ברגע
אחד זה קרה. התודעה שלי השתנתה, פריצת דרך בלתי צפויה.
אני יודעת שזה נשמע הכי ניו
אייג'י בולשיטי, אבל זה אכן היה כך. כבכל יום שישי בבוקר, עסקתי בהכנת ארוחת הבוקר
השבועית שלי עם בן זוגי. כדי להנעים לי את ההכנות האזנתי למוסיקה בסמרטפון שלי.
השירים מגיעים באופן אקראי, כך שאין לי מושג מה יהיה השיר הבא שאשמע. ואז הוא
הגיע, השיר I'll stand by you של ה-Pretenders בביצוע מתוך הסדרה glee.
על פניו, מדובר בשיר סלואוים מכיתה ז', שיר ששמעתי עשרות פעמים. שיר חביב, מרגש
אבל לא מהפכני. והנה בהשמעה הזו הוא הפך ברגע לשיר הצמיחה שלי. הקשבתי לשיר וכאילו
שמעתי לראשונה כל מילה ומילה בו. החוויה היתה שהשיר נכתב במיוחד עבורי וממש לרגע
הזה שבחיים.
התחלתי
להאזין ביתר קשב למילים הנישרות ולפתע ניחתה עליי ההכרה שזהו, נגמר. הגעתי לרגע המיוחל - אני לא צריכה יותר
רשת ביטחון.
העימות
הכי גדול שלי בחיים עד כה היה הפחד לשחרר, לצעוד קדימה בלי רשת ביטחון, לאפשר
לעצמי לטעות, להיכשל, להשתטות, לעשות צחוק מעצמי, לקבל ביקורת, להיות מושא ללעג.
בכל סיטואציה אפשרית חיפשתי מישהו או משהו להישען עליו, לקבל ממנו כוח. מישהו
שייתן לי גב וייגן עליי מפני נפילה, בכל דרך בה אבחר.
שם
הבלוג שלי "בלי רשת ביטחון", אינו בחירה מקרית, אלא בעיקר תקווה שיום
אחד ארגיש כך. משפט שיזכיר לי בכל פעם שאני מתיישבת לכתוב, שאני רוצה יותר מכל
לאפשר לעצמי לבטא את עצמי עד הסוף, בלי מגננות, בלי סינונים, בלי צנזורות עצמיות,
בלי לחשוב על מה יגידו או מה יכולות להיות ההשלכות של המעשים והמילים שלי.
וכך,
טור אחרי טור, חוויה אחר חוויה הגדלתי עוד את הפעילות שלי לכיוון של איבוד שליטה. כל
טור, יצר את התקדים ובנה את העוז שאפשרו את הטור שבא אחריו. וככל שהלכתי יותר חזק
בדרך הזו, הרשתי לעצמי יותר. במקביל הפחד גבר, הצורך ברשת ביטחון לא פחת אלא עלה.
בתקופה האחרונה הייאוש החל לחלחל, החשש שאני טועה ובענק והמחיר יהיה בלתי נסבל.
בסמיכות לא מקרית בכלל, הנצו ניצנים של עידן חדש. העובדה שהמשכתי בדרכי בנחישות
ושמתי את עצמי בפעם הראשונה בחיים שלי במקום הראשון, למרות קשיים אובייקטיבים,
קולות נאצה או זלזול מהסביבה, אפשרה לי לגלות מחדש עוצמות שהתעלמתי מהן. וכך בצעדי
תינוק הופיעו רגשות שאפשרתי לעצמי להרגיש גם במחיר של אובדן כזה או אחר.
קשה
להסביר את הדואליות של התקופה. מצד אחד אני הולכת ומתקרבת אל סף התהום, מתרחקת
מהמשפחה שלי, בוחרת פרוייקטים בפינצטה גם במחיר של צמצום הכנסות משמעותי. על פניו
הנפילה בלתי נמנעת ואני בהתאמה משקשקת מפחד שרק הולך וגואה. מצד שני, כל האירועים
האלו שחוויתי בתקופה האחרונה היו כפי הנראה המנעול שפתח את התיבה האצורה של הרגשות
שלי.
בד
בבד עם הפחד התגברה תחושה חדשה ומפתיעה שפחות ופחות יש לי מה לסכן ולהפסיד ולכן
אני יכולה עוד, אני יכולה להמשיך בדרך, עכשיו זה כבר לא ישנה הרבה. אני יכולה לתת
לעצמי צ'אנס וללכת עם האמונה והתקווה שאולי עכשיו קשה ומפחיד, אבל זה רק עניין של
זמן וההתמדה תשתלם.
וכך, אירוע
שאזרתי אומץ לא להדחיק התווסף לאירוע אחר שבו עמדתי על שלי ולאירוע שלישי שהגבתי
בזמן אמת. וללא הכנה מוקדמת ומבלי שיש לי יכולת לשלוט בסדר המאורעות, בהשראת השיר
הרגשתי לראשונה בחיי שאני כבר לא זקוקה לרשת בטחון.
זה
היה רגע מופלא ברמה הכי קלישאתית שיש. כל מחסומי הבכי פרצו והעיניים שלי דמעו
כאילו אין לי יכולת לשלוט אפילו בדמעות. הדמעות הכריעו אותי מילולית, התכופפתי
מעוצמת הבכי. אחר כך נרגעתי, ישבתי לסעוד עם בן זוג, שיתפתי אותו במאורע ושוב הבכי
השתלט. בכי טוב ועסיסי מהול בצחוק משוחרר.
ברגע
אחד לא מתוכנן ולא מתוזמן הבנתי שאין יותר דבר שמחזיק אותי ועוצר אותי, אין איש שיכול
להחליט בשבילי או לשלוט בי יותר לעולמי עד. הפחד לבחור לא נכון, לעשות טעות עדיין
קיים, אלא שכעת נוספה לו חוויה חדשה של מה זה משנה? בכל דרך שאבחר יהיו לי חוויות,
אכזבות, הצלחות וכשלונות. ואם אטעה, אתקן. כי בכל מקום אליו אלך יש לי דבר חזק מכל
רשת בטחון, יש לי אותי. ומה שעברתי בחיים לימד אותי מה אני שווה ועם מה אני יכולה
להתמודד וגם עם מה ממש קשה לי להתמודד.
המקום
המשוחרר הזה באופן מפתיע הוא מקום מאוד ריאלי, שמכיר בי בדיוק כמו שאני, עם כל
המשתמע ולא רק המופלא. לוותר על הצורך לשלוט בסיטואציות עתידיות מאפשר לי לחיות
יותר בשלום עם מי שאני, כפי שאני. סוף סוף אני יכולה לנשום לרווחה ולהיות גם חלשה,
פגיעה, רעה וטועה. זה כמובן מאפשר לי להתחבר יותר גם למקומות שאני אוהבת, שמחה,
מוצלחת ומקסימה.
התודעה
החדשה מאפשרת לי לחיות בדיוק באותה מציאות, אך להסתכל עליה ממקום חדש. להגיד לכם
שהפחד נעלם מחיי? מובן שלא. הרי שניה אחרי שנחתה עליי התובנה הזו, נבהלתי שאולי
היא לא תחזיק מים ותנטוש אותי באותה פתאומיות שבה הופיעה. אבל עכשיו לפחות יש לי
את החוויה הרגשית של להרגיש באמת עוצמתית. לדעת שבכל דרך שאבחר אני תמיד אהיה
לצידי. לא מחכה יותר לצעדים מהצד השני, אני אדאג ליחס שמתאים לי. ואם אחרים לא
יקבלו את זה, אני תמיד יכולה לבחור ללכת.
אני לא מחכה יותר שמישהו ישתנה, יתנצל או
יבין אותי. זה לא בשליטתי. מה שכן בשליטה שלי זו הבחירה לקחת אחריות על עצמי
ולהחליט עם מה אני יכולה ומוכנה להתמודד. וכיאה למי שחיפשה רשת ביטחון כדי להיפטר
מרשת הביטחון, היקום סידר לי תובנה ברגע שלו ומפתיע אחד בלי תכנון מוקדם ומבלי
שאוכל לשלוט בה. נראה שהיקום בכל זאת פועל
לטובתי. I'll stand by you
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה