אני יודעת שהילדים שלי הם השיעורים הכי גדולים שלי בחיים, ובדרך כלל אני מברכת עליהם ועל השיעורים שרק הם יכולים ללמד אותי, אבל היום בא לי להבריז. לא בא לי שיעורים, בא לי שיניחו לי.
אולי אני פשוט שייכת לאנשים האלה שיכולים לקבל דברים במנות קטנות, כשזה מגיע מכמה כיוונים בו זמנית, אני מפחדת מקריסת מערכות טוטאלית. ולא, ממש לא פיזית, יותר נפשית.
היום התעצבנתי על ארז וכעסתי עליו. זה אירוע נדיר בשבילי. איך שהוא, בדרך כלל האוטיזם שלו בא לי טוב, בקלות. למרות הקשיים הפיזיים הנלווים, קל לי לתקשר איתו, הוא מאוד תומך בי במחוברות שלו לעצמו, בנועם וברוך שלו. אני יכולה לחבק אותו ולשכוח מכל טרדות העולם.
היום זה לא עבד. היום ממש רציתי שהוא ייצא איתי לשלג שנערם בחצר הבית. שש וחצי בבוקר, כולם ישנים, למעט ארז ואני. נעלתי מגפיים, התחמשתי במעיל ויצאתי אל הכפור להנציח את פיסות הלובן המדהים שעטפו את הגינה.
חזרתי הביתה, לא היה לי עם מי לחלוק את כל היופי הזה, ואז התעורר הפחד, פחד שהילדים לא יתעוררו בזמן, לא יתעוררו לפני שהשלג יימס, לא יספיקו להכין בובת שלג או להשליך כדורים לבנים בצוותא.
אני מניחה שהפחד, הדבילי משהו, לא היה מפחיד, אם לא היה יושב על פחדים אחרים, על טרדות אחרות.
אם הייתי בטוחה שהגן החדש שנוגה תתחיל בקרוב יעשה לה טוב, אם הייתי בטוחה שמכת הפשפשים שבאה לפוש אצלנו תיעלם בעזרת הטיפול היסודי שנעשה, אם הייתי יודעת שנצליח למגר את הכינה נחמה וחברותיה שהחליטו מכל הילדים שלי להשתקע דווקא אצל האוטיסט שבהם, שרק המחשבה שנתקרב אליו עם המסרק צפוף השיניים יכולה להשבית אותי, אם הייתי יודעת שהבעיות הכלכליות שלי בדרך לפתרון, שספרים שכתבתי ושלחתי להוצאות ספרים ישאו חן בעיני המו"לים, שמישהו סוף סוף יגלה את האיכויות הנפלאות שלי ואוכל להתפרנס באופן שהולם את כישוריי והנאותיי.
אם הייתי יודעת את כל הדברים האלה, אני מניחה שהאפשרות שילדיי יפספסו הזדמנות לבנות בובת שלג מעפנה לא הייתי מזיזה לי, אבל אני לא יודעת ופתאום כל הצרות בעולם התרכזו לשלג שרק לא יימס.
ומתוך הענן השחור שכיסה את ליבי ואת עיניי ואיים לבלוע את כל הלובן שבחוץ, הייתי חייבת לחלוק עם מישהו את הקסם הזה, הייתי חייבת להיאחז ביופי של הטבע ולהאמין שאם העולם יכול ליצור בדקות ספורות עושר כזה, אז גם כל הבעיות שלי יכולות להיפתר וכמו תמיד כל דבר יגיע בעיתו ויהיה בסדר.
אלא שברגע ההוא, בשש וחצי בבוקר, כשכולם ישנים, כדי שהכל יהיה בסדר החלטתי שארז צריך לצאת איתי החוצה ולחוות שלג. התעלמתי מכל מה שברור לי לגביו - שהוא מחליט, הוא יודע מה טוב לו, בקצב שלו - נעלתי לו נעליים, הלבשתי לו מעיל, והוא בבטחון מלא בי, נתן לי יד והופתע לגלות שאני מתכננת לצאת איתו אל החצר. בשניה שקלט, משך את היד ממני ורץ בחזרה לסלון. הייתי אומרת שהוא אפילו לא רמז שהוא רוצה להישאר בפנים. אבל אני הייתי באותו רגע מרוכזת רק בעצמי ובחששות שלי, הייתי צריכה להוכיח לעצמי שבכל זאת יש לי שליטה על משהו, על מישהו.
הרגשתי שאני מתרשלת בתפקיד שלי כאמא, אם אני לא חושפת אותו לשלג המופלא. לא יכולתי לקבל שהוא מעדיף את הבית החם והמוכר על פני הקסם שמגיע פעם ב. אז התעקשתי, שכנעתי את עצמי שרק אביא אותו לשלג, אם ירצה לחזור אחזיר אותו, אבל לפחות אראה לו את השלג מקרוב, אגדיל לו את אפשרויות הבחירה, אחשוף אותו לפלאי העולם, אהיה אמא טובה.
מתוך מצב רוח הזה הנפתי אותו על הכתפיים ובעודו ממלמל מלמולי חוסר שביעות רצון, יצאתי איתו לחצר. כשהגענו אל הדשא המושלג והורדתי אותו הוא מיד ברח, בריצה מהולה בבכי פילס דרכו על השיש החלקלק לכיוון דלת הכניסה. ויתרתי. פתחתי את הדלת והכנסתי אותו.
ברגע שהתרחקתי ממנו מספיק וכאות מחאה על היחס שלי אליו, הוא השתין על עצמו. פשוט הכניס יד לטיטול ודאג שהשתן ייצא החוצה על הבגדים שלו.
ואז כעסתי. החלפתי לו בגדים בחוסר סבלנות וסובלנות, עקרתי מידו את הכריך והוא בכה בזעם. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת יותר את כל השקים שעל גבי ומה יותר נוח מאשר להוציא את זה עליו, שבהינף השתנה גרם לי לעבודה נוספת.
אחרי שהחלפתי לו וניקיתי מסביבו, החלטתי לזנוח את השלג ואת הרעיון שהיה לי על רגע קסום וכפי הנראה מנותק מהחיים.
במקום זה מצאתי את עצמי קוטמת את הקצוות של שעועית צהובה בפעולה מכנית מענגת שמשחררת מכל חשש או מחשבה. כל ההחלטות שלי מצטמצמות לבחירה האם לחצות את השעועית או להותיר אותה שלמה וארוכה.
כשהסתיימה המלאכה ופניתי לבשל את השעועית, הבליחה מחשבה על השקט שבבישול. הרעשים הצפויים של הבצל המיטגן, מים שרתחו, סכין בעבודה. רעשים צפויים, לא מפתיעים. כל כך לא כמו עם ילדים.
וברגע הזה שכבר הבנתי שטעיתי, שרציתי בובת שלג עם הילד הלא נכון מהסיבות הכי לא נכונות. הבנתי שהוא נתן לי את כל הסימנים ואני בחרתי להתעלם, שהוא לא רוצה לברוח ממה שיש, הוא לא צריך.
ואולי זה השיעור שלי להיום. למצוא את עצמי במקומות הקשים, לבטוח בדרכי, להאמין שתחושות הבטן שלי לא מזייפות ושאני לא צריכה להיות בתפקיד האמא כדי להיות אמא טובה, כי אני כבר אמא טובה דווקא מתוך המקומות שאני מרשה לעצמי להיות אמא לא כל כך טובה.
ואם בשלג עסקינן, נראה שהוא לא ייעלם מהר כל כך ואולי אפילו אמצא רבע שעה פנויה ואספיק לבנות איש שלג לעצמי, לא עם הילדים, לא בשבילם, לא כדי לחשוף אותם, רק כי בא לי.
אולי אני פשוט שייכת לאנשים האלה שיכולים לקבל דברים במנות קטנות, כשזה מגיע מכמה כיוונים בו זמנית, אני מפחדת מקריסת מערכות טוטאלית. ולא, ממש לא פיזית, יותר נפשית.
היום התעצבנתי על ארז וכעסתי עליו. זה אירוע נדיר בשבילי. איך שהוא, בדרך כלל האוטיזם שלו בא לי טוב, בקלות. למרות הקשיים הפיזיים הנלווים, קל לי לתקשר איתו, הוא מאוד תומך בי במחוברות שלו לעצמו, בנועם וברוך שלו. אני יכולה לחבק אותו ולשכוח מכל טרדות העולם.
היום זה לא עבד. היום ממש רציתי שהוא ייצא איתי לשלג שנערם בחצר הבית. שש וחצי בבוקר, כולם ישנים, למעט ארז ואני. נעלתי מגפיים, התחמשתי במעיל ויצאתי אל הכפור להנציח את פיסות הלובן המדהים שעטפו את הגינה.
חזרתי הביתה, לא היה לי עם מי לחלוק את כל היופי הזה, ואז התעורר הפחד, פחד שהילדים לא יתעוררו בזמן, לא יתעוררו לפני שהשלג יימס, לא יספיקו להכין בובת שלג או להשליך כדורים לבנים בצוותא.
אני מניחה שהפחד, הדבילי משהו, לא היה מפחיד, אם לא היה יושב על פחדים אחרים, על טרדות אחרות.
אם הייתי בטוחה שהגן החדש שנוגה תתחיל בקרוב יעשה לה טוב, אם הייתי בטוחה שמכת הפשפשים שבאה לפוש אצלנו תיעלם בעזרת הטיפול היסודי שנעשה, אם הייתי יודעת שנצליח למגר את הכינה נחמה וחברותיה שהחליטו מכל הילדים שלי להשתקע דווקא אצל האוטיסט שבהם, שרק המחשבה שנתקרב אליו עם המסרק צפוף השיניים יכולה להשבית אותי, אם הייתי יודעת שהבעיות הכלכליות שלי בדרך לפתרון, שספרים שכתבתי ושלחתי להוצאות ספרים ישאו חן בעיני המו"לים, שמישהו סוף סוף יגלה את האיכויות הנפלאות שלי ואוכל להתפרנס באופן שהולם את כישוריי והנאותיי.
אם הייתי יודעת את כל הדברים האלה, אני מניחה שהאפשרות שילדיי יפספסו הזדמנות לבנות בובת שלג מעפנה לא הייתי מזיזה לי, אבל אני לא יודעת ופתאום כל הצרות בעולם התרכזו לשלג שרק לא יימס.
ומתוך הענן השחור שכיסה את ליבי ואת עיניי ואיים לבלוע את כל הלובן שבחוץ, הייתי חייבת לחלוק עם מישהו את הקסם הזה, הייתי חייבת להיאחז ביופי של הטבע ולהאמין שאם העולם יכול ליצור בדקות ספורות עושר כזה, אז גם כל הבעיות שלי יכולות להיפתר וכמו תמיד כל דבר יגיע בעיתו ויהיה בסדר.
אלא שברגע ההוא, בשש וחצי בבוקר, כשכולם ישנים, כדי שהכל יהיה בסדר החלטתי שארז צריך לצאת איתי החוצה ולחוות שלג. התעלמתי מכל מה שברור לי לגביו - שהוא מחליט, הוא יודע מה טוב לו, בקצב שלו - נעלתי לו נעליים, הלבשתי לו מעיל, והוא בבטחון מלא בי, נתן לי יד והופתע לגלות שאני מתכננת לצאת איתו אל החצר. בשניה שקלט, משך את היד ממני ורץ בחזרה לסלון. הייתי אומרת שהוא אפילו לא רמז שהוא רוצה להישאר בפנים. אבל אני הייתי באותו רגע מרוכזת רק בעצמי ובחששות שלי, הייתי צריכה להוכיח לעצמי שבכל זאת יש לי שליטה על משהו, על מישהו.
הרגשתי שאני מתרשלת בתפקיד שלי כאמא, אם אני לא חושפת אותו לשלג המופלא. לא יכולתי לקבל שהוא מעדיף את הבית החם והמוכר על פני הקסם שמגיע פעם ב. אז התעקשתי, שכנעתי את עצמי שרק אביא אותו לשלג, אם ירצה לחזור אחזיר אותו, אבל לפחות אראה לו את השלג מקרוב, אגדיל לו את אפשרויות הבחירה, אחשוף אותו לפלאי העולם, אהיה אמא טובה.
מתוך מצב רוח הזה הנפתי אותו על הכתפיים ובעודו ממלמל מלמולי חוסר שביעות רצון, יצאתי איתו לחצר. כשהגענו אל הדשא המושלג והורדתי אותו הוא מיד ברח, בריצה מהולה בבכי פילס דרכו על השיש החלקלק לכיוון דלת הכניסה. ויתרתי. פתחתי את הדלת והכנסתי אותו.
ברגע שהתרחקתי ממנו מספיק וכאות מחאה על היחס שלי אליו, הוא השתין על עצמו. פשוט הכניס יד לטיטול ודאג שהשתן ייצא החוצה על הבגדים שלו.
ואז כעסתי. החלפתי לו בגדים בחוסר סבלנות וסובלנות, עקרתי מידו את הכריך והוא בכה בזעם. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת יותר את כל השקים שעל גבי ומה יותר נוח מאשר להוציא את זה עליו, שבהינף השתנה גרם לי לעבודה נוספת.
אחרי שהחלפתי לו וניקיתי מסביבו, החלטתי לזנוח את השלג ואת הרעיון שהיה לי על רגע קסום וכפי הנראה מנותק מהחיים.
במקום זה מצאתי את עצמי קוטמת את הקצוות של שעועית צהובה בפעולה מכנית מענגת שמשחררת מכל חשש או מחשבה. כל ההחלטות שלי מצטמצמות לבחירה האם לחצות את השעועית או להותיר אותה שלמה וארוכה.
כשהסתיימה המלאכה ופניתי לבשל את השעועית, הבליחה מחשבה על השקט שבבישול. הרעשים הצפויים של הבצל המיטגן, מים שרתחו, סכין בעבודה. רעשים צפויים, לא מפתיעים. כל כך לא כמו עם ילדים.
וברגע הזה שכבר הבנתי שטעיתי, שרציתי בובת שלג עם הילד הלא נכון מהסיבות הכי לא נכונות. הבנתי שהוא נתן לי את כל הסימנים ואני בחרתי להתעלם, שהוא לא רוצה לברוח ממה שיש, הוא לא צריך.
ואולי זה השיעור שלי להיום. למצוא את עצמי במקומות הקשים, לבטוח בדרכי, להאמין שתחושות הבטן שלי לא מזייפות ושאני לא צריכה להיות בתפקיד האמא כדי להיות אמא טובה, כי אני כבר אמא טובה דווקא מתוך המקומות שאני מרשה לעצמי להיות אמא לא כל כך טובה.
ואם בשלג עסקינן, נראה שהוא לא ייעלם מהר כל כך ואולי אפילו אמצא רבע שעה פנויה ואספיק לבנות איש שלג לעצמי, לא עם הילדים, לא בשבילם, לא כדי לחשוף אותם, רק כי בא לי.
