מפסיקה להתבייש

בושה היתה אולי הרגש החזק ביותר במהלך רוב שנות חיי. בכל נקודת זמן התביישתי במשהו. התביישתי בהורים שלי, התביישתי בגוף שלי, התביישתי בג'ינג'ים שלי, התביישתי בהתנהגות שלי, בחשקים שלי, בעקשנות שלי. בעיקר התביישתי בעצמי ובחיים שלי. אני חושבת שהבושה, שתפסה מקום כל כך מכובד בהווייתי, הגיעה לשיא מטורף במהלך שנות העשרה, אז התביישתי מהצל שלי. אחר כך הזדחלה אט אט מטה עד שהתייצבה על מקום בינוני וקבוע במהלך שנותיי כאדם מבוגר. 

עכשיו כשאני חושבת על חיי אחורנית, אני מניחה שהיא רק שינתה פאזה. כבר לא ממש התביישתי באיך שאני נראית, אלא במה שהשגתי ובעיקר באיך שאני מתנהגת. בכל מקרה, המשכתי להתבייש ולייסר את עצמי בכל פעם שהתפרצתי בחוסר שליטה במקום העבודה, בכל פעם שאיבדתי עשתונות במערכות יחסים, בכל פעם שצרחתי בעצבים על הילדים שלי או סתם חשתי מבוכה מהתנהגות מסוימת של בן הזוג שלי. הגעתי למצב שהתביישתי מהבושה. 

היתה לי תחושה שבכל פעם שאני יוצאת מחדר, מיד מתחילים הלחשושים עליי. אני שיחת היום, וזה יכול להיות רק שלילי וכמובן מאוד מביש. 

במסע הארוך שלי להפסיק להתבייש הבנתי שהמציאות שאותה ראיתי רוב חיי, אינה המציאות היחידה האפשרית. הבנתי שתחושת הבושה העוצמתית כל כך שמלווה אותי לא נחתה עליי יש מאין. התחושה הזו נולדה במקום שבו חששתי לראות בעיניים של ההורים שלי אכזבה. הבושה נולדה כי תמיד חששתי שלא אצליח לעמוד בציפיות של מי שנחשבו כאלוהים שלי (תחושה שאני מניחה כל ילד חש בשלב זה או אחר אל ההורים שלו).

ההסכם הבלתי כתוב של מציאות חיי אמר שיש דברים שצריך לשמור בסוד, בשקט, שאף אחד לא יידע, שאף אחד לא יוכל לדבר על, להרוס את, לבקר ולהשמיץ. 

הדרישה הזו שניסיתי לציית לה זמן רב מדי, לא הסתדרה עם התוצאות של העולם. בפועל, גם מתוך הסתרה ואולי בגללה, אנשים דיברו, לעגו, השמיצו וביקרו. לא באמת הצלחתי להימנע מהאינטראקציה עם העולם וממצב שבו מישהו היכן שהוא יהיה לא מרוצה ממשהו שאמרתי או עשיתי. 

מבחר רחב של טיפולים שהיו אמורים לסייע בעדי להתמודד עם גודל המעמסה נכשלו לעזור או סייעו לטווח קצר בלבד. הגעתי לקצה ובקצה שלי יש שתי אפשרויות או להתבצר בבית ולהפסיק כל מגע עם בני אדם, לא יכירו אותי, לא אאכזב אף אחד ויניחו לי בשקט. אופציה שבהחלט יכולה להביס את הבושה, רק במחיר של חיה-מתה.

או להשתחרר מהסודות שאני מחזיקה בבטן, להוציא החוצה את כל הרגשות, הפחדים, האירועים הקשים.

כשנגעתי במקלדת הבנתי מיד שזו הבחירה שלי. אני אכתוב את עצמי, אחשוף את עצמי וארחיק מעליי את הבושה. הכתיבה התחילה לפרק אט אט את הבושה. כל פוסט שחשף עוד נדבך בחיי, פורר עוד מעט מהבושה. האיתנות של הבושה החלה להתערער ואני הרגשתי שאני מתחילה לזכות בחופש שכה ייחלתי לו. 

לא הופתעתי במיוחד שזה עבד. במהלך קורס האימון שעשיתי למדתי שפתיחות היא אחד הכוחות הגדולים שלי וכשאני מנתחת בדיעבד את ההצלחות שלי, תמיד הן שזורות במוכנות שלי להיחשף, להיות מי שאני בפתיחות מלאה. הקושי היה להתגבר על הפחד, לעשות צעד שנוגד את כל מה שהתרגלתי לעשות ולהעז להוציא את עצמי החוצה באופן מלא, לשיפוטיות של הציבור כולו. להתריס מול הבושה, הפוך על הפוך. 

ככל שחשפתי יותר מנבכי ליבי וחיי, הרגשתי פחות אשמה, פחות מתביישת. ממש בלי קשר לאהדה או לסקילה של התגובות מבחוץ. התהליך היה פנימי לגמרי, שלי עם עצמי קבל עם ועדה. 

גיליתי שהחשיפה מקלה עליי להרים ראשי אל על ולהתהלך באומץ ובגאון ברחובות. ידעתי שכולם רצים לקרוא את הסיפור האחרון שלי ושלעתים בחדרי חדרים הם גם מגלים בו את עצמם. 

מתוך המקום החדש והמרפא שהכתיבה שלי את עצמי אפשרה לי, היה לי ברור שברוח הזו אני מגדלת את ילדיי, את כולם. 

לכן, כשארז אובחן עם אוטיזם, ערכנו מיד שיחה עם שאר הילדים והסברנו להם במה מדובר, לא עסקתי בגיל של הילדים שלי ואם הם בשלים או לא לעניין. היה לי ברור שהמילה הזו הולכת לרוץ הרבה בבית ובכלל בסביבה שלי.

יש לי ילד אוטיסט והוא מופלא, מוכשר, יפה, חכם ומדהים בדיוק כמו כל הילדים האחרים שלי. והוא אח מדהים ואח מעצבן לאח שלו ולאחיותיו. לא כי הוא אוטיסט, אלא כי הוא אח. אח נפלא ונהדר ומעצבן ואוף איתו. ממש כמו כל אח אחר. והחברים של הילדים שלי יכולים להתעצבן עליו בדיוק כמו על האחים האחרים שמפריעים להם. וכשהמילה אוטיזם נמצאת על בסיס קבוע בבית, לא צריך להתנצל בשביל אף אחד. אצלנו, זה הדבר הכי טבעי שיש וכך מקבל את זה גם כל מי שבא איתנו במגע. 

יום אחרי יום המודעות לאוטיזם, כך אני בוחרת לציין את המודעות החדשה שלי. מודעות לבושה. אני לא מוכנה יותר להתבייש במי שאני, בבחירות שלי, בזוגיות שלי, בהורות שלי ובוודאי שלא באוטיזם של הבן שלי. 

אני מצפה ממנו, בדיוק מה שאני מצפה מאח שלו ומשתי האחיות שלו, לעשות לעצמו טוב, לשאוף לאושר ולהגשמה עצמית בדרכו שלו. ואם גם את זה לא בא לו לעשות, שיהיה לו בכיף.

אני לא מתכוונת לנסות לתקן אותו ממש כמו שאני לא רוצה שיתקנו אותי. אנחנו לא מקולקלים. ואם למישהו יש בעיה עם זה. אז זה כבר לא בספקטרום שלי.