יום תיכנע ותתפשר על עקרונותיך, אני אסתדר. אבל האור שזה אך הגיח בקצה המנהרה, ייעלם. אז יאיר, אני מבקשת ומקווה שלא תיכנע. תישאר נאמן לעקרונותיך ולפוליטיקה החדשה, גם אם זה אומר ללכת לבחירות. בינינו, אתה יכול רק להרוויח מללכת לבחירות. כי הפעם המחיר הכלכלי של בחירות נוספות יהיה שווה את הרווח הצפוי בכל כך הרבה תחומים בטווח הארוך. 

להפסיק לחשוב על כסף

שמתי לב שכאשר יש לי מצב רוח יותר טוב אני פחות כותבת, לא שזו נראית לי תגלית היסטרית, אבל בכל זאת. הכתיבה הפכה לכלי משמעותי לשחרור ולעיבוד הרגשי שלי. יוצא שיותר קל לי לבטא את מה שאני מרגישה בכתיבה. רק לפני כמה ימים בשיחה עם בן זוגי הבנתי שהתקשורת הרגילה שלי בעל פה עוברת דרך מסננים שסיגלתי לעצמי בשפה רק כדי שלא אצטרך להתחבר רגשית. 
יותר קל לדבר על אחרים, לספר סיפור על אירוע שקרה מתוך התייחסות לאלמנטים הכרונולוגיים של מה קרה, מי אמר מה אל מי ועל מי, במקום להגיד מה אני הרגשתי עם זה, איך אני חוויתי את האירוע ובכלל מה עובר עליי. 
ככה למדתי לדבר, עם מחסום שמשאיר אותי מחוץ לתמונה. יכול להיות שאני לא לבד בסיפור הזה, כנראה שרוב האנשים מתקשרים בצורה הזאת, אלא שהיום בניגוד לעבר, זה שכולם עושים משהו כבר לא סיבה מספיק טובה גם בשבילי לעשות את אותו הדבר. 
עכשיו שלמדתי על עצמי שאני מסתירה את הרגש שלי מאחורי דיבורי סרק, אני מוצאת שכאשר אני לא עושה את זה, יש לי הרבה פחות מה להגיד. כאילו הפעלתי דיבור בשביל למלא חלל ריק, שלא אצטרך להישאר בדומיה לבד עם הרגשות שלי או יותר נכון עם החרדות שלי. 
כל כך הרבה שנים הייתי עסוקה באחרים והשוויתי את עצמי בלי סוף לאיך אנשים סביבי מתנהגים וכמה הם מנותקים רגשית וכמה הם מפחדים לעשות צעדים משמעותיים בחיים שלהם, שבדרך איבדתי אותי. כן, יכול להיות שלאדם מהרחוב זה נראה הרבה פעמים שאני מחוברת רגשית, פועלת מתוך אומץ, מנסה ללכת בדרך אותנטית של אמת והגשמה. יכול להיות שזה גם נכון. אבל ההשוואה היחידה הרלוונטית היא ביני לבין עצמי, ואני עדיין לא הולכת עד הסוף. 
זה נכון שהורדתי מעליי הרבה גורמים מעכבים, הסרתי כמעט את כל רשתות הביטחון שכלאו אותי, בטח את אלה הפיזיות, המוחשיות, אבל עדיין לא התמודדתי עם רשת הביטחון החזקה מכולן, זו הרגשית, זו שביני לבין עצמי. 
אני הולכת בדרך שבחרתי, אבל לא מוכנה לאבד שליטה עד הסוף, מחפשת כל הזמן סימן מהיקום שההצלה בדרך, שיש לי רק עוד צעד אחד לעשות ואני אגיע לשלווה ולנחלה, למקום המאושר, חסר הדאגות והחששות. 
