הימים נקפו ואני מוצאת את עצמי במציאות אחרת. לא שונה לחלוטין, רק הקצוות התעגלו לי - יותר רגוע, נעים, יותר שלם.
אל תטעו, לא נעלמו לי סיבות להיות לחוצה, אבל מרגיש לי כאילו גם הלחץ הוא קצת אחר.
בלי משים זה קרה, דברים שהטרידו את שלוותי כבר לא חלק מהיומיום שלי. זה קרה באופן הדרגתי, קצת כמו הימים שהולכים ומתקצרים ואחר כך הולכים ומתארכים, בכל יום עוד דקה או שתיים של אור, כאילו השקיעה מתאזרת בסבלנות ומאריכה את משכה עבורנו, לא כי ביקשנו, לא כי רצינו, כי כך נכון לה.
כך גם ארז, יום בהיר אחד הבחנתי שהוא כבר לא בוכה בכי של חרדה עד שאגיש לו את משקה הבוקר, הוא מבין שהמשקה בהתהוות. החרדה נעלמה. הוא בטוח בי, בעצמו ויכול להמתין את הדקות הנחוצות להכנת המשקה.
כמו הימים המתארכים, כך גם הוא האריך בכל יום עוד פסיעה את היכולת שלו להמתין, לדעת שזה יגיע, גם אם לא כרגע, עוד מעט קט. באותו אופן ממש, הוא החל להיות סבלני יותר לאפשרות שיהיה לבוש ונעול ומוכן להסעה. הוא מוכן להתנסות ולהאריך את הזמן שהוא ממתין לזולת.
וזה בא לגמרי ממנו, אני לא דחקתי, לא מיהרתי, לא שאפתי. אפשרתי לו להיות איפה שהוא נמצא בכל יום ובניגוד לאופן הלא מפרגן התמידי שלי, ברור לי שאי העשייה שלי, תרמה רבות לכך.
כי ביחד איתו וביחד עם ימים שמתארכים (עכשיו נכון יותר לומר לילות שמתארכים) גם אני מאריכה בכל יום מעט יותר את היכולת שלי לפרגן לעצמי.
והפירות שאני מתחילה לקטוף עכשיו הם תוצאה של בחירה שאני בוחרת יום יום לא לטפל באוטיזם של ארז. לטפל בעצמי, לעשות דברים אחרת, להעיף גורמים מפריעים מחיי, ליהנות ממה שיש, להגשים חלומות קטנים כגדולים. וזה עובד. זה בעיקר עובד כי זה לא נעשה במטרה לעבוד, זה נעשה במטרה לעשות לי טוב, להיות אני עצמי במלואי, לא בשביל אחרים, אלא לפני הכל בשבילי.
כל יום מחדש אני בוחרת לדבוק בעמדה שלי שאין לה סימוכין וגם לא ממש תקדימים להוריד הילוך לגמרי ולאפשר לי ולאוצר שלי פשוט להיות.
אני יודעת שגם עם ילדים שלא על הרצף האוטיסטי, זה לא עניין קל או מובן מאליו לאפשר להם פשוט להיות, אבל כשמדובר בילד על הרצף זה כמעט בניגוד לכל מה שקיים ומוכר. זה בניגוד לרוב הפוסטים, הדעות השכיחות, אנשי המקצוע וכל בעלי העניין למיניהם.
למרות שאני לא אשת מקצוע מוסמכת החלטתי על סמך אינטואיציה טהורה להניח לו. להיות בשקט כזה, שלא מתנגד למציאות ולא מנסה לריב איתה, שקט בטוח שאיפשר לו לדעת שזה בסדר גם להיות חרד לבקבוק, איפשר לו להיות בטוח בי ומתוך כך בטוח בו, בטוח שהמציאות הברורה של משקה בוקר בכל יום מחדש היא קיימת ולא צריך לנחש אותה מחדש ולחשוש מפני אי קיומה.
אז לכאורה לא עשיתי כלום, לא הגדרתי את זה כיעד בתל"א (תוכנית למידה אישית, הנהוגה בגני תקשורת), לא הגדרתי את זה כיעד ביני לבין עצמי ולמעשה לא הגדרתי כלל יעדים. שיטת העבודה הנהוגה אצלנו בבית היא בלי שיטה.
קשה להסביר מה זה אומר, אבל כלל האצבע הוא שארז משתלב בעולם שלי תוך דאגה לרווחה שלי ולזו שלו. אני עסוקה במה שקורה בהווה שלנו ולא בהכנה שלו לעתיד כלשהו, לכן גם פחדים שאולי יהיו רלוונטיים בעתיד אך לא משמעותיים בהווה לא מקבלים התייחסות.
ארז לא חייב לבוא לאירועים שסביר שילחיצו אותו ולא חייב לבלות מחוץ לבית אם לא מתאים לו. כי לא, הוא ממש לא חייב להיות חברותי או לעבוד על כישורי התקשורת שלו.
לישון הוא הולך מתי שאני מחליטה כי בגיל שלוש, אני אצטרך להתמודד עם ההשלכות של שינה חסרה שלו, כך גם לגבי לאכול מה שאני מכינה, כי הבריאות שלו גם היא תשפיע על הרווחה שלי. וגם את הגבולות האלה ששמתי, אני מנהלת לא מתוך מאבק. חיפשתי ומצאתי את הדרך להגיע אליו.
בבית הוא יכול לשחק איך ובמה שבא לו, כי זה החופש היצירתי שלו.
וכך, בלי להתעסק יתר על המידה בהתקדמויות, בטיפולים, ארז יותר ויותר מתקשר, יותר ויותר רואה אותנו לא רק כמי שמספקים את צרכיו. לאחרונה הוא התחיל להבין שלדברים יש את הקצב שלהם, והקצב הזה שונה לעיתים מהקצב שלו.
ביום חמישי האחרון לא הייתי בבית כשהוא חזר מהגן, הלכתי להצגה עם האחים שלו. כשחזרתי הביתה והוא כבר בסלון, ניגשתי כהרגלי לפני הכל לשים את המפתחות במגירה של השולחן במטבח ובעודי עומדת שם ומסירה את המעיל, הוא נפנה מעיסוקיו בסלון, רץ לעברי לחיבוק.
זו היתה יוזמה שלו לחלוטין, אני עוד לא התפניתי לקרוא לו או לגשת אליו.
והאירוע הזה, שכנראה מאוד לא יוצא דופן עבור ילדים נוירו טיפיקלים, היה מכונן עבורי. וכמי שעדיין לא אמונה מספיק על פרגונים, הייתי יכולה לומר שזה מקרי לחלוטין, אם לא היה עושה בדיוק אותו דבר, כששבתי הביתה אמש. הוא פשוט רץ אליי והושיט ידיים לחיבוק.
ברגע הזה שהתמסרתי לידיים הקטנות שלו שמנסות לעטוף אותי, לחיוך הענק שלו, הבנתי שאני בדרך הנכונה. שהשמחה שאיתה קיבלתי את האוטיזם אל חיי, הידיעה הברורה שאין לי על מה להתאבל, אלא רק לחגוג את המיוחדות של הילד שלי, את הקסם שבו בכל דקה ודקה, היא זו שמאפשרת לו לפרוץ פריצות דרך ולשלוח יד אל עבר העולם שלי.
השקט שאיתו אפשרתי לארז להישאר בעולם שלו, גרם לו לרצות לפרוץ אנשב קטן אל הענן המחבר בין העולמות השונים שלנו. ובכל יום בשיטת ה"בלי טיפול" הוא מגדיל במעט את האשנב וצומח ובצמיחתו מורה לי את הדרך לצמיחה שלי, לפרגון שלי.
פרגון, שגורם לי לרצות לעשות לעצמי טוב יותר וכך שוב מצית באופן מחזורי את תהליך הצמיחה של ארז.
כי אם הבנתי משהו משיטת ה"בלי טיפול" שלי זה שההשפעה המשמעותית ביותר על הילדים שלי בכלל ועל ארז בפרט, הוא האופן שבו אני מיטיבה עם עצמי ומביאה את עצמי בפניהם לא בחצי, לא בכאילו, לא כמו שמצופה מאדם מבוגר. ככה כמו שאני, על כל גווניי.
אל תטעו, לא נעלמו לי סיבות להיות לחוצה, אבל מרגיש לי כאילו גם הלחץ הוא קצת אחר.
בלי משים זה קרה, דברים שהטרידו את שלוותי כבר לא חלק מהיומיום שלי. זה קרה באופן הדרגתי, קצת כמו הימים שהולכים ומתקצרים ואחר כך הולכים ומתארכים, בכל יום עוד דקה או שתיים של אור, כאילו השקיעה מתאזרת בסבלנות ומאריכה את משכה עבורנו, לא כי ביקשנו, לא כי רצינו, כי כך נכון לה.
כך גם ארז, יום בהיר אחד הבחנתי שהוא כבר לא בוכה בכי של חרדה עד שאגיש לו את משקה הבוקר, הוא מבין שהמשקה בהתהוות. החרדה נעלמה. הוא בטוח בי, בעצמו ויכול להמתין את הדקות הנחוצות להכנת המשקה.
כמו הימים המתארכים, כך גם הוא האריך בכל יום עוד פסיעה את היכולת שלו להמתין, לדעת שזה יגיע, גם אם לא כרגע, עוד מעט קט. באותו אופן ממש, הוא החל להיות סבלני יותר לאפשרות שיהיה לבוש ונעול ומוכן להסעה. הוא מוכן להתנסות ולהאריך את הזמן שהוא ממתין לזולת.
וזה בא לגמרי ממנו, אני לא דחקתי, לא מיהרתי, לא שאפתי. אפשרתי לו להיות איפה שהוא נמצא בכל יום ובניגוד לאופן הלא מפרגן התמידי שלי, ברור לי שאי העשייה שלי, תרמה רבות לכך.
כי ביחד איתו וביחד עם ימים שמתארכים (עכשיו נכון יותר לומר לילות שמתארכים) גם אני מאריכה בכל יום מעט יותר את היכולת שלי לפרגן לעצמי.
והפירות שאני מתחילה לקטוף עכשיו הם תוצאה של בחירה שאני בוחרת יום יום לא לטפל באוטיזם של ארז. לטפל בעצמי, לעשות דברים אחרת, להעיף גורמים מפריעים מחיי, ליהנות ממה שיש, להגשים חלומות קטנים כגדולים. וזה עובד. זה בעיקר עובד כי זה לא נעשה במטרה לעבוד, זה נעשה במטרה לעשות לי טוב, להיות אני עצמי במלואי, לא בשביל אחרים, אלא לפני הכל בשבילי.
כל יום מחדש אני בוחרת לדבוק בעמדה שלי שאין לה סימוכין וגם לא ממש תקדימים להוריד הילוך לגמרי ולאפשר לי ולאוצר שלי פשוט להיות.
אני יודעת שגם עם ילדים שלא על הרצף האוטיסטי, זה לא עניין קל או מובן מאליו לאפשר להם פשוט להיות, אבל כשמדובר בילד על הרצף זה כמעט בניגוד לכל מה שקיים ומוכר. זה בניגוד לרוב הפוסטים, הדעות השכיחות, אנשי המקצוע וכל בעלי העניין למיניהם.
למרות שאני לא אשת מקצוע מוסמכת החלטתי על סמך אינטואיציה טהורה להניח לו. להיות בשקט כזה, שלא מתנגד למציאות ולא מנסה לריב איתה, שקט בטוח שאיפשר לו לדעת שזה בסדר גם להיות חרד לבקבוק, איפשר לו להיות בטוח בי ומתוך כך בטוח בו, בטוח שהמציאות הברורה של משקה בוקר בכל יום מחדש היא קיימת ולא צריך לנחש אותה מחדש ולחשוש מפני אי קיומה.
אז לכאורה לא עשיתי כלום, לא הגדרתי את זה כיעד בתל"א (תוכנית למידה אישית, הנהוגה בגני תקשורת), לא הגדרתי את זה כיעד ביני לבין עצמי ולמעשה לא הגדרתי כלל יעדים. שיטת העבודה הנהוגה אצלנו בבית היא בלי שיטה.
קשה להסביר מה זה אומר, אבל כלל האצבע הוא שארז משתלב בעולם שלי תוך דאגה לרווחה שלי ולזו שלו. אני עסוקה במה שקורה בהווה שלנו ולא בהכנה שלו לעתיד כלשהו, לכן גם פחדים שאולי יהיו רלוונטיים בעתיד אך לא משמעותיים בהווה לא מקבלים התייחסות.
ארז לא חייב לבוא לאירועים שסביר שילחיצו אותו ולא חייב לבלות מחוץ לבית אם לא מתאים לו. כי לא, הוא ממש לא חייב להיות חברותי או לעבוד על כישורי התקשורת שלו.
לישון הוא הולך מתי שאני מחליטה כי בגיל שלוש, אני אצטרך להתמודד עם ההשלכות של שינה חסרה שלו, כך גם לגבי לאכול מה שאני מכינה, כי הבריאות שלו גם היא תשפיע על הרווחה שלי. וגם את הגבולות האלה ששמתי, אני מנהלת לא מתוך מאבק. חיפשתי ומצאתי את הדרך להגיע אליו.
בבית הוא יכול לשחק איך ובמה שבא לו, כי זה החופש היצירתי שלו.
וכך, בלי להתעסק יתר על המידה בהתקדמויות, בטיפולים, ארז יותר ויותר מתקשר, יותר ויותר רואה אותנו לא רק כמי שמספקים את צרכיו. לאחרונה הוא התחיל להבין שלדברים יש את הקצב שלהם, והקצב הזה שונה לעיתים מהקצב שלו.
ביום חמישי האחרון לא הייתי בבית כשהוא חזר מהגן, הלכתי להצגה עם האחים שלו. כשחזרתי הביתה והוא כבר בסלון, ניגשתי כהרגלי לפני הכל לשים את המפתחות במגירה של השולחן במטבח ובעודי עומדת שם ומסירה את המעיל, הוא נפנה מעיסוקיו בסלון, רץ לעברי לחיבוק.
זו היתה יוזמה שלו לחלוטין, אני עוד לא התפניתי לקרוא לו או לגשת אליו.
והאירוע הזה, שכנראה מאוד לא יוצא דופן עבור ילדים נוירו טיפיקלים, היה מכונן עבורי. וכמי שעדיין לא אמונה מספיק על פרגונים, הייתי יכולה לומר שזה מקרי לחלוטין, אם לא היה עושה בדיוק אותו דבר, כששבתי הביתה אמש. הוא פשוט רץ אליי והושיט ידיים לחיבוק.
ברגע הזה שהתמסרתי לידיים הקטנות שלו שמנסות לעטוף אותי, לחיוך הענק שלו, הבנתי שאני בדרך הנכונה. שהשמחה שאיתה קיבלתי את האוטיזם אל חיי, הידיעה הברורה שאין לי על מה להתאבל, אלא רק לחגוג את המיוחדות של הילד שלי, את הקסם שבו בכל דקה ודקה, היא זו שמאפשרת לו לפרוץ פריצות דרך ולשלוח יד אל עבר העולם שלי.
השקט שאיתו אפשרתי לארז להישאר בעולם שלו, גרם לו לרצות לפרוץ אנשב קטן אל הענן המחבר בין העולמות השונים שלנו. ובכל יום בשיטת ה"בלי טיפול" הוא מגדיל במעט את האשנב וצומח ובצמיחתו מורה לי את הדרך לצמיחה שלי, לפרגון שלי.
פרגון, שגורם לי לרצות לעשות לעצמי טוב יותר וכך שוב מצית באופן מחזורי את תהליך הצמיחה של ארז.
כי אם הבנתי משהו משיטת ה"בלי טיפול" שלי זה שההשפעה המשמעותית ביותר על הילדים שלי בכלל ועל ארז בפרט, הוא האופן שבו אני מיטיבה עם עצמי ומביאה את עצמי בפניהם לא בחצי, לא בכאילו, לא כמו שמצופה מאדם מבוגר. ככה כמו שאני, על כל גווניי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה