האמת נלחצתי. טוב, מי שכבר מכיר את הכתיבה שלי יודע שזה לא מפתיע. אני נלחצת בקלות, אולי לא כל כך רואים את זה עליי, אני לא שייכת לזן מאבדי העשתונות, אבל בפנים לי זה מאוד ברור. אז מה הלחץ, בסך הכל מתחילה בלוג. הרי אני כותבת טור אישי כבר למעלה משנה בעיתון המקומי, כבר כתבתי די הרבה פוסטים ופתקים בדף העסקי של בפייסבוק. ומי שכבר יצא לו לקרוא מכתביי יודע שאני לא חוששת מהחשיפה, אני מיוזמתי פותחת הכל. אז למה פתאום הלחץ? מה שונה בכתיבת בלוג? כתיבה זו כתיבה, ואני יודעת רק לכתוב את עצמי, העניין הוא שההחלטה להתחיל בלוג הגיעה מתוך צורך שבוער בי לבטא את עצמי. אחרי דיון מעמיק עם בן זוגי ואיש סודי הבנתי שזו הדרך הכי מתאימה לי להביא את עצמי לידי ביטוי. הכתיבה בעיתון נהדרת, אבל רק פעם בחודש ולי יש התמודדויות יום יומיות. לכתוב בעיתון גדול ויוקרתי, שהיה חלום גדול עד לאחרונה לא בטוח יאפשר לי את החופש שאני זקוקה לו בתהליך היצירה. להגיד לכם שאם מחר יציעו לי לכתוב טור אישי בעיתון הארץ אני אגיד לא. אין סיכוי. להבטיח שזה מתאים לי ויהיה לי נעים? אני לא יודעת. מה שברור לי זה שאני רוצה להרחיב את המקומות בחיי שאני עושה דברים שנעימים לי, דברים שמספקים אותי, שמעצימים אותי. ונכון להיום, בלוג נראה לי העניין. ניסיתי לכתוב במסגרת הפייסבוק, אבל פוסטים קצרים מדי ופתקים, מתקרבים למהות של בלוג, אבל לא הדבר האמיתי. אז החלטתי לעשות עוד קפיצה קדימה וללכת על מה שנראה לי כרגע כדבר האמיתי וזה מיד מלחיץ אותי. מהיכן להתחיל? האם אני צריכה לספר לקהל שלי מי אני וקצת רקע לפני שאני נכנסת למארג מחשבותיי? איך אני מוודאת שעצם קיום הבלוג לא יגרום לי לכתוב בכל יום ולא רק כששורה עליי המוזה? איך לשמור על האותנטיות שלי בכל העניין הזה? ואיך לנתק בשלב זה את כתיבת הבלוג מהחלום להתפרנס רק מעשיית דברים שיש לי תשוקה לגביהם? תשובות אין לי. אני יודעת שכשהתחלתי לחבר בראש מילים למשפטים שיתארו מי אני, עלתה בי תחושת קבס. זה לא הסגנון שלי, זה מריח שיווקי ובכלל עסוק בכם ולא בי. ובלי להעליב, ואולי תעלבו אם בא לכם. אני כותבת בשבילי. אז אם יישארו לכם כמה חורים וסימני שאלה בעקבות הכתיבה שלי, so be it. אבל בשבילי להתחיל בלוג מצריך גיוס של האומץ שלי והתגברות על הפחד ממה יגידו והאם זה בכלל יעניין מישהו ואולי אני טועה בענק, אז הדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות הוא לכתוב כדי לסבר לכם את האוזן. זה הרי סותר את כל תפיסת העולם שלי שאומרת שאני יכולה לשלוט רק על עצמי ואם יש מישהו שאני צריכה לחשוב עליו ולדאוג לרווחה שלו זו אני. ההבנה היא שאני לא באמת יכולה לחשוב על אחרים לפני שדאגתי לעצמי, כי זה פשוט לא עובד לטווח ארוך. אז החלטתי להתחיל את הבוקר בהפגה חלקית של הלחץ ופשוט לצאת לדרך עם הבלוג שלי. שיהיה לי בכיף ובהצלחה. כמו שדנה ברגר אמרה אני לומדת לעוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה