בעוד פחות משבוע ערב המבוא הראשון לקראת סדנת התקשורת האנושית שזיו ואני יצרנו. קשת הרגשות שלי נעה מהתרגשות וציפייה לחשש וחרדה.
לא חוששת שאקבל בלקאאוט, פחות הסגנון שלי. אני איפה שיזרקו אותי - אסתדר, נחלצת מכל מצב, גם אם בשן ועין. זה אפילו לא התפקוד שלי בערב עצמו שמעסיק אותי, אלא ההזמנה לערב.
תמיד חשבתי שאני ושיווק לא חברים טובים, לא רוצה שידחפו לי כלום. לא אוהבת שדוחפים לי דעות, עצות או שירותים ומוצרים.
במשך שנים היה לי קשה לעשות הפרדה בין אחרים והדרך שבה הם מבטאים את האכפתיות שלהם כלפיי, לבין היכולת שלי לשמוע הצעה ולסרב, לעבור הלאה.
התקשורת האנושית יצרה שינוי גם בזה, סוף סוף הצלחתי להבחין ביני לבין שאר העולם. זה שמציעים לא אומר שאני חייבת לקבל, זה שמישהו פועל באופן שונה ממני אומר כי זו הדרך שלו כרגע לקבל מענה לצרכיו, לא יותר מזה.
מתוך ההתעמקות בצרכים שלי וההבנה שגם זולתי פועל מתוך צרכיו הוא, הבנתי שיש לי עניין רציני עם שיווק.
זה גדול מ - יש לי או אין לי יכולת לשווק. אני מבינה שהרגשתי שזה לא לגיטימי שארצה לקדם משהו שלי. כאילו שאם אני מציעה לאנשים שאני מכירה לבוא לערב מבוא לסדנה שלי למשל, אני מיד אתפרש כדוחפת, כמי שמשתמשת בחברות כדי לקדם אינטרסים אישיים.
זה גדול מ - יש לי או אין לי יכולת לשווק. אני מבינה שהרגשתי שזה לא לגיטימי שארצה לקדם משהו שלי. כאילו שאם אני מציעה לאנשים שאני מכירה לבוא לערב מבוא לסדנה שלי למשל, אני מיד אתפרש כדוחפת, כמי שמשתמשת בחברות כדי לקדם אינטרסים אישיים.
הפרשנות שלי את העניין, גרמה לי לזלזל בעצמי אם אני פועלת כך וכדי לשמור על פאסון ולא להיחשף חס וחלילה בחולשתי כמי ש"זקוקה לאחרים" - נמנעתי.
נזהרתי מ"להציק" ולכן נזהרתי מלדבר על פרויקטים חדשים שאני רוצה לקדם, רק שלא יהיה איזה מישהו בעולם שיחשוד בי שאני שיווקית, שאני עסוקה בקידום עצמי.
ממש היום הבנתי שבהתנהגות הזו שלי אני לא עושה טובה לאף אחד, אני בעיקר מונעת מעצמי אפשרות של מענה לצרכים שלי וכמובן לא מאפשרת לאחרים את ההזדמנות לבחור. לבחור אם מתאים להם מה שיש לי להציע.
אין שום צניעות או גדלות רוח בזה שאני אתעלם מצרכים שלי, זה מעיד רק על כך שאני לא מצביעה אמון בעצמי, שכל כך אני חוששת שאני ותכניי יהיו מאכזבים עבורכם, שאני נתקעת עוד בשלב ההזמנה.
המיקוד שלי הוא בסיום המרתון, לגמור 42 קילומטרים. בפועל עוד לא עשיתי את הצעד הראשון.
בגלל שאני כל כך עסוקה באיך לסיים, אני פוחדת להתחיל ותוקעת יתד בקו הזינוק. כי אני רואה את כל האפשרויות, את כל הסיכונים, איך כל צעד יכול להוביל מירוץ שאני נכשלת בו. בקו הזינוק יש פסבדו בטחון. אין תזוזה, אין שינוי, אין סיכונים, אין כשלונות.
אבל אין גם התקדמות, אין הצלחות, אין מענה על צרכים של הגשמה, קירבה, פריחה. בקו הזינוק יש הרבה התכוננות, אבל אין חיים.
ברגע שהבנתי על עצמי שבניגוד לאיך שאני אולי נתפסת ואפילו בניגוד לשיח הפנימי שלי, שעוסק כל כך בצעדים מתקדמים, אני לגמרי לפני הצעד הראשון, יכולתי להכיר בפחד שלי לזוז.
עכשיו אני יכולה להתמקד בצעד הראשון ולהתחיל שם.
ובשבילי כרגע זה אומר לשים בצד את ההצלחה של הסדנה, את מספר האנשים שיפיקו ממנה לחיים שלהם, את היכולת שלי להיות משמעותית עבורכם. אני אפילו שמה בצד את היכולת של ערב המבוא לפתוח עבורכם פתח לעולם טוב יותר, כמו שקרה לי.
אני מתמקדת רק ביכולת שלי להזמין אתכם לבוא, להודות בפניי ובפניכם שזה חשוב לי, שהנוכחות שלכם משמעותית עבורי, כי ההתנסות הזו והצמיחה דרכה קשורים לנוכחות של לפחות אחד מכם בערב המבוא.
כי אם אני משחררת את החיבור בין קיום ערב מבוא לפתיחה של סדנה, אם אני מוציאה מהראש את היעד להגיע לכמות גדולה ככל האפשר של אנשים בזמן אפס, אני מאפשרת לעצמי חופש למגוון רחב של התנסויות והזדמנויות.
זה לא חייב לקרות בערב מבוא אחד, זה יכול לקרות בעשרה. אני לא צריכה לרוץ מהצעד הראשון לקילומטר ה-42, אני יכולה לעבור מהצעד הראשון לשני, לשלישי, לחצות את קו 100 המטרים ואולי לעצור בדרך, ואולי לגלות שבכלל אין לי עניין לסיים את המרתון.
כדי לאפשר לעצמי את החוויה הזו, אני מתחילה עם הרמה של הרגל לקראת הצעד הראשון:
קיום של ערב המבוא עונה לי על הצורך בהגשמה, בקירבה ובקבלה.
ערב המבוא לקראת סדנת התקשורת האנושית יתקיים ביום ד' 8 ביולי בשעה 20:00 בקומה השניה במארג כפר ורדים.
נוכחותכם משמעותית עבורי.
https://www.facebook.com/events/1440471579594870/
אין שום צניעות או גדלות רוח בזה שאני אתעלם מצרכים שלי, זה מעיד רק על כך שאני לא מצביעה אמון בעצמי, שכל כך אני חוששת שאני ותכניי יהיו מאכזבים עבורכם, שאני נתקעת עוד בשלב ההזמנה.
המיקוד שלי הוא בסיום המרתון, לגמור 42 קילומטרים. בפועל עוד לא עשיתי את הצעד הראשון.
בגלל שאני כל כך עסוקה באיך לסיים, אני פוחדת להתחיל ותוקעת יתד בקו הזינוק. כי אני רואה את כל האפשרויות, את כל הסיכונים, איך כל צעד יכול להוביל מירוץ שאני נכשלת בו. בקו הזינוק יש פסבדו בטחון. אין תזוזה, אין שינוי, אין סיכונים, אין כשלונות.
אבל אין גם התקדמות, אין הצלחות, אין מענה על צרכים של הגשמה, קירבה, פריחה. בקו הזינוק יש הרבה התכוננות, אבל אין חיים.
ברגע שהבנתי על עצמי שבניגוד לאיך שאני אולי נתפסת ואפילו בניגוד לשיח הפנימי שלי, שעוסק כל כך בצעדים מתקדמים, אני לגמרי לפני הצעד הראשון, יכולתי להכיר בפחד שלי לזוז.
עכשיו אני יכולה להתמקד בצעד הראשון ולהתחיל שם.
ובשבילי כרגע זה אומר לשים בצד את ההצלחה של הסדנה, את מספר האנשים שיפיקו ממנה לחיים שלהם, את היכולת שלי להיות משמעותית עבורכם. אני אפילו שמה בצד את היכולת של ערב המבוא לפתוח עבורכם פתח לעולם טוב יותר, כמו שקרה לי.
אני מתמקדת רק ביכולת שלי להזמין אתכם לבוא, להודות בפניי ובפניכם שזה חשוב לי, שהנוכחות שלכם משמעותית עבורי, כי ההתנסות הזו והצמיחה דרכה קשורים לנוכחות של לפחות אחד מכם בערב המבוא.
כי אם אני משחררת את החיבור בין קיום ערב מבוא לפתיחה של סדנה, אם אני מוציאה מהראש את היעד להגיע לכמות גדולה ככל האפשר של אנשים בזמן אפס, אני מאפשרת לעצמי חופש למגוון רחב של התנסויות והזדמנויות.
זה לא חייב לקרות בערב מבוא אחד, זה יכול לקרות בעשרה. אני לא צריכה לרוץ מהצעד הראשון לקילומטר ה-42, אני יכולה לעבור מהצעד הראשון לשני, לשלישי, לחצות את קו 100 המטרים ואולי לעצור בדרך, ואולי לגלות שבכלל אין לי עניין לסיים את המרתון.
כדי לאפשר לעצמי את החוויה הזו, אני מתחילה עם הרמה של הרגל לקראת הצעד הראשון:
קיום של ערב המבוא עונה לי על הצורך בהגשמה, בקירבה ובקבלה.
ערב המבוא לקראת סדנת התקשורת האנושית יתקיים ביום ד' 8 ביולי בשעה 20:00 בקומה השניה במארג כפר ורדים.
נוכחותכם משמעותית עבורי.
https://www.facebook.com/events/1440471579594870/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה