יום שני, 18 בנובמבר 2013

או שאני בארון, או שאני מחוץ לו

שלום, אני נירית ואני שונה! לפעמים זה המשפט שבא לי לצעוק אל העולם. לפעמים אני מרגישה ממש כמו מי שמסתיר את נטייתו המינית ומחליט לצאת מהארון. כך גם אני מחכה לרגע שאעז לצאת כל כולי מהארון ולחגוג את השונות שלי. אז נכון, בקטע של נטייה מינית אני דווקא ממש נורמטיבית, סטרייטית לחלוטין. אבל זה לא מפריע לי להתבייש, להסתיר ולהחביא את כל השונויות שלי, הדפיקויות והשריטות.
המחיר הכבד של ההתנהלות שלי, מעבר למערך האסטרטגי המסורבל והמורכב של ההסתרה, הוא כמובן שהסתרה של המקומות שאני מחשיבה כאפלים ומפחידים גוררת באופן מיידי הסתרה של כל הדברים המופלאים והיפים שבי, תפישת העולם פורצת הדרך והגבולות, ההסתכלות הייחודית שלי על האנושות והעולם. שוב ושוב מתחוור לי שאי אפשר זה בלי זה. אני, בכל אופן, לא מסוגלת להסתיר את החלקים שאני חוששת לחשוף ולהוציא לאור רק את הדברים שבא לי. זה לא עובד כך. או שאני בארון, או שאני מחוץ לו.
העניין הוא שככל שאני מתבגרת אני מתמודדת עם יותר ויותר נושאים שמצריכים ממני בחירה ברורה וחד משמעית. או שאני מוציאה את עצמי החוצה כפי שאני, על כל השונות והמורכבות שלי,  או שאני ממשיכה להחביא את השונות. אין לי הנחות, מוכרחה לבחור.
הדילמה האחרונה בהקשר לכך התעוררה כשליוויתי את נוגה, הבת המופלאה שלי, למפגשי אבחון עם קלינאי תקשורת ומרפאה בעיסוק במרכז להתפתחות הילד. באופן שכבר לא אמור להפתיע אותי, מהר מאוד הרגשתי שאני במבחן. כל שאלה שנוגה נשאלה ונותרה ללא מענה, אני חשתי מבוכה. בכל סיטואציה שבה הילדה לא פעלה כפי שמצופה ממנה, עלו לי מיד רגשות אשם על האמא הגרועה שאני. כל העוצמות שלי נאלמו דום, כמו נשכבו בהכנעה תחת מרותם של אנשי המקצוע המדופלמים.
רק אחרי שהיום המתיש הסתיים וחזרתי לבית הבטוח שלי, יכולתי לנתח את מאורעות היום ולקלוט את הקושי הרגשי שליווה אותי.
זה לא שלפתע הבנתי שלנוגה יש בעיה. נוגה היא נוגה, ילדה קסומה, שמפיצה אור על כל סובביה. הבעיה היא שאני נאבקת מול עצמי בין הרצון שלי לפעול על פי צו הלב שלי, לבין הצורך לעשות מה שכולם עושים, כדי שחלילה וחס לא יעלו על זה שאני חריגה. 
אני מתעלמת מהספקות שעולים בי ומיישרת קו עם העולם
בגלל הפחד הגדול שלי, שאנשים זרים שאני בכלל לא מכירה יחשבו עליי שאני מוזרה, אחרת ושונה, אני מוכנה להתעלם מהחשיבה האינטואיטיבית שלי ומהאינסטינקט הקמאי של הבטן שלי, שבוחנת כליות ולב של כל אדם. אני מתעלמת מהספקות שעולים בי ומיישרת קו עם העולם, במקום לעשות את מה שבא לי ובדרך כלל גם מה שנכון לי לעשות,  שזה לא לקבל כל דעה כאמת צרופה, להטיל ספק, לשאול שאלות ולא להסתפק בפחות ממה שאני חושבת שמגיע לי ולילדים שלי, גם אם זה נראה לכולם כטעות מוחלטת.
אם כל כך קשה לי לפעול אחרת, הייתי מצפה מעצמי ליישר קו ולפעול כמו כולם, אלא שזו לא באמת אפשרות מבחינתי. כשאני מיישרת קו עם הנורמות השכיחות, אני מתוסכלת ומאוכזבת מעצמי. אני מרגישה שלא הבאתי את עצמי לידי ביטוי, משמע – אני כישלון. יוצא שאני מרגישה אפס, כשאני עושה משהו בניגוד לתחושה הפנימית שלי, אך מפחדת ללכת עד הסוף עם האמת השונה שלי. מפחדת, כי הורגלתי להאמין שהכי טוב ובטוח לחיות כמו כולם ושחוכמת ההמונים עולה תמיד על חוכמת היחיד ושבכלל – מה אני מבינה. אני חיה ומתנהלת בעולם מתוך תחושה פנימית שהדעות שלי הן שטויות במיץ עגבניות ולא משנה כמה הוכחות נגד יש לי, כמה פעמים הדעות שלי הוכיחו את עצמן כהצלחה מדהימה, מספיק פעם אחת שבחרתי בחירה שגויה כדי  שאבטל כליל את הלך המחשבה שלי ואשאף לחיות בשלום עם הדעות הקונבנציונליות. 
זה משאיר אותי יותר מדי פעמים על הגדר 
המשחק הזה שאני משחקת בין שתי הקבוצות משאיר אותי יותר מדי פעמים על הגדר, מפחדת לעשות צעד כלשהו, מפחדת לקבל החלטה שתתייג אותי כמשתייכת לקבוצת הנורמטיביים או לקבוצת האאוטסיידרים.
לא סתם אומרים שהפחד משתק, איתי בכל אופן הוא עושה עבודה ממש טובה בתחום הזה – כי כשאני מפחדת, אז אני נמנעת. זו דרך מצוינת להימנע מלעשות טעויות, אם אני לא מחליטה, אני לא טועה ואני יכולה לצאת בסדר, יאהבו אותי, המציאות נפלה עליי, אני לא בחרתי בה.
הבאסה היחידה בעניין היא הדשדוש בביצת הבינוניות. אני לא יכולה לפרוץ קדימה ולעוף, כשאני עסוקה בלהימנע ולהסתתר. רחמנא ליצלן שתצא לי בשוגג איזו שריטונת, שלא יעלו על כמה שאני דפוקה.
אז אני לא מסתכנת ומצמצמת את עצמי. לא מסתכנת ומתעלמת מהקול שבבטן שתוהה במהלך האבחון של נוגה למה המאבחנת עסוקה כל הזמן בכך שנוגה תשב כמו שצריך על הכסא. האם זה אלמנט קריטי ליכולת שלה לבנות דגם מקוביות או להרכיב פאזל? הפחד משתיק את התחושה הברורה שלי שזה לא באמת מהותי ובטח לא לי. כן, אני רוצה לאפשר לבת שלי את כל ההזדמנויות שמגיעות לה, אני רוצה לאפשר לה להתפתח ולקבל סיוע כדי להקל עליה את התקשורת עם העולם וכדי לסייע לה להדביק את הפער השפתי. אבל אני לא רוצה בדרך ליישר אותה ולהנמיך את רוחה, אני לא רוצה להכניס לתהליך ילדה מיוחדת, קסומה, בטוחה בעצמה שמרעיפה חום ואהבה על כולם ולקבל ילדה כבויה, אבל שיושבת על כסא. 
התעלמתי לחלוטין ממה שנעים לי 
הקול הפנימי שלי הזכיר לי שגם אני בגיל 40 המופלג עוד לא מצאתי את הדרך לשבת על כסא באופן מסודר יותר מכמה דקות. הנטייה הטבעית שלי היא לשבת על הכסא ישיבה מזרחית או על הברכיים ובעיקר – לשנות פוזיציה מידי פעם. מרוב החשש ממה שתחשוב המרפאה בעיסוק על הדוגמה המחרידה שאני מספקת לבת שלי, מצאתי את עצמי ממהרת להתיישר ולנסות בכל כוחי להחניק את הרצון הטבעי שלי לשכל רגל אחת מתחת לשנייה על הכסא.
התעלמתי לחלוטין ממה שנעים לי, התעלמתי לחלוטין מכך שלמרות חוסר היכולת התמידי שלי לשבת ישר על כסא הצלחתי גם במדדים פדגוגיים אקדמיים מובהקים והשגתי בקלילות תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. וכמובן התעלמתי מכך שכבר שנים איני מחזיקה מהמערכת הפדגוגית סמכות למשהו או מטרה שיש לשאוף להתיישר לפיה.
התעלמתי ממי שאני וישבתי בחוסר נוחות מובהק. וכדי להחביא את השונות שלי לא העזתי אפילו לשאול את המרפאה בעיסוק את השאלה הפשוטה – למה? האם הביקורת החוזרת ונשנית על האופן שבו נוגה יושבת היא חלק מתהליך האבחון? ואם כן, מה המטרה של בדיקה זו? ברור, שאם לא העזתי לשאול את השאלות האלה, לא העליתי בדעתי לומר כי זה לא מתאים לי. אין לי מטרה לשפר את אופן הישיבה של נוגה ולכן אני מבקשת שתניח לה בהקשר זה. אבל לא. העדפתי להיכנע לתכתיבים המצופים ממני, לשתוק ולהניח שהעולם, ובתוכו המרפאה בעיסוק שלא פגשתי לפני כן, יודעת יותר טוב ממני מה נכון לי ולבת שלי.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאם אני מגיעה לאבחון, כי אני צריכה את עזרתם, זה מחייב אותי אוטומטית להרכין ראש ולקבל כל מה שיזרקו עליי. ניסיתי, אבל לא הצלחתי.
וטוב שכך. אני לא מעוניינת להמשיך ולהצליח בלהדחיק את עצמי ואת הדעות שלי לא משנה כמה הן שונות.
אז למרות הפחד מהמחיר שאצטרך לשלם, אני מחליטה להתחיל לקבל החלטות, לחיות בהתאם למי שאני ולהפסיק להחביא את השונות שלי. נראה לי שאתחיל בבירור הקטע של הכסא, גם במחיר שהמרפאה בעיסוק לא תבין מה אני רוצה מחייה.

ריצה למרחקים ארוכים – גם בגן הילדים

לתובנת "בלי רשת ביטחון" אני מוסיפה את התובנה "אני רצה למרחקים ארוכים".
לא, הסיכוי שתפגשו אותי באמת רצה לאיזשהו מרחק בחיים האמיתיים שואף לאפס. אני גם לא צופה מושבעת של ערוץ הספורט (האמת? לא צופה בכלל), אבל זו המטפורה המתאימה ביותר למקום החדש וברגע זה הדי-מדכא שאני מתחילה לחוות בחיים שלי.
אני אומרת מתחילה, כי הדרך עוד ארוכה, ואני בתחילת הריצה. אני אומרת מדכא, כי אני לא רגילה להסתכל על יום המחר ולחשוב שיהיה ורוד, אני נוטה יותר להניח שמשהו שקשה לי להתמודד איתו כעת יישאר כך, או אף ידרדר בעתיד.
כמאמנת אני מעבירה יום יום מסר לאחרים שצריך לחשוב לטווח הארוך, לא לתת למשברים נקודתיים לשבור את הרוח ולגרום לייאוש וויתור על המטרה ארוכת הטווח. אבל אצלי בחיים אני לא ממש פועלת על פי ההבנה הזו.
כל החיים הורגלתי לרוץ למרחקים קצרים, יותר נכון – לא לרוץ בכלל. אם אני לא מגיעה ממקום אחרון לראשון בזמן אפס, חבל על השקעת הזמן והאנרגיה, עדיף לוותר ועכשיו. אם אני לא הכי טובה שיש, אז עדיף לצאת מהמשחק, חס ושלום שאגיע מקום שני, שלישי או חמישי. הציפייה שלי מעצמי להתברג תמיד במקומות המובילים, שהכל אצלי ידפוק כמו שעון ויהיה מושלם,  מפתיעה לאור היעדר תחושת המסוגלות העצמית שלי.
האמונה הפנימית שלי על עצמי היא חוסר יכולת מוחלט. אם משהו לא מסתדר לי בפעם הראשונה שניסיתי אותו, אז ברור שאני לא יכולה ולא אוכל לעולם, למה לטרוח ולנסות שוב? הרי אוטוטו יגיע מישהו ויציל אותי, יעשה במקומי, למה להתאמץ לפתור בכוחות עצמי?
מתוך החוויות שאני עוברת בימים אלה מתחוור לי, למשל, שהחלום הגדול הראשון שלי להיות רקדנית מקצועית ירד לטמיון בדיוק בגלל היעדר תחושת מסוגלות. במקום להתמקד בשיפור היכולות שלי מול עצמי, הייתי עסוקה בהתקדמות שלי מול חברותיי לריקוד. ובכל פעם שמישהי הציגה יכולת מרשימה משלי, התייאשתי. למה להשקיע כל הרבה באימונים, אם בסוף יש טובות יותר?
לרגע לא התייחסתי לכך שיש סיבה למה בשיעור בלט של 90 דקות, מבלים כ-75 דקות בשיפור מיומנות אישית, במתיחת השרירים ובהארכתם, בחיזוק הטכניקה. לא כדי לגבור על אחרות, אלא כדי להגיע בכל פעם קצת יותר לקצה גבול היכולת האישית. התעלמתי מכך שמסלול החיים וההתפתחות האנושי אינו לינארי – יש מי שעושה קפיצה גדולה בתחילת הדרך, ויש מי שמזנק ואפילו עוקף בסוף. כל אחד והמסלול שלו. או כמו שהיטיב להגיד בעלי – אצנים מקצועיים תמיד מכוונים לשבירת השיא האישי שלהם, ולא לעבור את המתחרים. אכן, אצני מרתון אולימפיים יכולים להיות במשך רוב הריצה מדורגים לא במקומות המובילים, ורק לקראת הסוף לתת את הפוש שנחוץ להם כדי לקטוף את הניצחון.
שהילד יכניס את עצמו לבד לגן ויעזוב אותי, באמא שלו
ואם אני חוזרת אליי, יש סיבה שאני לא ספורטאית מקצועית: אני מתייאשת במהירות הבזק. זו גם הייתה נקודת המוצא איתה הגעתי במטרה להכניס את ארז לגן לראשונה בחייו. בתחילה ניסיתי להתחמק וקיוויתי שאוכל להפיל את העניין על בעלי. אם אני יכולה להימנע מהתמודדות עם משהו קשה ומפחיד, מעולה. אז מה אם יש לי הזדמנות יוצאת דופן לפריצת דרך אמיתית בחיי. את זה אני לא רואה. אני רואה רק מטלה מעיקה ומיותרת.
מבחינתי, שהילד יכניס את עצמו לבד לגן ויעזוב אותי, באמא שלו. אני מתביישת להגיד שזה היה משפט מפתח בהורות שלי במשך שנים ארוכות.
אז אחרי שאופציית ההצלה ירדה מהפרק תודות לגבר שבחרתי בקפידה לחיות איתו את חיי ולהיות אבא לילדים שלי, הלכתי על תוכנית ב' – "טוב, אני אעשה את זה צ'יק צ'ק ואגמור עם הדבר הזה".
גם תוכנית ב' לא הסתייעה בידי.
לפעמים נדמה כאילו היקום כולו על כל תושביו ומשאביו עסוקים רק בי ובדרך הכי עוצמתית להביא לי שיעורים לפנים. כך שכבר ביום הראשון בגן הבנתי שמהיר זה ממש לא הולך להיות. ביום השני לא נצפתה באופק פרידה ביני לבין ארז. הבנתי שיש משהו שאני מפספסת בתהליך, יש משהו שאני צריכה לקלוט כבר ומסרבת בכל תוקף להישיר מבט אליו.
אז אחרי שזיהיתי את התובנה שהטוב יגיע לחיי כשאסתכל על המרחק הרחוק ולא אתייאש מכל אבן שצצה לי בדרך, החלטתי להגיע לגן מתוך המחשבה "ייקח כמה זמן שייקח, אני פה בשביל הילד".
ואכן, ביום השלישי יכולתי להבחין בכמה נקודות חיוביות – ארז קם ממני וניגש לקבל עוגייה מהגננת, ארז משתף פעולה עם הסייעת בהתעמלות הבוקר ועוד מטעמים קטנים.
אבל אמונה פנימית שהכל צריך לקרות מיד לא נעלמת ביום, גם לא אחרי שמכירים בה. כך קרה שפריצת הדרך האמיתית שלי קרתה דווקא ביום הרביעי, שהתחיל ברגרסיה. כבר בכניסה לגן ארז התחיל להתפתל ולהראות סימנים ברורים שהוא לא מעוניין. זה המשיך עם אבחנה שלי שהגן פועל על פי סדר יום מאוד ברור, ושארז ממש לא בכיוון שלו. ילד החופש שלי לטוב וגם לרע רגיל ללוח זמנים גמיש הרבה יותר, וחלק גדול מהפעילויות והאטרקציות בגן זר לו.
מתוך החשש שלעולם לא אעזוב את הגן או שלעולם הוא לא ייקלט בגן, תחושת אי המסוגלות שלי התחילה להרים את ראשה המכוער והפחדני, אני נמצאת בגן ומטפלת בילד במקום שהצוות יתחיל לעשות את זה. אולי נוח להן שאני כאן? אולי הן מחכות שהוא יישר קו עם סדר היום של הגן במקום להתגמש לקראתו? נבהלתי שהוא לא יזכה ליחס המיוחד והאישי שיעזור לו בקליטה. ואז, כשבמוחי כבר רצות מחשבות ייאוש ואולי הגן שהתאים לנוגה יתאים לארז יותר, ביקשה ממני הגננת לצאת קצת החוצה ולהשאיר את ארז להתמודד.
מובן שעשיתי את זה, לא כדי לאפשר לארז להתמודד, כמו כדי לאפשר לי לנצל את היציאה מהגן כדי לברר אם יש מקום בגן אחר. מיותר לציין שהוא בכה בתחילה על הידיים של הגננת ואחר כך על הידיים של הסייעת. אם חושבים על זה, למה שהוא ינסה להתמודד עם הפרידה ממני, אם אני מתוך חוסר המסוגלות שלי כבר התחלתי לפעול למציאת פתרון חלופי?
ואז הגננת יצאה לבקש ממני להישאר בחוץ עוד עשר דקות. ברגע הזה, ממש שנייה לפני שאני פועלת מייאוש ומוותרת על נסיון ההתאקלמות בגן, החלטתי לשים את כל הקלפים על השולחן ולהשתמש בערכי הפתיחות והתקשורת שלי כדי להשיג תוצאה אחרת.
פשוט פתחתי את סגור ליבי בפני הגננת. שיתפתי אותה בלבטים שלי, בטעויות שאני יודעת שעשיתי בהורות שלי, סיפרתי לה מה אני רואה שמפריע לי, אמרתי גם מה אני הייתי רוצה בשביל ארז ושמבחינתי הכי חשוב כרגע שירגיש בטוח ואהוב בגן ולא אכפת לי אם הוא אוכל עם כולם, יושב על הכסא או משתתף במפגש.
ושוב, המציאות לא איכזבה. כמו תמיד כשאני הולכת עד הסוף ומוכנה לשים את עצמי כמו שאני בחוץ, מוכנה להראות חולשה ופגיעות, עוטפים אותי באהבה ובהבנה והדברים מתחילים להסתדר במקום.
הגננת הפתיעה אותי בתגובה החמה והאוהדת שלה. היא הסבירה לי שארז מתאים בדיוק לגן הזה, היא נתנה לי את התחושה שהיא יודעת מה עובר עליי מבחינה רגשית ושלאט לאט, עקב בצד אגודל, יהיה בסדר. היא שיתפה אותי בשלבי התוכנית שלה לשלב את ארז ולקלוט אותו,  והחלטנו באותו הרגע על שיתוף פעולה ותקשורת בכל מה שקשור לתהליך הקניית הביטחון של ארז בגן.
הבנתי שאני חלק מהותי מהתהליך, אבל הקצב לא בשליטתי
הרגשתי שמשהו השתחרר אצלי. כל הדמעות שהוצאתי שטפו איתן את התסכול והחרדה שהיו לי לגבי התהליך. הבנתי שאני חלק מהותי מהתהליך, אבל הקצב ממש לא בשליטה שלי.
כשחזרנו שתינו לגן, ארז כבר היה רגוע על הידיים של הסייעת והאווירה כבר השתנתה. הגננת ראתה אותי ובעיקר את ארז, ואני הרגשתי איך המקום הנקי שבו אני נמצאת משפיע על תחושת הביטחון של הילד שלי בגן החדש. הוא הסכים לאכול את הסנדוויץ' שנמנע מלאכול בזמן הארוחה, חקר יותר ויותר את פינות הגן השונות ושיחק במרחק ניכר ממני.
נכון שעדיין לא עזבתי אותו ליותר מחצי שעה, וסביר להניח שגם מחר אפרד ממנו רק לזמן קצר, אבל עכשיו יש לי ידיעה ברורה שאנחנו בכיוון הנכון ואם אני רצה למרחקים ארוכים, אני צריכה לזכור שעכשיו בתהליך הזה אני רק במטר הראשון.
במקום שהייתי מוכנה לשים בצד את המחשבה הראשונית שאני לא יכולה, הצלחתי להפוך את הקערה על פיה, וליצור שיתוף פעולה נפלא ופורה עם הצוות בגן במטרה לאפשר לארז את החוויה הנעימה והבטוחה שחשוב לי שתהיה לו.

טיפול פסיכולוגי אל תוך הלילה עם תינוק

זהו. נגמר לי הלילה. השעה חמש ורבע לפנות בוקר, והבנתי שהסיכוי שאחזור לישון כרגע הולך ונעלם, אחרי שעתיים שביליתי בחדר של ארז בניסיון להרגיל אותו להירדם בכוחות עצמו במיטה שלו. מעולם לא העליתי בדעתי שנסיונות הרדמה של פעוט במיטתו יכולים להיות טיפול פסיכולוגי מקיף ומזכך.
עד שארז הגיע לעולמי לא התמודדתי עם בעיות שינה של פעוטות. שלושת ילדיי הגדולים ישנו לילה שלם כבר מגיל חודשים מספר. אמנם השתמשתי בטלוויזיה כמרדים הלאומי (עניין שאני עצמי חלוקה לגביו, בעיקר בגלל ההבחנה שאני מנסה לעשות בימים אלה בין צפייה בטלוויזיה בכיף לפני השינה לבין כלי מרדים שהילד אינו יודע להירדם בלעדיו), אבל השינה היתה שנת ישרים ללא התעוררויות באמצע הלילה שמסתיימות במיטה שלי.
ארז ישן במיטה שלי במשך תקופה ארוכה יותר מאחיו והתרגל כשהיה מתעורר במהלך הלילה לקבל את החיבוק המרגיע ממני, הנקה, וברבות הימים – בקבוק. כך יצרתי למעשה מצב שהוא תלוי בי כדי לחזור ולהירדם.
זה כבר תקופה של כמה חודשים שהוא אינו ישן במיטה שלי, אבל ממשיך להתעורר בלילה ולהזעיק אותי. במהלך השבועיים האחרונים התחלנו בעלי ואני להרגיל אותו לשינה סדירה במיטה שלו לאורך כל הלילה. קיבלנו החלטה להוציא את אלמנט הטלוויזיה מהמשוואה. וראו זה פלא, חצי שעה עד ארבעים דקות של טקס השינה, והוא נרדם. הבעיה המרכזית נותרה ההתעוררויות החוזרות ונשנות במהלך הלילה, התעוררויות שפוגמות משמעותית בשנת הלילה שלו ושלי.
בתחילה בעלי היה זה שמרדים אותו, ואני נכנסתי לתמונה בלילה. היה לי נוח שעם מה שתפשתי כעול ההרדמה יתמודד בעלי. לא הבנתי שזה מקבע את המצב אצל ארז, שעל אמא אפשר לחגוג. אכן, החלוקה הזו בינינו לא הולידה שיפור משמעותי עם הזמן החולף. ארז המשיך להתעורר מספר פעמים בלילה ולדרוש את תשומת ליבי המלאה והסחוטה מעייפות.
הייתי צריכה להיות שפוכה כמה לילות ברצף ולנהל שיחה נוקבת עם בעלי, במהלכה הוא שיקף לי שמדובר בעוד מקרה שבו נוח לי להישען ושמישהו אחר יעשה בשבילי, כדי לקלוט שזה לא עסק. אם אני רוצה שיפור מהותי בשנת הלילה שלי, אני צריכה לעבוד בשביל זה. אני צריכה לקחת אחריות על טעויות שטעיתי ועל הפתרונות שאני רוצה ליישם.
ובאמת, ברגע שהחלטתי לרדת מהיציע אל המגרש, קיבלתי החלטה להרגיל את ארז לישון בלי תלות בי או בבקבוק שלו. "מהיום אני מקריאה לך סיפור לפני השינה עד שתמצא את הדרך להרדים את עצמך", אמרתי. וואלה, עובד. לא פשוט ולא קל. חצי שעה של הקראת סיפור תוך התעלמות מנסיונות משיכת תשומת של הילד. הוא מנסה לרדת מהמיטה ואני מחזירה, הוא מנסה לטפס עליי ואני מזיזה אותו ממני בעדינות וממשיכה כמו מנטרה להקריא בקצב אחיד ומונוטוני, בקול שהולך ונחלש עם מרווחים הולכים וגדלים בין מילה למילה.
הפידבק היה מיידי. בערב הראשון הוא ישן ברצף חמש שעות וביום השני כבר שש שעות. הקושי המרכזי היה להחזיר אותו למצב שינה לאחר שהוא מתעורר באמצע הלילה, וזאת ללא התערבות שלי. החלטתי שכדי לקטוף פירות בטווח הארוך אני צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר בטווח הקצר. וכך במקום לארגן לי את הפוף הכייפי שאני יכולה לישון עליו לצידו עד להירדמות המיוחלת, החלטתי לשבת על כסא, לא לדבר איתו, לא לחייך אליו, לא ליצור קשר עין ולהתעלם לחלוטין מהתנהגויות לא רצויות כמו בכי, תזוזות וכולי. אני רק על תקן מחזירה למיטה. הוא מנסה לרדת ואני מעלה בחזרה.
בזווית העין ראיתי את התסכול שלו
מובן שכשהחלטתי את ההחלטות האלה עוד לא היתה לי ההתנסות בפועל. המחיר הוא מחיר כבד מאוד. במיוחד כשמצאתי את עצמי הלילה ישובה על הכסא משלוש עד חמש לפנות בוקר. ארז בוכה ואני נאטמת ומדחיקה את כל האוטומטים שלי לרוץ ולהציל אותו. ברור לי שזו הדרך עבורו ועבורי, הוא צריך למצוא את הדרך להרדים את עצמו בעצמו. התחשק לי לרוץ אליו, לעטוף אותו בזרועותיי ולשאת אותו למיטה החמימה שלי, אבל עצרתי את עצמי. בזווית העין ראיתי את התסכול שלו, הנסיונות להרדים את עצמו פעם עם מציצה של הבקבוק הריק, פעם באמצעות החזקת חיתול הבד ופעם בליטוף בובת הפיל הרכה והקטיפתית שקיבל ביום היוולדו  מסבתא וסבא.
ואז הגיע הרגע לו פיללתי: הוא נראה כאילו נרדם, גבו עולה ויורד בקצב נשימות קבועות של מי שעולם השינה קרא לו. אני קמה מהכסא, מתכננת את היציאה מהחדר, ואז שוב עולה קול הבכי המתסכל. כך זה חזר על עצמו שעתיים שלמות. רוב הזמן בהיתי במזגן וחשבתי מחשבות, בשלב כלשהו העייפות עברה ממני והלאה, הראש התחיל להתרוקן משטויות וטרדות אחרות ובהירות מפתיעה ועוצמתית הגיחה.
לא התחברתי רגשית למשמעויות העמוקות של היותי אמא
אחד הפחדים הגדולים שלי הוא שאהיה אמא כל כך גרועה ולא ראויה שיקחו לי את הילדים. יכול להיות שעבור רובכם מדובר בשטות אווילית, שאינה קשורה למציאות, אבל עבורי מדובר בחרדה אמיתית. והנה ברגע אחד, מהמתסכלים שידעתי, כשאני כבר קרוב לשעתיים שנדמות כנצח ממתינה שארז יירדם ולא באמת מאמינה שזה יקרה אי פעם, שחררתי את החרדה שלי. מהמקום הנמוך הזה, מרוט העצבים והכואב, שאני רואה את המצוקה של הבן שלי ויודעת שכל התערבות שלי רק תחריף את התלות שלו בי ותפגע בעצמאות שלו, קלטתי שאף אחד בעולם לא יכול לקחת אותו ממני. כי למרות כל הטעויות שעשיתי, עושה ואעשה, למרות שאני רחוקה מלהיות אמא מושלמת, אני אמא שלו. פתאום ראיתי את הפחד שיקחו לי את הילדים באור אחר. יכולתי לזהות שהחרדה הזו נולדה מהמקום שלא באמת לקחתי אחריות על ההורות שלי. היה לי נוח לזרום, לזרוק את עיקר המשקל על בעלי. לא התחברתי רגשית למשמעויות העמוקות של היותי אמא, מהרגע שהפכתי לאחת כזו ועד עולם. רציתי רק את הרווחים המדהימים שמתלווים להורות והעדפתי שמישהו אחר, לעיתים קרובות בעלי, ישלם את המחירים. מתוך המקום שצמצמתי את קבלת החלטות שקשורות לילדים שלי, חשפתי את עצמי בראש שלי לאפשרות שהם יילקחו ממני.
ודווקא בנקודה הזו בזמן, הנקודה המייאשת כל כך, שגרמה לי להרגיש חסרת אונים כמו שלא הרגשתי מאודי, הרגשתי את עצמי הכי אמא שבעולם. ידעתי בוודאות ברורה שהחרב המתנופפת שמישהו מתישהו יכול לקחת ממני את הילדים – לא קיימת יותר.  ידעתי שאהפוך עולמות ואשלם מחירים כדי לתקן את מה שקלקלתי. כי אני כבר עושה את זה. כי אני הפסקתי להסתכל מהצד והחלטתי להיכנס עמוק למשחק ולהיות אמא כמו שאני, בדרך שלי, לטוב ולרע.

פתאום, באמצע החופש הגדול, הבנתי מה זה להיות אמא

אני מתחילה להיות האמא שתמיד חלמתי להיות. איזו תחושת סיפוק! אני לא מאמינה שהצלחתי, ואפשר לומר שבקלות יחסית.
כן, זה מצריך נחישות, הסתכלות לטווח ארוך ונכונות לשלם מחיר בטווח הקצר, שעיקרו הקושי שלי לראות את ילדיי האהובים חווים תסכול. אבל ברגע שהבנתי שאין קיצורי דרך ואני חייבת לעבור דרך הקשיים האלה כדי ליצור לי ולילדיי עתיד טוב יותר, השכלתי לעשות את הפעולות הנחוצות.
אני כל כך מרוצה, שאני רואה את עצמי לבושה בשמלת מלמלה מתנפנפת, יושבת על מחצלת משובצת באחו ירקרק, מדושנת עונג לצד ארבעת זאטוטיי המאושרים, אוחזת ידיים עם בעלי היקר ושנינו מישירים מבט אל עבר האופק. החיים היפים.
אחרי שהתמודדתי עם השינוי הראשוני הקל ואחרי שעברתי לשלב שבו האשליה הראשונית התנפצה, הגיע השלב השלישי, הרציני מכולם. השלב שבו לקחתי אחריות אמיתית ומלאה על ההורות שלי.
השקעתי אנרגיות רבות ומיותרות במקומות הלא נכונים
בראשונה, עשר שנים אחרי שהפכתי לאמא, אני מבינה את המהות האמיתית של התפקיד הזה. אין לי כל מטרה להלקות את עצמי או להניח שהייתי זבל של אמא לפני כן. זה לא הסיפור. אבל הייתי עסוקה בלהיות אמא מושלמת, והייתי עסוקה בלנפנף את הילדים שלי מעליי כדי שגם לי יהיה קצת זמן לעצמי. השקעתי אנרגיות רבות ומיותרות במקומות הלא נכונים, כאשר למעשה עכשיו אני רואה שאני יכולה לקבל תוצאות הרבה יותר טובות בהשקעת אנרגיה נמוכה משמעותית ובלי להרים את הקול, בלי לאיים ולהעניש אפילו לא פעם אחת. אשכרה, התגשמות חלום, מימוש הפוטנציאל ההורי שלי .
היום יכולתי להתנסות בחוויה המרנינה הזו לגמרי לבדי. בעלי לא היה בבית במהלך כל היום, הגדולה במחנה של הצופים ואני נשארתי בבית עם שלושת הקטנים. בדרך כלל סיטואציות כאלו הולכות יד ביד עם צרחות עד לב שמיים, אובדן עשתונות שלי, בכי קורע לב של הילדים, טריקת דלתות וציפייה היסטרית של כל הנוכחים שאבא יחזור כבר הביתה.
כשבעלי היה מגיע, הייתי מזעיפה לו פנים, הרי הוא אשם שהשאיר אותי לבד עם הילדים.  הילדים היו קופצים עליו כמו מצפים להצלה מהאמא המרשעת וחסרת האונים, ואני הייתי בשמחה מעבירה לו משמרת ומסתגרת בחדר השינה לנשום קצת ולהדחיק את תחושת הבטן הכואבת ששוב נכשלתי כאמא.
אני כבר לא צריכה שבעלי יציל אותי מהילדים
היום החוויה היתה כל כך שונה, שאני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאני לא חולמת. אני ממש לא עייפה, לא מותשת, לא מוטרדת ולא צריכה שבעלי יציל אותי מהילדים. הילדים רגועים, שמחים ונהנים משגרת חופש סטנדרטית לגמרי.
כיוון שידעתי מראש שבעלי ייעדר מהבית היום, התכוננתי מראש ליום קשה, ליום שבו אם אספיק משהו מעבר להתעסקות בילדים זה יהיה בגדר נס. בפועל, הספקתי הרבה מעבר לתכנונים שלי בכל הקשור למטלות הבית, ועל הדרך הקדשתי זמן איכות לכל אחד מהשלושה בנפרד.  התמודדתי בנחישות ובאומץ גדול עם כמה משברים שבעבר היו מתלקחים בשניות לעימות קולני וכוחני, ויכולתי אפילו ליהנות מזמן פנוי לעצמי לקרוא ספר ולשבת לכתוב.
מה שעזר לי מאוד לעבור את היום בשלום ובהנאה היו הצעדים הקטנים שעשיתי, הבחנתי בהם ופרגנתי לעצמי עליהם. בכל פעם שהצלחתי לפתור בדרכי נועם אירוע עם אחד הילדים, טפחתי לעצמי על השכם והייתי עסוקה בהצלחה שחוויתי ולא בכמה שעות נותר לי עד סוף היום. כך דילגתי מעניין לעניין בנועם, תוך פרגון בכיף לילדים על ההצלחות שלהם ועל מטלות שעשו והתעלמות ברורה ונחושה מהתבכיינויות, התנהגויות שליליות ונסיונות למשוך תשומת לב יתרה. וכאילו כל מהלך היום המיוחד והמרגש לא היה מספיק, קיבלתי בצהריים התנסות נוספת בדמות הפסקות חשמל חוזרות ונשנות. זה היה אירוע השיא של יום מעמת ומצמיח. בבית שלנו, שבו בכל חדר דולקת טלוויזיה ורף העצבים שלי עולה ביחד עם מד הלחות, הפסקת חשמל אינה עניין של מה בכך. כן, ללא ספק פיתחתי תלות בקידמה הזו. להעביר צהריים בסוף חודש יולי ללא מזגן וללא טלוויזיה שעוזרת לארז להירדם זה מתכון לסיוט מתמשך.
כולם חיפשו את העזרה שלי באותו הרגע ממש
הפסקת החשמל תפסה אותנו בדיוק ברגע כזה. ארז הקטנטן כבר היה עייף ולקראת שנת צהריים כשלפתע כבה המזגן ונסגרה הטלוויזיה, הוא החל לבכות ורצה אותי.  בדיוק באותו הרגע הייתי באמצע הקראת סיפור לשחר. נוגה, שניסתה להירדם בחדרה, יצאה בריצה כי מנורת הלילה כבתה. כולם חיפשו את העזרה שלי באותו הרגע ממש.
ואני, אני פעלתי כמו אמא. לא איבדתי את העשתונות, למרות שזה עבר לי בראש ולרגע קט אפילו חשבתי להתקשר לבעלי (כאילו שיש לו קשרים עם חברת חשמל והוא יכול בכוח המחשבה בלבד להחזיר לי את החשמל לבית). לא קיללתי את האמא של חברת החשמל (למרות שהחשמל נכבה ונדלק שוב לסירוגין בהפרשים מעיקים של דקה או שתיים והיה עניין מעצבן ברמות). במקום כל אלה, הסברתי באורך רוח לילדים שלי שהמכשירים כבו כי יש הפסקת חשמל, הצעתי לנוגה לשבת איתנו עד שהאור ישוב, הסברתי לשחר שהמשך הסיפור ייאלץ לחכות לרגע שאתפנה, ורצתי אצתי לטפל בארז שבחר בדיוק בעיתוי הזה כדי לארגן לי חבילה ריחנית בחיתול.
אז כן, ארז בכה ושחר לא הפסיק לדבר ואני חששתי מהאפשרות שהחשמל לא ישוב במהרה, אבל החלטתי להתעסק במה שעליי לעשות כרגע, צעד אחר צעד בלי להילחץ ממה שאולי יקרה בהמשך ואולי לא. בדיוק כשהשלווה חזרה לביתנו, חזר גם החשמל.
וגם כאן פעלתי בסבלנות ובהתאם ליכולת דחיית הסיפוקים של כל אחד מהילדים. בתחילה הדלקתי את הטלוויזיה והרגעתי את ארז, כשהוא חזר להיות נינוח, לקחתי שוב את נוגה לחדרה, שמתי לה את הדיסק שרצתה לראות, הדלקתי את מנורת הלילה והנחתי לה לנסות לישון.
אז שבתי לשחר וקראנו בצוותא. היה ממש מרגש.
אני חושבת שמה שאיפשר לי לחוות חוויה כל כך יוצאת דופן ומופלאה זו ההחלטה שלי שאני יכולה. אני יכולה להתמודד עם היום הזה, אני יכולה להתמודד לבד עם הילדים, אני יכולה לפתור כל עימות וכל משבר שיתרגש עלינו בעצמי ובדרכי נועם. אני לא במלחמה עם הילדים שלי ואני לא צריכה להוכיח שליטה עליהם, לכן אני יכולה לפעול בסמכותיות כזו שמכבדת אותי ואותם. אין לי צורך לנאום נאומים ולחזור שוב ושוב על אותה בקשה, זה מקטין אותי ואותם. הם הרי חכמים כל כך ומבינים גם בפעם הראשונה שביקשתי.
האלמנט השני שעזר לי הוא שפרגנתי לעצמי על כל אירוע קטן כגדול. לא הייתי עסוקה באירועים הבאים ולא הצבתי לעצמי מטרה, לא להתפרץ בשום מצב. הייתי במקום שבו יכולתי לראות את השינוי בהתנהלות שלי, יכולתי להיות גאה בעצמי על כל שיחה שנגמרה בטוב והיתה בקלות יכולה להיגמר בצעקות ובמפח נפש. זה נתן לי תחושת סיפוק, גאוה ועוצמה וגם מילא אותי באנרגיות שעזרו לי להתמודד עם כל אירוע נוסף.
בסופו של היום, הייתי מרוצה והרבה פחות עייפה מבדרך כלל, גם מהבחינה הפיזית ובעיקר מהבחינה הנפשית. כשבעלי הגיע לא רק שלא זעפתי מולו על שהשאיר אותי עם כל הילדים, אלא הודיתי לו על היום המופלא שחוויתי בזכות זה שהייתי איתם לבד, כך לא נשענתי עליו ויכולתי לגלות את עצמי במלוא עוצמתי. החופש הגדול מעולם לא נראה חופשי ואופטימי כל כך.

זה לא זבנג וגמרנו

החיים לא דומים כלל לתוכניות ריאליטי. אם היה לי ספק בכך – הוא נעלם לאחר ההתנסות האישית שלי בשינוי גישה מול הילדים, שהתעוררה עקב צפייה בתוכנית הריאליטי "סופר נני".
בעלי ואני החלטנו שאנחנו לא מקדישים די זמן למשחק ופעילות עם הילדים, ושאנחנו צועקים עליהם ונוזפים בהם הרבה יותר מדי. חלק מהעניין בשבילי היה להפסיק להשוות למה הורים אחרים עושים ובאילו תנאים ילדים אחרים גדלים, ולהתמקד בפוטנציאל ההורי שלי ובמה שאני רוצה להעניק לילדים שלי, וגם במה שאני ממש לא רוצה להעביר להם.
אחרי שזיהינו את הבעיות, חפרנו עמוק והבנו מה שורש התופעה אצל כל אחד מאיתנו, החלטנו לפעול אחרת. אז החלטנו. אפילו יישמנו. האם המציאות יישרה קו? לא לגמרי. כי בניגוד למה שרואים בתוכניות ריאליטי, אחרי היומיים הראשונים של האפקט, השינוי וההתרגשות מכל הצדדים, החיים במתכונת החדשה מנסים ליצור איזו שגרה. ופה מתחילים לצוץ חורים באופוריה המושלמת שפינטזתי עליה.
לי אין סבלנות לתהליכים ארוכי טווח. אני מודה בזה בכל הזדמנות. להכיר בזה זה יופי-טופי, אבל לא גורם לי לשנות את הרגלי לצפות למהפך של 180 מעלות בזמן אפס. כך יוצא שכל שינוי שעשיתי שהתוצאה שלו אינה בדיוק התוצאה הסופית שאליה שאפתי, אינו שווה בעיני כלום ונמהל אוטומטית בבליל הדברים המדהימים שאני עושה ולא מפרגנת לעצמי עליהם.
כך קורה גם עם השינוי הזה. אחרי הימים הראשונים המשמחים, הילדים החלו לבחון את הגבולות שלנו: לברר מה הסיפור החדש עם ההורים האלה, שמתעניינים יותר, מבלים איתם כל אחר צהריים, מדברים בנועם וברוגע. לצד מבחני רצינות שהילדים העמידו אותנו בהם, אני גיליתי שכעס לא באמת נעלם כשמחליטים לא לבטא אותו. לכן קשה לי להתנהג בשלוה גמורה לאורך זמן בחיכוכים עם הילדים.
ההתנסות החדשה גילתה לי כי פעמים רבות הכעס שלי הוא למעשה תסכול שלא נתתי לו מקום. במקרים כאלה, בעודי מדחיקה את הרגש האותנטי שלי, השתמשתי בילדים שלי כשק חבטות נוח וזמין. בדיוק כמו במקומות בחיי שחוויתי כאב כי השתמשו בי כשק חבטות, איפשרתי לתסכול שלי לצאת על הילדים.
נכון, אני יכולה לספר לעצמי סיפורי ניחומים, שאני לא מקללת אותם ולא משפילה אותם וברור לי שהכעס עליהם קשור בי ולא בהם, עובדה שאני דואגת להבהיר להם מיד כשאני נרגעת. אבל סיפורים כאלה איפשרו לי להמשיך בהתנהגות המשתלחת שלי, ולהתעלם מכך שבכל פעם שאני מרימה עליהם את הקול, אני משפילה את האהובים שלי. אף אחד לא אוהב שצועקים עליו. זו חוויה משפילה לילדים, והאמת שגם למבוגרים. להתנצל ולהסביר את עצמי אחרי האירוע זה חשוב, אבל זה לא מבטל את רגעי האימה שילדי חווים בגלל הצעקות שלי.
ויש משהו בהכרה שלי בכך שזה מאוד לא תקין, שגורם לי להשתהות רגע לפני ההתפרצות. כן יש לי שליטה בזה, גם אם זה לא אותנטי. אני בהחלט יכולה להגיד שמאז שהתחלנו את התהליך אני צועקת עליהם הרבה פחות.
צועקת פחות, אבל עדיין צועקת, כי אני בן אדם ולא רובוט. אני לא יכולה להפוך את עורי בן רגע. עלי להודות גם שלפעמים לא מדובר בתסכול שיוצא על הילדים, אלא בכעס טהור שמכוון ישירות אליהם. למשל, כשהם דורכים על הצרכים שלי ולוחצים, שלא במודע, על כפתורים שעדיין "מדליקים" אותי. ברור לי שגם כאן מדובר בעבודה שלי על עצמי, ולא בשינוי שהילדים שלי צריכים לעבור. אם הם ישתנו, זה יהיה רק כפידבק להתקדמות הרוחנית שאני עוברת. ככל שאהיה מוכנה לוותר על הצורך להיות בשליטה, ככל שאקבל את זה שאני לא מושלמת ולעתים אפילו ממש מקולקלת, וזה לגיטימי ומותר לי, אוכל להשתחרר גם מהכעסים האלה.
כרגע, עם כל הצער שבדבר, אני צריכה לקבל שגם כשאני משנה את ההתנהגות ומכוונת למקום הנכון, דברים פועלים בקצב שלהם ואני לא יכולה לזרז את התהליך. ואין לי עדיין היכולת הנפשית להציב גבולות באופן אסרטיבי אך נעים, סמכותי אך מלטף.
יום כיף בחדר המיון
אך ההתמודדות עם הכעס היא רק חלק מהעניין. עם הזמן גיליתי כי בשל הרצון לשפר את ההורות שלי ולהיות יותר קשובה לילדים, הלכתי קצת רחוק מדי, והתחלתי לפקפק בדברים שבעבר היו לי ברורים מאליהם. כך קרה שכמי שבדרך כלל אינה מתרגשת מנפילות של ילדים ולא ממהרת לרוץ לרופאים ולהישען על הרפואה המערבית, רצתי ביום שישי האחרון עם הבכורה שלי הישר למיון, כי היא לא דרכה על הרגל.
הסיפור התחיל בנפילה מהקורקינט בחצר הבית, נפילה שגרתית שלא הדליקה אצלי נורה אדומה. אבל כשבבוקר המחרת הילדה קיפצה על רגל אחת כל הדרך מהחדר למטבח וטענה נחרצות שכואב לה ליישר את הרגל או לדרוך עליה, נלחצתי. יותר נכון – האימא במתכונת החדשה נלחצה. בתוך-תוכי ידעתי, על סמך יכולות האבחון שלי, שאין לה שבר ולא נקע, ושזו לא יותר ממכה יבשה וכואבת, אבל המקום החדש שמודע לכך שאני לא מושלמת ולא רופאה, פיקפק בכך. התחלתי לחשוב שאולי כמו שטעיתי כשחשבתי שזה בסדר גמור שאשחק עם הילדים רק כשבא לי, אולי אני טועה גם בהקשר הזה, אולי אני לא מבינה כל כך כמו שנדמה לי.
החלטתי להתעלם מתחושות הבטן והלכתי לרופאת הילדים. הרופאה לא עזרה לי להחליט. מצד אחד, ציינה כי הברך והקרסול נראים יציבים ולא נראה לה שמשהו נשבר, מנגד נתנה לי הפניה למיון ואמרה שאם לא יחול שיפור עד מחר כדאי ללכת לצילום. נראה שהאחריות מוטלת עלי ורק עלי, ואף אחד לא מתכוון להחליט במקומי.
בבוקר, לאכזבתי הרבה, הילדה המשיכה לקפץ על רגל אחת. התבאסתי רצח, יום שישי בבוקר, יום מנוחה והתרגעות ומחר מצפים לי אורחים בבית, מה עכשיו לנסוע לבית החולים, להמתין שעות ולהפוך שולחנות כדי לקבל שירות אדיב ומהיר. אבל הילדה הצהירה על העדר שיפור, והיא מסרבת לדרוך על הרגל כבר יום וחצי.
נשמתי כמה נשימות עמוקות והחלטתי שאין מנוס. אני לא מרגישה בטוחה מספיק להשאיר אותה בבית ולקוות לטוב. בית חולים – אנחנו באות.
לפני שנכנסתי לרכב ונסעתי, החלטתי ביני לבין עצמי לפעול אחרת. לא לצפות לסיים במהירות, לא להתעצבן כשדברים יפעלו על פי חוקי הביורוקרטיה, להכין את עצמי לשהות ממושכת ולהנעים כמה שניתן את הזמן הזה. אז לקחתי ספר, הצעתי לשירה להצטייד בספר או במשחק שיעביר לה את הזמן, הכנתי לה סנדוויצ'ים ולקחתי מים, ויצאנו לדרך. נסעתי לבית החולים כאילו אני יוצאת עכשיו ליום כיף עם הילדה.
כיף לא היה. אבל להפתעתי, גם לא ממש סבלתי. כל העניין נגמר בשלוש שעות, כולל נסיעות. וכן, בית החולים אינו מצטיין בשירות אדיב, מהיר או הגיוני. נשלחנו לצילום פעמיים רק כי הרופא לא טרח לשמוע מאיתנו היכן כואב לשירה, נסמך רק על ההפניה והחליט על צילום קרסול בשלב הראשון, ורק אחר כך גם על צילום ברך.
מיותר לציין שהרגל של שירה היתה בסדר גמור. לא נמצא כל שבר, נקע או סדק גרמי. לראשונה חששתי לרגע שהרופא יחשוב שאני אחת מאותן אימהות היסטריות שרצות למיון בכל פעם שהילד נשרט. אבל גם עם המחשבה הזאת התמודדתי, והחלטתי שזה מחיר קטן לשלם על התהליך הגדול שאני עושה. אני לא יכולה לעבור מקיצוניות לאיזון מבלי לדלג קצת לקיצוניות השנייה.
ובכל זאת, כדי להקל את הכאב, ואולי להרגיע את הילדה, החליט הרופא לחבוש לה את הקרסול בתחבושת מרופדת שאמורה להקל על הדריכה. אני לא יודעת אם מדובר בנפלאות הרפואה או באפקט פסיכולוגי איכותי, בכל מקרה התחבושת פעלה כקסם. אחרי הסעה מלהיבה של שירה בכיסא גלגלים מהאורתופד לרנטגן ולחניה, כשהיא הגיעה הביתה היא דרכה על הרגל, ותוך כמה שעות שכחה שאי פעם כאבה לה.
אני קיבלתי אמנם חיזוק לכך שהאינטואיציות האימהיות שלי לרוב נכונות, אך לצד זה יכולתי להכיר בצורך של הילדה שלי שאראה שכואב לה ושהיא תוכל לבטא את הכאב ולהרגיש שקיבלה טיפול לעילא ולעילא. הילדה שלי, שכבר בגיל עשר רגילה להצניע את הכאב ולא לעשות דרמות, קיבלה אישור ממני להיות ילדה ולבטא את הכאב שלה בכל עוצמה שהיא רוצה. יכול להיות שזה מה שאיפשר לה עוד באותו היום לרוץ ולקפוץ, וכבר למחרת לבקש להסיר את התחבושת.
אז אולי עוד לא הכול אצלנו מושלם, אבל לאט לאט אני מרגישה שאני מתקדמת בדרך למקום שמתאים לי. צעדים חדשים לצד צעדים מוכרים וטובים.

לאהוב במילים ואפילו בחיבוקים ונשיקות – זה לא מספיק

היום התחוורה לי באופן ממשי ורגשי אולי התובנה המשמעותית ביותר לגבי: בכל סיטואציה אפשרית אני משתדלת להכניס את עצמי כמה שפחות למשחק החיים. אם אפשר להתחמק מלקבל החלטות, לקחת אחריות, להיות בעלים של צעד כלשהו – אני שם.
לכאורה, זו הדרך הבטוחה ביותר להימנע מסיכון כלשהו. אם אני לא משחקת, אני לא יכולה להפסיד, אני לא יכולה להיכשל.
זו אינה תובנה חדשה לגמרי עבורי; הבנתי אותה על עצמי ואני משחקת סביבה כבר מעל עשור. אבל בכל פעם נוסף רובד חדש לתובנה, בכל פעם היא הופכת יותר מוחשית, ואיתה הופך מוחשי יותר המחיר הכבד שאני משלמת על הבחירה הזו שלי.
הפעם התובנה הגיעה דווקא בעקבות צפייה בפרק האחרון של תוכנית הריאליטי "סופר נני". כהורים לארבעה זאטוטים וכמי שמתעניינים מאוד בהלך הרוח האנושי, בעלי ואני צופים בסדרה. לאורך השנים זו היתה בעיקר צפייה ביקורתית, שמבחינה ביני לבין ההורים שם ואפילו ביני לבין הפתרונות הטכניים, הקבועים והאחידים של מיכל דליות. הפעם, לא יודעת איך ולמה, הפרק זיעזע אותי ואת בעלי באופן מהותי וקיצוני. אולי זו האמא הספציפית והאופן שבו התייחסה לחמשת ילדיה, שהזכיר לי קצת את עצמי, אולי זה מפני שעכשיו אני יותר בשלה לראות את השטח העיוור שלי, שלא ראיתי קודם, בכל מקרה זה נגע בי, זה טילטל אותי, זה עורר אותי למחשבות.
בעלי הסיק מסקנות לגבי ההורות שלו
כרגיל, בעלי היה הראשון בינינו שלקח אחריות והסיק מסקנות לגבי ההורות שלו. הוא החליט שעליו לשחק יותר עם הילדים, ובכלל – לבלות איתם יותר זמן, הוא לא הסתפק בזה, אלא גם הבין שהיה לו קשה לעשות זאת עד עכשיו, בגלל החשש שהחיבור הרגשי לילדים יוליד כאבים שהעדיף להדחיק. ברגע אחד הבליחה אצלו התובנה שאם הם הדבר הכי חשוב בחייו, אז הם לפני שיפוצים ולפני הגינה ובוודאי שמגיע להם שהוא יעשה את מרב המאמצים להתייחס אליהם בכבוד המרבי שמגיע להם.
התרגשתי עמוקות מהתובנה שלו. תמיד אני נפעמת מהדרך שבה הוא מעבד דברים בחייו ויוצא עם תובנה משנת-חיים, אותה הוא מיישם בתוך שנייה וחצי. מיהרתי להסכים לשתף פעולה, אבל עוד לא באמת הבנתי למה אני מתחייבת ואיך לעזאזל אני יכולה ליישם את זה באופן מלא, עם שתי הרגליים עמוק בתוך המשחק, בלי להביט רק מהיציע.
זה לקח עוד יומיים ונגיעה בהארד-קור של החרא כדי שגם אני אתעורר על החיים שלי. כי אצלי זו כבר שגרה שאם אני לא פוצעת את עצמי ככה פציעה אנושה עמוק בבשר, אני לא חווה תובנות מהותיות. אם אני רוצה לזוז קדימה, להתפתח, אני חייבת לעבור דרך מקומות אפלים, קשים וכואבים. ככה אני. אם זה לא עובר דרך כאבי תופת זה לא שווה.
אז כך קרה גם הפעם, ובנקודה הכי עמוקה של הכאב, כשהרגשתי חוסר אונים, חוסר שליטה וחורבן בית שני לפחות, הבנתי שבמהלך חלק גדול מהיום שלי, אני מתייחסת לילדים היקרים שלי כאל מטלה במקרה הטוב, ומטרד מציק במקרה הפחות טוב. אני אוהבת אותם עד עמקי נשמתי, אין כל דילמה בכך. עם זאת, לאהוב במילים ואפילו בחיבוקים ובנשיקות זה נפלא וחשוב – אבל לא מספיק. זה צריך גם לבוא במעשים ובעיקר בתפישה שלבלות איתם זו שמחה מתפרצת ולא עינוי.
מפחיד אותי שאם אתן מקום מלא למי שאני, תתגלה אשה פחות נעימה
מתוך ההכרה ביחס שלי אל הילדים, גיליתי נדבך חדש להדחקה הרגשית שלי. ההדחקה שלי אינה מתמצה במקומות בהם אני נפגעת וסופגת במקום לבטא את הרגשות. ההדחקה שלי משפיעה על כל הקיום שלי. כל ההתנהלות שלי היא מהמקום של האשה והאמא שאני רוצה להיות, ולא האשה והאמא שאני באמת. כי האשה שאני באמת אולי פחות ציורית ומתעכלת בקלות. מפחיד אותי מאוד שאם אתן מקום מלא למי שאני, אז תצא אשה פחות נעימה, תצא האשה שאני באמת – קטנונית, שיפוטית, חסרת סבלנות ושתלטנית.
הבנתי שבילוי זמן באמת עם הילדים שלי מגרד לי את הפצעים שאני שנים עומלת להסתיר ולא לגעת בהם. כי להיות באמת על המגרש ולא על היציע אומר בשבילי שאני יכולה לעשות טעויות, שאני יכולה להיכשל, שאני יכולה להימצא בסיטואציות שאין לי לגביהן פתרונים, כאלו שיותירו אותי חסרת אונים וחסרת שליטה.
לרוץ על המגרש ולבלות במאה אחוז עם הילדים זה לוותר על השליטה שאני כה נאחזת בה. זה אומר להתמודד עם ההשלכות של להיות לעיתים חרא של אמא. כי אם אשחק איתם מכל הלב והנשמה, אז אולי דברים לא יתנהלו לפי התוכניות שלי, הרצונות שלי אולי לא יושגו. בילוי איתם יצריך אותי להתמודד עם מצב שבו המטרות שאני משוכנעת שחייבים להשיג כדי להוכיח שמילאתי נאמנה את תפקידי ההורי לא יתממשו, ואני אתגלה במערומיי כאמא ממש לא מושלמת. להרשות לעצמי להביא את עצמי באמת, כפי שאני, אומר גם שלפעמים העצבים יטריפו לי את המוח ואני אפסיק להחניק את החרא הפנימי, ואז אולי הוא ייצא ברמות כאלה שגובלות בחוסר תפקוד מוחלט. חוסר תפקוד שבגללו מזמינים את רשויות הרווחה ומוציאים את הילדים מן הבית.
אז מה שעשיתי הוא להחליט לא לקחת את הסיכון. לשמור על מרחק בטוח. להיות שם פיזית, אבל נעדרת רגשית. להיות בקרבת מקום, אבל לא ממש בתוך העניין.
כן, אני נמצאת, אבל לא באמת נהנית, לא באמת מתפרעת עד הסוף
העניין הוא שההתנהלות הזו עם הילדים מעידה על ההתנהלות שלי בכל תחומי החיים, ולמעשה מונעת ממני לחיות. כן, אני נמצאת, אבל לא באמת נהנית, לא באמת מתפרעת עד הסוף, לא באמת נותנת מקום לכל מה שיש בתוכי. וכשהשיקול היחיד שמניע אותי הוא להיות אמא מושלמת בכל מחיר, הדרך הכי טובה היא להימנע כמה שיותר מטעויות על ידי הימנעות. חבל רק שהימנעות מגיעה כעסקת חבילה עם מחיר כבד של הימנעות מהצלחות, מפרגונים עצמיים, מאושר ומטונות של אהבה וחום מהיצורים הכי יקרים לי בעולם.
מה שעצוב במיוחד בכל העניין הוא שההימנעות שלי אפילו לא השיגה את המטרה של לקרב אותי להיות האמא המושלמת. זה שהחנקתי את הכעס והחרא לא מנע מהם לדלוף יפה מאוד  בהזדמנויות שונות. לא באמת יכולתי להתחמק מגערה מזדמנת על ילד זה או אחר, אלא שהניסיון לא לאבד שליטה ושגם הגערה תהיה מבוקרת לא איפשר לי להיות עד הסוף בתוך הרגע וליהנות באופן מלא מהסיטואציה ומהילדים שלי.
לנסות לבלות עם הילדים בלי להגדיר מטרה לבילוי
אחרי שהבנתי את זה על עצמי החלטתי לקפוץ למים. לנסות לבלות עם הילדים בלי להגדיר מטרה לבילוי, בלי לנסות לצאת אמא טובה, או אמא מחנכת. סתם להשתטות איתם. החלטתי לאפות עוגה עם שני האמצעיים שלי. לא שמדובר באירוע יחיד במינו, אפיתי איתם עשרות עוגות, אלא שתמיד המטרה היתה עוגה טעימה, והילדים היו מעין מטרד שצריך להעסיק ולצמצם נזקים.
הפעם החלטתי ליהנות. התקשטנו בסינרי שפים מדופלמים, נתתי לשחר להקריא את המתכון ובכלל לא וידאתי שהכמויות שהוא מציין הן הכמויות המדויקות. הרצתי בראש את מקרה הלכלוך הנורא ביותר שעלול להתרחש – נוגה שופכת את כל קופסת אבקת הקקאו על השולחן, על הרצפה וגם על ארז. ואז שאלתי את עצמי: מה כל כך נורא בכך? שמחה גדולה זה לא, אבל אין בכך שום דבר שמקלחת ושטיפת הרצפה לא יפתרו. אחרי שהתמודדתי עם התרחיש הנורא ביותר, יכולתי להתפנות להיות שם באמת, לחגוג איתם את עשיית העוגה, לאפשר להם לקחת חלק מהותי, גם אם זה אומר יותר לכלוך ופחות סדר.
הקטע הוא שהלכלוך לא עלה על גדותיו וזכיתי לשיתוף פעולה נדיר בין שחר לנוגה ולא הייתי צריכה לקרוא אותם לסדר אף לא פעם אחת. לא הייתי צריכה להחניק עצבים, כי לא היו לי עצבים. המשוב היה מיידי ועוצמתי. הנאה צרופה שלי, של הילדים ועוגה טעימה ללקק את האצבעות. וכמו שנוגה אומרת: "היה פיף".