מטריקס הוא אחד הסרטים האהובים עליי. כן, גם בגלל קיאנו ריבס, אבל בעיקר כי התפיסה שהסרט מציג היא בשבילי הרבה מעבר לסרט מד"ב מוצלח, זו בדיוק הדרך שבה אני רואה את העולם.
רואה, זה יופי. מיישמת זה סיפור אחר לגמרי.
התרגום שלי ליציאה מהמטריקס הוא להיות מחוברת רגשית, לפעול מתוך הערכים שלי, להתנתק מכבלים חברתיים, נורמות ותפיסות מקבעות שלא משרתות אותי ובעיקר לקחת אחריות על החיים שלי. בכל מצב יש לי את היכולת לבחור, אני יכולה ליצור לעצמי את ההווה והעתיד שמתאים לי, לא על פי תוכנית מוזמנת מראש, אלא מתוך בחירה בין האופציות שקיימות לי בכל רגע נתון.
בסרט, ניאו יוצא מהמטריקס די מהר. טוב, צריך להכניס את זה לסרט של שעתיים. כמי שתמיד משווה את עצמה לאחרים, רציתי גם לצאת מהמטריקס תוך שעתיים והתאכזבתי לגלות שזה לוקח לי שנים.
בכל פעם אני משילה עוד שכבה מהמטריקס, מוכנה להתמודד עם אתגר נוסף, שירחיק אותי מהעולם האשלייתי שהורגלתי אליו, אל עבר העולם האמיתי שאני שואפת לעצמי.
היום עשיתי צעד משמעותי נוסף ביציאה מהמטריקס. אחרי כמה ימים מטורפים, שנהגתי בבהמיות לכל מי שיקר לי בעולם, לא מצאתי מנוח ובעיקר כאב לי כל כך, שהרגשתי שכל הגוף שלי בוער, סוף סוף זה קרה. תודעה חדשה ניבטה מתוכי. לא יודעת איך לשחזר את המהלך, לא יודעת מה סופו, יודעת רק שאחרי שהרגשתי הכי למטה שאפשר, פתאום נולדה תקווה.
הבנתי מה אני צריכה לשחרר כדי לסיים את היציאה מהמטריקס. הבנתי מה מעכב אותי ומה השלב הבא.
לפני מספר ימים, בשפל של השפל, כתבתי פוסט, שעוסק בכאב שאני צריכה להכיר בו, אבל מפחדת לגעת בו. איך אני מעדיפה לבהות מול משחקי מחשב מהזן הנמוך ביותר העיקר לא לשאת את הכאב.
ביום שישי בבוקר בעודי חוככת באם לפרסם את הפוסט כפי שהוא או לערוך בו שינויים, גיליתי מחשבה חדשה. גיליתי שהבכיינות והמוגבלות שהרגשתי בימים האחרונים מפנה את מקומה לצמיחה חדשה. שנים אחרי שבחרתי, כמו ניאו בסרט, לקחת את הגלולה האדומה, האמת חושפת את עצמה בפניי יותר מאי פעם.
כל החיים שלי פעלתי על בסיס שתי תפיסות שקשורות זו לזו וסותרות זו את זו. מצד אחד, כסף הוא חזות הכל, הוא הדרך לאושר, הוא ההצלחה הגדולה, ליצור כמה שיותר ממנו זו מהות חיי. מצד שני, יש לי תודעה נובורישית, לא משנה מה אבחר ומה אעשה, תמיד יצילו אותי. יהיו מאוכזבים ממני ויחשוב שאני לוזרית שזקוקה להצלה, אבל יצילו אותי.
שילוב של שתי התפיסות יצר אצלי מציאות תוקעת. אם אני מוגבלת ביכולת שלי לייצר כסף, אז אין לי סיכוי להיות מוצלחת, ואם תמיד יצילו אותי, אין לי צורך להתאמץ ולפעול כדי להוכיח את מה שתמיד האמנתי על עצמי, שלעולם לא אפרוץ את תקרת הזכוכית. אני יכולה לחרב דברים חופשי, גם כך זה לא משנה.
כי אם כל הזמן צריך להציל אותי, כנראה שבלי ההצלה אני אפול למחשכים שאין דרך לטפס מהם. אם לא הייתי כל כך מועדת להיכשל, לא היו נדרשים כל כך הרבה משאבים על מנת להזהיר אותי מפניו.