רק ברגע זה כשאני מקלידה את המילים אני מבינה שבכלל לא בטוח שאי פעם אני אגיע למקום הזה. ואולי זו אפילו לא המטרה שלי. יכול להיות שלא יהיה אירוע אחד בחיי שיביא אותי לשלב של יציבות וביטחון. אני לא בטוחה שזה משהו שיאפשר לי באמת לפרוח. 
אולי הדבר שאני מנסה להשיג, יציבות כלכלית, הוא בדיוק הדבר אותו אני צריכה לזנוח. לא כהתרסה לכסף, ממש לא. אלא לזנוח את הכסף כמניע עבורי, בטח לא אם אני רוצה להמשיך ולטפס במסע ההתחברות הרגשי שלי. 
בשבוע שעבר הייתי באירוע "לקום, לצאת, לרקוד" כמחאה על האלימות בעולם נגד נשים. באתי בלי ציפיות ויצאתי מסופקת. מישהו ארגן את כל הלוגיסטיקה כדי שאני אוכל לבוא ולרקוד בלי חשבון, בכיף שלי. אז רקדתי, צעקתי, בכיתי, צחקתי, התרגשתי. היה לי פשוט כיף. למחרת כששיתפתי את זיו בחוויה שלי, שמתי לב שאני מקטינה את החוויה, כאילו אם אני רק נהנית ואין מעבר לזה תגמול כספי או המשכיות או יכולת לעשות את זה ולהתפרנס במקביל זה לא שווה.
התבלבלתי, מרוב הרצון להרוויח כסף מעיסוק מהנה, שכחתי שאני במקביל יכולה סתם ליהנות ממשהו שלא מביא לי תשורה כספית. 
אני יכולה לספר לעצמי סיפורים מהבוקר ועד הערב שאני עושה רק דברים שכיף לי כדי להתפרנס, אבל זה לא משנה את זה שאני עדיין מכוונת לשם. וזה מה שמעיב על האושר שלי. 
ברגע שאוכל בתוכי פנימה להיות במקום שבו באמת אין לי שום מכוונות כספית, אדע שהסרתי את כל רשתות הביטחון שלי. כרגע אני עוד לא שם ואני יודעת שאני מתה מפחד מהכיוון הזה, כי זה אומר מבחינתי ללכת לאי ודאות ולהרשות לעצמי סוף סוף באמת לאבד שליטה.
לא לנסות לעכב את ההגעה אל פי תהום, לא לנסות להתאמץ כדי לאלץ משהו לקרות, פשוט להיות ולראות מה יוליד יום. 
וואו. רק מלכתוב את זה, קשה לי לנשום. המיקוד הפיננסי אצלי כל כך חזק שבא לי להוריד אונה במוח כדי להתנתק ממנו לרגע. כל אירוע בחיי עובר דבר ראשון דרך הפריזמה של כמה זה יעלה לי או כמה ארוויח על זה ומה המחיר האלטרנטיבי. 
ברור לי שהדרך שלי להשתחרר מקו המחשבה הזה היא רק בשליטה שלי, וגם על זה אין לי למעשה שליטה. אין לי מה לעשות עם זה, למעט הידיעה שזה מעיק עליי ושאני רוצה לשחרר את המיקוד שלי בכסף. אני צריכה להכיר בכך שכרגע אני לא שם. כרגע אני צריכה לקבל את זה שזה כנראה ימשיך להעסיק אותי.  

ביקורת בונה בתחת שלי

אני מדברת, מדברת, אפילו כותבת על זה ושוב מועדת באותה נקודה בדיוק. אני מקבלת סימן קטנטן שמשהו לא מריח טוב, מדחיקה אותו, משתיקה אותו, אומרת לעצמי שזה לא נורא ואז, כמה מפתיע, אני מקבלת את זה בהרבה יותר גדול ומסריח, כך שאני כבר לא יכולה להתעלם מזה יותר. אלא שכאשר מגיע העניין הגדול, זה אחרי שכבר צברתי שיט של הרבה דברים קטנים וזה מתפרץ בצורה קולוסלית ואולי לא פרופורציונלית. ואולי כן פרופורציונלית וזו אני שכרגיל שופטת את עצמי ואת התחושות שלי לחומרה.

העניין הפעם קשור לעורך שלי בעיתון. למי שלא יודע, אני גם כתבת החדשות והתרבות של א-לה כפר המקומון של כפר ורדים והסביבה. אני מאוד נהנית מהעבודה, הכתיבה ברור שמשמחת אותי ומדי פעם יש לי אפילו הזדמנות לסקר ולחקור לעומק משהו מהותי וחשוב, כתבה שבה תרמתי ערך לציבור הקוראים, אפשרתי להם להעמיק ידע לגבי נושא שאולי יעניין אותם ויהיה קרוב לליבם. 

כמובן שזה לא מרגש אותי כמו כתיבת הטור האישי שלי, אשר מתוך חדוות היצירה והכתיבה התפתח לכדי בלוג תכוף יותר. 

בכל מקרה, העבודה בעיתון גם מאפשרת לי להתבטא בכתיבה וביכולת שלי להגיע למידע שלא ידוע לציבור, לשאול שאלות נוקבות ולספק שקיפות, שאני כל כך מאמינה בה. העבודה משמחת גם כי אני אדון לעצמי, עובדת מהבית, הרוב בשיחות טלפוניות ויש לי מרחב ביטוי רחב ביותר, שאני יכולה לזקוף לעורך שלי. 

אלא שלאחרונה התחיל העורך שלי להקניט אותי בקטנות, לזרוק פה ביקורת, שם הערה שאינה במקום. בפעם הראשונה שזה קרה, התעצבנתי והבלגתי. סיפרתי לעצמי שזה לא מספיק פוגע ולא נורא ואני יכולה לנשוך את השפתיים ולהמשיך הלאה. טעות.

כיוון שלא העמדתי אותו במקום, אפשרתי לו למעשה להמשיך בקו הביקורת הזה, סביר בלי טיפת מודעות לאפקט שזה יוצר אצלי. השבוע קרו שני אירועי ביקורת כאלו, שכל כך פגעו והכעיסו אותי שגרמו לי לשקול את המשך עבודתי בעיתון. עיתון שנקשרתי אליו ואיכותו חשובה לי מאוד. 

הבעיה איתי היא שאני כל כך מורגלת שלאנשים אחרים מותר להיכנס בי, להגיד משהו מגעיל  ולפטור את זה בגיחוך קל או לבקר מתוך "מטרה ללמד", שכאשר אירוע כזה מתרחש אני ברגע האמת מתאבנת, משתתקת ומעלימה את כאב הפגיעה.

אני, שבמצב רגיל לא סותמת את הפה, שלא חוששת לשאול שאלות עיתונאיות קשות, חריפות וחדות כדי להוציא את האמת לאור, אני נאלמת דום תחת אמירה לגלגנית ומגעילה עליי. 

אז עורך יקר שלי, לא מתאים לי. לצערי ואולי לצערך נזכרתי מאוחר, אולי אם הייתי מדברת קודם הייתי מונעת מעצמי את ה"ליקויים המהותיים" בהם בחרת להשתמש על אחת הכתבות החשובות שנכתבו בעיתון בתקופה האחרונה. 

אבל אין לי אופציה אחרת, אני נמצאת איפה שאני נמצאת. היה יכול להיות מעולה אם הייתה לי היכולת והתבונה להעמיד אותך במקום בפעם הראשונה, אולי היה אפילו עדיף אם מלכתחילה זה לא היה מזיז לי. אבל אלו יהיו ניסיונות לשנות מציאות שאין לי שליטה עליה. עכשיו הבנתי שההתבטאויות האחרונות שלך אליי לא לעניין. יש דרך ללמד ולהעצים שאינה פוסלת, אלא מראה מה עוד ניתן לעשות. 

היית יכול להגיד שיהיה מעולה אם נקבל תגובה גם מ... וגם מ... ולא לציין שזה ליקוי מהותי שלא השגתי תגובה מ...כאשר לוחות הזמנים הצפופים בהם אנחנו עובדים ידועים לך. 

אם תרצה, אשמח בארבע עיניים להראות לך איך כל סעיף ביקורת יכול היה להיות נקודה מלמדת ומעצימה עבורי, גם התוצאות עבורך ועבור העיתון היו יכולות להיות בהתאם. ככה אני עובדת ורק ככה. 

אני לא צריכה שתקטול את מה שעשיתי, מספיק שאני אראה את העריכה שלך בעיתון, כדי להבין מה יכולתי לעשות אחרת. תן לי את הקרדיט הזה. 

ואולי יש בי יותר פגמים מיתרונות כעיתונאית, לגיטימי. אם זה המצב, תנהג בהגינות ונפרד כידידים. 

כרגע אני במצב שההנאה מהעיתון מתחילה להיות מוטלת בספק, לאור הביקורות שאני חוטפת על זה שאני לא העיתונאית המושלמת עבורך. לא אתיימר לחשוב במקומך, אבל אני בהחלט לא פוסלת את האפשרות שאתה בכלל לא מודע לדרך שבה אתה מתבטא לעיתים, יכול בהחלט להיות שמבחינתך מדובר על ביקורת בונה. 

אז לך ולכל ההולכים שבי אחרי ביקורת בונה. פעם אחת ולתמיד תבינו שאין חיה כזו. ביקורת בהגדרה היא מקטינה ונוזפת במבוקר. זה לא יכול לבנות, רק להרוס. 

אתם רוצים להראות, ללמד, לשפר? נפלא, תתנו דוגמה אישית, תציעו לפעול בדרך אחרת בעתיד, תגידו כמה יותר טוב יהיה אם...ולא כמה גרוע זה שאין...

אבל כיוון שאני יודעת שאין לי שליטה על אחרים, אין לי יכולת ללמד אחרים איך לפרגן, איך להעצים, איך ללמד, אני יכולה רק לקבל את ההחלטות שלי על סמך הנתונים שבידיי. וכרגע, הכי ברור לי זה שאין לי עניין בביקורת כחלק ממארג חיי. 

לספר את האמת שלי

סיימתי עכשיו לצפות בסרט The Help (ארה"ב, 2011). הסרט מתרחש במיסיסיפי בשנות ה-60 ובמרכזו בחורה דרומית לבנה, החולמת להיות סופרת ומחליטה לראיין את עוזרות הבית האפרו-אמריקאיות שעובדות במשך שנים אצל המשפחות הלבנות בעיירה, מגדלות את ילדיהן וזוכות ליחס משפיל. הסרט הנפלא והמרגש מתאר את האומץ של אותן עוזרות, שמחליטות יום בהיר אחד לספר את סיפורן, לתאר את כל המעללים וההשפלות שהן חוות. מדובר בתקופה של לפני חמישים שנה, אחרי תקופת העבדות ועדיין הגזענות בוערת. לא שעכשיו היא נעדרת, היא רק החליפה צורה.
התחברתי לסרט בקלות, הוא נגע בי בדיוק בקושי שלי לספר את האמת שלי, זו שאני מנסה להביא באמצעות הבלוג והטורים שלי. יכולתי לראות בכל אותן נשים לבנות וגזעניות את כל דמויות הסמכות שפגשתי אי פעם שרצו שאהיה מישהי אחרת, שלא אעשה להם בושות, שלא אסטה מהכללים הנהוגים והרצויים. 
הסרט חיזק אצלי את התחושה הנכונה שאני מקבלת מלפרסם ברבים את הסיפור שלי דרך הרגשות שלי, עליהן איש לא יכול לערער. הבנתי את העוצמה והריפוי של הכתיבה שלי בתהליך ההתמודדות עם כל הכאב שקיים בי. 
מסתבר מהסרט, שלא רק אני מוצאת שהדבר שהכי מפחיד תגרנים ואנשים כוחניים הוא שישפילו אותם ברבים. בשבילי יש כל כך הרבה חופש רק מעצם זה שאני מחליטה לשתף בסיפור שלי, באמת שלי, בכאב שלי. זה נותן לי הרגשה מעצימה ומספקת, שאני כבר לא צריכה להתחבא, אני לא צריכה להציג מצגת שווא, אני לא צריכה ללכת על ביצים ולהיזהר שאולי מישהו לא יאהב את הדיעה שלי ואולי אני בטעות אגיד משהו שיעצבן אותו. 
הסרט הבהיר לי שהכתיבה שלי היא הרבה יותר ממשהו שאני נהנית ממנו, אלא צורך של ממש. צורך לספר את הסיפור שלי. צורך לבטא את כל מה שהדחקתי שנים כי שיחקתי את המשחק.
ברוח זו ולקראת פורים אני מסירה מעליי את כל המסכות שאולי עוד נותרו ומקווה להמשיך להיות נאמנה לעצמי, לעשות מה שאני אוהבת, לעבוד רק במה שמעניין אותי ונעים לי, לפגוש רק אנשים שנחמד לי בחברתם ולציית רק לקול הפנימי שלי. 
אני תמיד אומרת שלכאב כמו גם להבנת תהליכים פנימיים יש כמה רבדים, וגם אם נגעתי ברובד אחד, בדרך כלל יש עוד רובד שלא הגעתי אליו. הסרט עזר לי להתחבר לרובד עמוק יותר. הבנתי כמה הנפש שלי חשובה יותר מהכל, יכולתי להתחבר פתאום לכל אותם אנשים במהלך ההיסטוריה שהיו מוכנים לשבת בכלא רק כדי לא לוותר על האמונות שלהם והערכים שלהם. 
אז לשמחתי, אני לא מתמודדת עם הדילמה הזו, אבל אני מתמודדת עם דילמות אחרות. ודילמה כדילמה תמיד מלווה במחיר. ואני קיבלתי עוד קמצוץ של אומץ להמשיך בדרכי גם אם זה אומר לשלם מחיר. החלטה כזו קיבלתי רק השבוע, כשהחלטתי להפסיק באמצע עבודה מסוימת רק כי לא נהניתי ממנה. מה שמדהים היה שממש דקות אחרי שהודעתי על סיום עבודתי, מוכנה להתמודד עם ההשלכות של אי הנעימות וההפסד הכספי, קיבלתי הצעת עבודה אחרת שנראית לי יותר מעניינת ואפילו יותר כלכלית. 
אז היקום, כהרגלו מסמן לי בקטנות שאני בכיוון הנכון, אם אני רק מעזה לפתוח את העיניים, להסיר את המסכה וללכת עם האמת שלי. כי ללכת עם האמת שלי ולספר את האמת שלי זה הכוח הכי גדול שלי. 

הצליח לי

אחרי הפוסטים האחרונים משהו נפתח אצלי, יותר נכון השתחרר.
החלטתי להתנסות בטבעונות, אפילו כתבתי על זה פוסט. הפוסט היה סקפטי משהו ביכולת שלי באמת לוותר על מוצרי בשר, חלב וביצים. אבל מסתבר שכאשר אני מקבלת החלטות מתוך צלילות דעת ומתוך בחירה חופשית באמת, ההצלחות שלי כבירות. אני חושבת שההחלטה שלי to go vegan היא אחת החשובות, המשמעותיות והמשמחות בחיי. נפתחו לי העיניים והתחושה שלי היא שפריזמת ההסתכלות שלי על דברים הרבה יותר רחבה.
בחיי היומיום בעלי עורך את הקניות לבית. יש לנו רשימה על המקרר, והאמת שהקניות שלנו די קבועות, הרשימה מתמלאת עד יום הקניות. וכמעשה קסם ביום הקניות המזווה והמקרר מתמלאים. אני לא זוכרת מתי ערכתי בשנים האחרונות קניות של ממש. אפילו השלמות זה דבר חריג שאני אעשה.
והנה, לקח לי בדיוק יום אחרי שצפיתי בהרצאה של גארי יורופסקי כדי לבקר בחנות הטבע והסופר המקומיים. הרגשתי, כמי שאחראית על הבישולים המשפחתיים, שאם אני הולכת על צעד כזה, אני צריכה להבין עם מה יש לי עסק, לראות במו עיניי את מגוון האפשרויות. ולהפתעתי ולשמחתי האפשרויות בלתי נדלות. 
תוך שבוע ה-favorities שלי באינטרנט הוצפו באתרי מתכונים טבעוניים. הרגשתי פריחה מחודשת, יצירתיות בישולית. לא יכולתי לחכות כבר לבשל עוד מנה טבעונית, למצוא פתרון להעדפות המזון של כל אחד מילדיי. מזמן לא חשתי כל כך רעננה ומאושרת. 
גיליתי שלא רק שאני לא צריכה למנוע מעצמי את כל המאכלים שאכלתי קודם, אלא שעכשיו המטבח שלי הרבה יותר עשיר, בטעמים, בצבעים ובריחות משמחים של בישולים. אני לא מתגעגעת לטעמים הקודמים כי יצרתי חדשים מופלאים יותר. מסתבר שפיצה טבעונית לא פחות טעימה ואולי יותר מפיצה רגילה, פנקייק טבעוניים בודאות התגלו כמועדפים אצל ילדיי. אפילו את מאכלי המסורת שלי התחלתי להמיר בקלילות לטבעונות. מסתבר למשל שמרק חמד (מרק קובה צהוב, למי שלא מכיר את העגה) טעים אפילו יותר עם מלית פטריות ובצל במקום גוש בשר, שיצור חי היה צריך לסבול ולמות בשביל זה. האמת שאחרי המעבר בדקתי את עצמי וניסיתי שוב בשר והטעם כבר לא היה הטעם שזכרתי. להיפך התווסף לו טעם לוואי לא סימפטי ובעיקר תחושה פנימית שאני שוב מתרחקת ממצפן הרעב והשובע שלי.
וככל שבישלתי יותר, התיאבון שלי לגלות עוד מתכונים, ללמוד עוד על הנושא, להבין יותר לעומק את העוולה הגדולה לחיות, את השקרים שתעשיות ממוקדות כסף מספרות לנו כבר עשרות שנים, את גודל החולי באכילת מוצרים מן החי שאינם מתאימים לעיכול האנושי.
ומה שעוד יותר הדהים אותי הוא תחושת השובע מהאוכל, בלי לספור קלוריות, בלי לאכול לחם קל, התחלתי להשיל ממשקלי, צמיד הבטן שהתווסף לי עם הלידות (כך חשבתי) הצטמצם רק כי הפסקתי לצרוך מוצרי חלב,  והתחושה הפיזית שלי מעולם לא היתה טובה יותר. 
אני שבמשך כל חיי התעסקתי במשקל שלי, בניסיונות לא כל כך מוצלחים לרדת במשקל ועדיין ליהנות ממה שאני אוכלת, מוצאת את עצמי בפעם הראשונה אוכלת מה שבא לי בלי שום דילמה, בלי רגשות אשם ובלי להיות עסוקה כל הזמן בתוצאה. 
והכי חשוב מבחינתי היא הידיעה שהלכתי עוד שלב בתהליך הצמיחה שלי והעמקתי בדרך שבה בחרתי. כי אם האמונה החזקה שלי היא שכולנו אינדיבידואליים, ושאין להפלות אף אחד על בסיס מין, דת או גזע. זה חייב לכלול גם את בני המינים האחרים בעולם הזה. מי אני שאשים את עצמי יותר חשובה מתרנגולת או פרה? מי החליט שהרגשות שלנו והיכולת שלנו כאנשים לחוש כאב, שמחה ועצב נעלים על אלה של החיות?
למה נראה לי טבעי עד עתה לשתות חלב פרה וחלב שימפנזה היה מגעיל אותי?
הטבעונות פתרה לי את ההתלבטות הזו, אני לא צריכה להעדיף חיה אחת על פני אחרת, אני יכולה לתת מקום וחופש לכולן. 
אני לא אצא בהצהרות שעם הטבעונות כל צרותיי נעלמו ואני מרחפת לי כל היום בין פרפרים, ממש לא (גם די קר אצלנו בשביל זה). אבל יש לי אמונה מחודשת בעצמי, ביכולות שלי ליצור שינוי בשניה וחצי, להפעיל נחישות ולמצוא פתרונות יצירתיים במקומות שנראה כאילו הם מבוי סתום. עוד גיליתי שתשוקה למשהו מגבירה, באופן לא מפתיע, את שמחת החיים שלי ואת הרצון שלי לדעת עוד, להתפתח, לגדול. 
בשבילי זו הצלחה אמיתית ראשונה, הצלחה שכיוון שקרתה אחרי שהשתחררתי מה"עבדות" בראש שלי אני יכולה להתחיל לפרגן לעצמי עליה. ואני אכן מאוד גאה בעצמי שהסרתי את כיסוי העיניים ופתחתי את הראש והלב לעובדות המזעזעות של החיים. שהפסקתי את הניתוק הרגשי בין מה שיושב לי על הצלחת לבין מי שנרצח בשביל זה. מבחינתי המוכנות לראות את המציאות בצבע האמיתי שלה, להפסיק לשקר לעצמי ולקחת אחריות זו בטוח רק התחלה של עתיד הרבה יותר מציאותי וורוד.