שלום, אני נירית ואני שונה! לפעמים זה המשפט שבא לי לצעוק אל העולם. לפעמים אני מרגישה ממש כמו מי שמסתיר את נטייתו המינית ומחליט לצאת מהארון. כך גם אני מחכה לרגע שאעז לצאת כל כולי מהארון ולחגוג את השונות שלי. אז נכון, בקטע של נטייה מינית אני דווקא ממש נורמטיבית, סטרייטית לחלוטין. אבל זה לא מפריע לי להתבייש, להסתיר ולהחביא את כל השונויות שלי, הדפיקויות והשריטות.
המחיר הכבד של ההתנהלות שלי, מעבר למערך האסטרטגי המסורבל והמורכב של ההסתרה, הוא כמובן שהסתרה של המקומות שאני מחשיבה כאפלים ומפחידים גוררת באופן מיידי הסתרה של כל הדברים המופלאים והיפים שבי, תפישת העולם פורצת הדרך והגבולות, ההסתכלות הייחודית שלי על האנושות והעולם. שוב ושוב מתחוור לי שאי אפשר זה בלי זה. אני, בכל אופן, לא מסוגלת להסתיר את החלקים שאני חוששת לחשוף ולהוציא לאור רק את הדברים שבא לי. זה לא עובד כך. או שאני בארון, או שאני מחוץ לו.
העניין הוא שככל שאני מתבגרת אני מתמודדת עם יותר ויותר נושאים שמצריכים ממני בחירה ברורה וחד משמעית. או שאני מוציאה את עצמי החוצה כפי שאני, על כל השונות והמורכבות שלי, או שאני ממשיכה להחביא את השונות. אין לי הנחות, מוכרחה לבחור.
הדילמה האחרונה בהקשר לכך התעוררה כשליוויתי את נוגה, הבת המופלאה שלי, למפגשי אבחון עם קלינאי תקשורת ומרפאה בעיסוק במרכז להתפתחות הילד. באופן שכבר לא אמור להפתיע אותי, מהר מאוד הרגשתי שאני במבחן. כל שאלה שנוגה נשאלה ונותרה ללא מענה, אני חשתי מבוכה. בכל סיטואציה שבה הילדה לא פעלה כפי שמצופה ממנה, עלו לי מיד רגשות אשם על האמא הגרועה שאני. כל העוצמות שלי נאלמו דום, כמו נשכבו בהכנעה תחת מרותם של אנשי המקצוע המדופלמים.
רק אחרי שהיום המתיש הסתיים וחזרתי לבית הבטוח שלי, יכולתי לנתח את מאורעות היום ולקלוט את הקושי הרגשי שליווה אותי.
זה לא שלפתע הבנתי שלנוגה יש בעיה. נוגה היא נוגה, ילדה קסומה, שמפיצה אור על כל סובביה. הבעיה היא שאני נאבקת מול עצמי בין הרצון שלי לפעול על פי צו הלב שלי, לבין הצורך לעשות מה שכולם עושים, כדי שחלילה וחס לא יעלו על זה שאני חריגה.
אני מתעלמת מהספקות שעולים בי ומיישרת קו עם העולם
בגלל הפחד הגדול שלי, שאנשים זרים שאני בכלל לא מכירה יחשבו עליי שאני מוזרה, אחרת ושונה, אני מוכנה להתעלם מהחשיבה האינטואיטיבית שלי ומהאינסטינקט הקמאי של הבטן שלי, שבוחנת כליות ולב של כל אדם. אני מתעלמת מהספקות שעולים בי ומיישרת קו עם העולם, במקום לעשות את מה שבא לי ובדרך כלל גם מה שנכון לי לעשות, שזה לא לקבל כל דעה כאמת צרופה, להטיל ספק, לשאול שאלות ולא להסתפק בפחות ממה שאני חושבת שמגיע לי ולילדים שלי, גם אם זה נראה לכולם כטעות מוחלטת.
אם כל כך קשה לי לפעול אחרת, הייתי מצפה מעצמי ליישר קו ולפעול כמו כולם, אלא שזו לא באמת אפשרות מבחינתי. כשאני מיישרת קו עם הנורמות השכיחות, אני מתוסכלת ומאוכזבת מעצמי. אני מרגישה שלא הבאתי את עצמי לידי ביטוי, משמע – אני כישלון. יוצא שאני מרגישה אפס, כשאני עושה משהו בניגוד לתחושה הפנימית שלי, אך מפחדת ללכת עד הסוף עם האמת השונה שלי. מפחדת, כי הורגלתי להאמין שהכי טוב ובטוח לחיות כמו כולם ושחוכמת ההמונים עולה תמיד על חוכמת היחיד ושבכלל – מה אני מבינה. אני חיה ומתנהלת בעולם מתוך תחושה פנימית שהדעות שלי הן שטויות במיץ עגבניות ולא משנה כמה הוכחות נגד יש לי, כמה פעמים הדעות שלי הוכיחו את עצמן כהצלחה מדהימה, מספיק פעם אחת שבחרתי בחירה שגויה כדי שאבטל כליל את הלך המחשבה שלי ואשאף לחיות בשלום עם הדעות הקונבנציונליות.
זה משאיר אותי יותר מדי פעמים על הגדר
המשחק הזה שאני משחקת בין שתי הקבוצות משאיר אותי יותר מדי פעמים על הגדר, מפחדת לעשות צעד כלשהו, מפחדת לקבל החלטה שתתייג אותי כמשתייכת לקבוצת הנורמטיביים או לקבוצת האאוטסיידרים.
לא סתם אומרים שהפחד משתק, איתי בכל אופן הוא עושה עבודה ממש טובה בתחום הזה – כי כשאני מפחדת, אז אני נמנעת. זו דרך מצוינת להימנע מלעשות טעויות, אם אני לא מחליטה, אני לא טועה ואני יכולה לצאת בסדר, יאהבו אותי, המציאות נפלה עליי, אני לא בחרתי בה.
הבאסה היחידה בעניין היא הדשדוש בביצת הבינוניות. אני לא יכולה לפרוץ קדימה ולעוף, כשאני עסוקה בלהימנע ולהסתתר. רחמנא ליצלן שתצא לי בשוגג איזו שריטונת, שלא יעלו על כמה שאני דפוקה.
אז אני לא מסתכנת ומצמצמת את עצמי. לא מסתכנת ומתעלמת מהקול שבבטן שתוהה במהלך האבחון של נוגה למה המאבחנת עסוקה כל הזמן בכך שנוגה תשב כמו שצריך על הכסא. האם זה אלמנט קריטי ליכולת שלה לבנות דגם מקוביות או להרכיב פאזל? הפחד משתיק את התחושה הברורה שלי שזה לא באמת מהותי ובטח לא לי. כן, אני רוצה לאפשר לבת שלי את כל ההזדמנויות שמגיעות לה, אני רוצה לאפשר לה להתפתח ולקבל סיוע כדי להקל עליה את התקשורת עם העולם וכדי לסייע לה להדביק את הפער השפתי. אבל אני לא רוצה בדרך ליישר אותה ולהנמיך את רוחה, אני לא רוצה להכניס לתהליך ילדה מיוחדת, קסומה, בטוחה בעצמה שמרעיפה חום ואהבה על כולם ולקבל ילדה כבויה, אבל שיושבת על כסא.
התעלמתי לחלוטין ממה שנעים לי
הקול הפנימי שלי הזכיר לי שגם אני בגיל 40 המופלג עוד לא מצאתי את הדרך לשבת על כסא באופן מסודר יותר מכמה דקות. הנטייה הטבעית שלי היא לשבת על הכסא ישיבה מזרחית או על הברכיים ובעיקר – לשנות פוזיציה מידי פעם. מרוב החשש ממה שתחשוב המרפאה בעיסוק על הדוגמה המחרידה שאני מספקת לבת שלי, מצאתי את עצמי ממהרת להתיישר ולנסות בכל כוחי להחניק את הרצון הטבעי שלי לשכל רגל אחת מתחת לשנייה על הכסא.
התעלמתי לחלוטין ממה שנעים לי, התעלמתי לחלוטין מכך שלמרות חוסר היכולת התמידי שלי לשבת ישר על כסא הצלחתי גם במדדים פדגוגיים אקדמיים מובהקים והשגתי בקלילות תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. וכמובן התעלמתי מכך שכבר שנים איני מחזיקה מהמערכת הפדגוגית סמכות למשהו או מטרה שיש לשאוף להתיישר לפיה.
התעלמתי ממי שאני וישבתי בחוסר נוחות מובהק. וכדי להחביא את השונות שלי לא העזתי אפילו לשאול את המרפאה בעיסוק את השאלה הפשוטה – למה? האם הביקורת החוזרת ונשנית על האופן שבו נוגה יושבת היא חלק מתהליך האבחון? ואם כן, מה המטרה של בדיקה זו? ברור, שאם לא העזתי לשאול את השאלות האלה, לא העליתי בדעתי לומר כי זה לא מתאים לי. אין לי מטרה לשפר את אופן הישיבה של נוגה ולכן אני מבקשת שתניח לה בהקשר זה. אבל לא. העדפתי להיכנע לתכתיבים המצופים ממני, לשתוק ולהניח שהעולם, ובתוכו המרפאה בעיסוק שלא פגשתי לפני כן, יודעת יותר טוב ממני מה נכון לי ולבת שלי.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאם אני מגיעה לאבחון, כי אני צריכה את עזרתם, זה מחייב אותי אוטומטית להרכין ראש ולקבל כל מה שיזרקו עליי. ניסיתי, אבל לא הצלחתי.
וטוב שכך. אני לא מעוניינת להמשיך ולהצליח בלהדחיק את עצמי ואת הדעות שלי לא משנה כמה הן שונות.
אז למרות הפחד מהמחיר שאצטרך לשלם, אני מחליטה להתחיל לקבל החלטות, לחיות בהתאם למי שאני ולהפסיק להחביא את השונות שלי. נראה לי שאתחיל בבירור הקטע של הכסא, גם במחיר שהמרפאה בעיסוק לא תבין מה אני רוצה מחייה.