וכך, התפתחה אצלי תודעת "הכשלון המהלך". אם אין לי שום סיכוי להצליח אז לשם מה לנסות?
בתוך תוכי, אני מתנגדת לאמונה שאני לוזרית שלא שווה כלום. הרי אם לא הייתי מתנגדת, לא הייתי מנסה להוכיח שאני כן מוצלחת. הייתי מקבלת בהכנעה את כללי המשחק של המטריקס. אבל אחרי שבלעתי את הגלולה האדומה, אני לא יכולה לספר לעצמי שאין לי מה להציע לעולם, אני יכולה רק להודות שעדיין לא אזרתי מספיק אומץ כדי לשבור לרסיסים את האמונה שאני לא שווה כלום.
את התפיסה שכסף הוא חזות הכל זנחתי מזמן, לפחות ברמת ההתנהלות בפועל. בכל יום אני בוחרת בחירות שמנוגדות לתפיסה הזו. את התפיסה השנייה, של הנובורישית הכשלונית שזקוקה להצלה, אני זונחת היום.
הבנתי שהקושי שלי לשחרר את הציפייה שהסביבה שלי תהיה אחרת - עם קבלה ללא תנאי, הכלה והעצמה - לא קשורה למציאות שמחוץ למטריקס. אם אני רוצה לחיות מחוץ למטריקס, אז אני צריכה לקבל את הסביבה שלי ממש כפי שהיא, גם אם זה חרא אחד גדול בעיניי.
יש לי את הכלים להתמודד עם זה. אני לא חייבת לאהוב את זה, אני ממש לא מתכוונת לשים את מסכת המטריקס כדי להיות קלה לעיכול עבורה, אבל זה ממש לא משרת אותי להמשיך ולאחוז בציפייה שיום יבוא והכל יסתדר. יום יבוא ואני אפקח את העיניים ואהיה חלק.
ביום שישי האחרון קלטתי שזה לא יקרה ואני צריכה להתחיל מחדש. לעשות reset למערכת, לזנוח את כל מה שחשבתי שאני יודעת על עצמי ועל העולם וליצור את עצמי מחדש. ולמרות שזה מפחיד אותי יותר מצניחה חופשית (יש לי פחד גבהים, ראשי מסתחרר רק מצפיה במישהו קופץ ממטוס בטלוויזיה) אני הולכת לשם.
בחרתי בחירה, אני יוצאת מהמטריקס ואם זה אומר שאצטרך ללמוד שוב ללכת, אלמד שוב ללכת. כל מה שצריך כדי לאפשר לעצמי את החיים שאני רוצה לחיות, את החופש לבטא את עצמי באופן מלא.
לא היה קל להגיע למקום הזה, אני גם ממש לא יודעת איפה אהיה מחר. אבל אני יודעת שאם לא הייתי מעזה להכיר בכעס העצום שלי לסביבה שלי, לכאוב את הכאב שאני מרגישה, לא הייתי יכולה לצמוח מזה הלאה.
אני לא מכירה דרך אחרת שעובדת עבורי. להגיד, תשחררי, תקטיני, תעזבי, זה לא עובר את המבחן הרגשי שלי. זו אמירה נחמדה ונכונה, אבל בלי להיות מוכנה לעבור את מסכת הייסורים של הכאב והגועל, לא הייתי יכולה לראות את עצמי באור חדש.
כששיתפתי את בן זוגי בתובנה החדשה שלי הוא שאל אותי איך אני מרגישה עכשיו. אמרתי לו שאני מרגישה כמו על גג בנין גבוה, ממש כמו ניאו במטריקס, רגע לפני הקפיצה.
"מה זה אומר?" הוא שאל. "זה אומר שאני מרגישה כמו בת עשרים שצריכה להתחיל את החיים ואין לה מושג לאן היא הולכת ומה היא תעשה, רק שאני מגיעה למצב הזה עם ארבעה ילדים, מחויבויות ומשכנתא". האופטימי שתק כהרגלו ואז אמר: "איזה כיף לך שאת יכולה להרגיש ככה. זה הכלום האולטימטיבי. מהמקום הזה הכל אפשרי מבחינתך".
רואה, זה יופי. מיישמת זה סיפור אחר לגמרי.
התרגום שלי ליציאה מהמטריקס הוא להיות מחוברת רגשית, לפעול מתוך הערכים שלי, להתנתק מכבלים חברתיים, נורמות ותפיסות מקבעות שלא משרתות אותי ובעיקר לקחת אחריות על החיים שלי. בכל מצב יש לי את היכולת לבחור, אני יכולה ליצור לעצמי את ההווה והעתיד שמתאים לי, לא על פי תוכנית מוזמנת מראש, אלא מתוך בחירה בין האופציות שקיימות לי בכל רגע נתון.
בסרט, ניאו יוצא מהמטריקס די מהר. טוב, צריך להכניס את זה לסרט של שעתיים. כמי שתמיד משווה את עצמה לאחרים, רציתי גם לצאת מהמטריקס תוך שעתיים והתאכזבתי לגלות שזה לוקח לי שנים.
בכל פעם אני משילה עוד שכבה מהמטריקס, מוכנה להתמודד עם אתגר נוסף, שירחיק אותי מהעולם האשלייתי שהורגלתי אליו, אל עבר העולם האמיתי שאני שואפת לעצמי.
היום עשיתי צעד משמעותי נוסף ביציאה מהמטריקס. אחרי כמה ימים מטורפים, שנהגתי בבהמיות לכל מי שיקר לי בעולם, לא מצאתי מנוח ובעיקר כאב לי כל כך, שהרגשתי שכל הגוף שלי בוער, סוף סוף זה קרה. תודעה חדשה ניבטה מתוכי. לא יודעת איך לשחזר את המהלך, לא יודעת מה סופו, יודעת רק שאחרי שהרגשתי הכי למטה שאפשר, פתאום נולדה תקווה.
הבנתי מה אני צריכה לשחרר כדי לסיים את היציאה מהמטריקס. הבנתי מה מעכב אותי ומה השלב הבא.
לפני מספר ימים, בשפל של השפל, כתבתי פוסט, שעוסק בכאב שאני צריכה להכיר בו, אבל מפחדת לגעת בו. איך אני מעדיפה לבהות מול משחקי מחשב מהזן הנמוך ביותר העיקר לא לשאת את הכאב.
ביום שישי בבוקר בעודי חוככת באם לפרסם את הפוסט כפי שהוא או לערוך בו שינויים, גיליתי מחשבה חדשה. גיליתי שהבכיינות והמוגבלות שהרגשתי בימים האחרונים מפנה את מקומה לצמיחה חדשה. שנים אחרי שבחרתי, כמו ניאו בסרט, לקחת את הגלולה האדומה, האמת חושפת את עצמה בפניי יותר מאי פעם.
כל החיים שלי פעלתי על בסיס שתי תפיסות שקשורות זו לזו וסותרות זו את זו. מצד אחד, כסף הוא חזות הכל, הוא הדרך לאושר, הוא ההצלחה הגדולה, ליצור כמה שיותר ממנו זו מהות חיי. מצד שני, יש לי תודעה נובורישית, לא משנה מה אבחר ומה אעשה, תמיד יצילו אותי. יהיו מאוכזבים ממני ויחשוב שאני לוזרית שזקוקה להצלה, אבל יצילו אותי.
שילוב של שתי התפיסות יצר אצלי מציאות תוקעת. אם אני מוגבלת ביכולת שלי לייצר כסף, אז אין לי סיכוי להיות מוצלחת, ואם תמיד יצילו אותי, אין לי צורך להתאמץ ולפעול כדי להוכיח את מה שתמיד האמנתי על עצמי, שלעולם לא אפרוץ את תקרת הזכוכית. אני יכולה לחרב דברים חופשי, גם כך זה לא משנה.
כי אם כל הזמן צריך להציל אותי, כנראה שבלי ההצלה אני אפול למחשכים שאין דרך לטפס מהם. אם לא הייתי כל כך מועדת להיכשל, לא היו נדרשים כל כך הרבה משאבים על מנת להזהיר אותי מפניו.
וכך, התפתחה אצלי תודעת "הכשלון המהלך". אם אין לי שום סיכוי להצליח אז לשם מה לנסות?
בתוך תוכי, אני מתנגדת לאמונה שאני לוזרית שלא שווה כלום. הרי אם לא הייתי מתנגדת, לא הייתי מנסה להוכיח שאני כן מוצלחת. הייתי מקבלת בהכנעה את כללי המשחק של המטריקס. אבל אחרי שבלעתי את הגלולה האדומה, אני לא יכולה לספר לעצמי שאין לי מה להציע לעולם, אני יכולה רק להודות שעדיין לא אזרתי מספיק אומץ כדי לשבור לרסיסים את האמונה שאני לא שווה כלום.
את התפיסה שכסף הוא חזות הכל זנחתי מזמן, לפחות ברמת ההתנהלות בפועל. בכל יום אני בוחרת בחירות שמנוגדות לתפיסה הזו. את התפיסה השנייה, של הנובורישית הכשלונית שזקוקה להצלה, אני זונחת היום.
הבנתי שהקושי שלי לשחרר את הציפייה שהסביבה שלי תהיה אחרת - עם קבלה ללא תנאי, הכלה והעצמה - לא קשורה למציאות שמחוץ למטריקס. אם אני רוצה לחיות מחוץ למטריקס, אז אני צריכה לקבל את הסביבה שלי ממש כפי שהיא, גם אם זה חרא אחד גדול בעיניי.
יש לי את הכלים להתמודד עם זה. אני לא חייבת לאהוב את זה, אני ממש לא מתכוונת לשים את מסכת המטריקס כדי להיות קלה לעיכול עבורה, אבל זה ממש לא משרת אותי להמשיך ולאחוז בציפייה שיום יבוא והכל יסתדר. יום יבוא ואני אפקח את העיניים ואהיה חלק.
ביום שישי האחרון קלטתי שזה לא יקרה ואני צריכה להתחיל מחדש. לעשות reset למערכת, לזנוח את כל מה שחשבתי שאני יודעת על עצמי ועל העולם וליצור את עצמי מחדש. ולמרות שזה מפחיד אותי יותר מצניחה חופשית (יש לי פחד גבהים, ראשי מסתחרר רק מצפיה במישהו קופץ ממטוס בטלוויזיה) אני הולכת לשם.
בחרתי בחירה, אני יוצאת מהמטריקס ואם זה אומר שאצטרך ללמוד שוב ללכת, אלמד שוב ללכת. כל מה שצריך כדי לאפשר לעצמי את החיים שאני רוצה לחיות, את החופש לבטא את עצמי באופן מלא.
לא היה קל להגיע למקום הזה, אני גם ממש לא יודעת איפה אהיה מחר. אבל אני יודעת שאם לא הייתי מעזה להכיר בכעס העצום שלי לסביבה שלי, לכאוב את הכאב שאני מרגישה, לא הייתי יכולה לצמוח מזה הלאה.
אני לא מכירה דרך אחרת שעובדת עבורי. להגיד, תשחררי, תקטיני, תעזבי, זה לא עובר את המבחן הרגשי שלי. זו אמירה נחמדה ונכונה, אבל בלי להיות מוכנה לעבור את מסכת הייסורים של הכאב והגועל, לא הייתי יכולה לראות את עצמי באור חדש.
כששיתפתי את בן זוגי בתובנה החדשה שלי הוא שאל אותי איך אני מרגישה עכשיו. אמרתי לו שאני מרגישה כמו על גג בנין גבוה, ממש כמו ניאו במטריקס, רגע לפני הקפיצה.
"מה זה אומר?" הוא שאל. "זה אומר שאני מרגישה כמו בת עשרים שצריכה להתחיל את החיים ואין לה מושג לאן היא הולכת ומה היא תעשה, רק שאני מגיעה למצב הזה עם ארבעה ילדים, מחויבויות ומשכנתא". האופטימי שתק כהרגלו ואז אמר: "איזה כיף לך שאת יכולה להרגיש ככה. זה הכלום האולטימטיבי. מהמקום הזה הכל אפשרי מבחינתך".
אז עכשיו, כשאני עומדת על גג בנין גבוה אני אומרת לעצמי את מה שמורפיוס אמר לניאו רגע לפני הקפיצה:
"you have to let it all go, nirit. fear, doubt and disbelief. free your mind."
ולקפוץ. ולזכור כמובן שגם ניאו נפל בפעם הראשונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה