עכשיו אני מוכנה

עשיתי את זה. אחרי שמונה חודשים של נתק, התקשרתי לאמא שלי וחידשתי את הקשר עם המשפחה שלי. בעולם האמיתי זה לא היה פשוט כמו לספר על זה. התחבטתי עם הנושא כמה שבועות, ניסיתי למצוא את הרגע המתאים, לאסוף את עצמי ואת החששות שלי ולהיות בטוחה שאני אכן עושה את הדבר הנכון, שאכן כל הזמן שעבר והתהליך שעברתי מאפשרים לי לבוא ממקום אחר, לא לשתוק יותר, לא לספוג, לא להדחיק. בקיצור, לנהל מערכת יחסים תוך כדי שאני מקפידה כל הזמן לשמור על עצמי.

בכל פעם שחישבתי להתקשר, מיד התחילו להתרוצץ במוחי השיחות שיתנהלו, המילים שאשמע, וגם הפגישה עצמה. זה רק הלחיץ אותי יותר והרגיש כאילו נקלעתי למערבולת בלב ים. הבנתי שזו לא הדרך בשבילי. ככל שאדחה את העניין, אשאב למערבולת התכנונים והשיחות הוירטואליות ואגביר את החשש והפחד. אני צריכה לקפוץ למים, יהיה מה שיהיה. הרי אני אוכל להתמודד עם זה, גם אם יכאב.

וכך, בלי לתכנן ומבלי לחשוב יותר מדי נתתי לאצבעות לחייג, כל צליל חיוג העלה בעוד אוקטבה את המתח הטעון גם כך בגופי ובאויר סביבי. עם כל צליל חיוג שחררתי נשימה מוחזקת, מצפה ולא מצפה שאמא תענה.

בסוף היא ענתה, הקול המוכר פורט על מיתרי הלב שלי. מה שלומך? שאלתי והיא בפרץ של שמחה, התרגשות ובכי, נדמה כאילו חזרה לנשום. ואז דיברנו, דמענו, התרגשנו, הקשבנו. היתה שיחה טובה, שיחה שלא היתה יכולה להתנהל בצורה הזו לפני שמונה חודשים.

אני הייתי אחרת, הכפתורים עדיין אותם כפתורים, אבל אין כמו אמא כדי לאפשר לעצמי לבחון את הצמיחה שלי והתמודדות מול הטריגרים. הרשיתי לעצמי לדבר, להגיד כשמשהו לא נעים לי, לשתף מה זה גורם לי להרגיש. הרשיתי לעצמי לעצור כשלא התאים לי לשמוע, הרשיתי לעצמי לבקש הקשבה מלאה, הרשיתי לעצמי בפעם הראשונה בחיים להיות אני מול אמא שלי, מבלי לנסות לא לאכזב אותה, מבלי להיות אחראית על האושר שלה ומבלי לחשוב שמא היא לא מרוצה ממני. מבלי להיות עסוקה בה, אלא רק בי. התוצאה היתה מדהימה ומרגשת.

ככל שהייתי יותר מכוונת להקשיב לעצמי ולשים את עצמי במקום הראשון, יכולתי להקשיב גם לה, לראות אותה, לחדור פנימה אל כוונותיה מעבר למילים הנאמרות, להרגיש את האהבה מהצד השני של הטלפון גם במה שלא נאמר. הרגשתי חזקה ועוצמתית מספיק בשביל לשקול מפגש משפחתי תוך מספר ימים. הרגשתי חזקה מספיק להתקשר גם אל אחיותיי ולנסות לחדש איתן את הקשר. פחדתי ופעלתי, פחדתי וקפצתי ראש למים שאולי יהיו צלולים ואולי יהיו מקום משכנם של כרישים צמאי דם.

קבעתי עם אמא שנגיע לבקר כבר בשבת הקרובה, ומיד חששתי שאני עושה טעות אדירה. אני לא יכולה להיות בטוחה שאכן השינוי שעברתי, תקופת הריחוק שאפשרה לי לבנות את עצמי מחדש, תוכיח את עצמה בזמן אמת. אם יש משהו שהבנתי בתקופה הזו הוא שאיני שולטת באף אחד אחר וגם בעצמי לא תמיד.

האם אני יכולה להיות סמוכה ובטוחה שההחלטה שלי לא להדחיק ולהגיב אחרת תספיק כדי להחזיק את מערכת היחסים? האם המקום החדש שאני נמצאת בו מספיק עוצמתי בשביל להכיל תסכולים ישנים-חדשים? הפגיעות שלי שבגללה כל אמירה חודרת את כל שכבות הגוף עד לעצבים הרגישים ביותר? לא יודעת. מה שברור לי הוא שגם לא אדע שעד שלא אנסה.

לכן, החלטתי להמשיך עם ה"בלי רשת ביטחון" שלי וללכת על זה, מה שיהיה יהיה. בכל זאת, בסיבוב הנוכחי אני באה מחוזקת בבעלי היקר, שגם הוא חושש בעצמו אחרי ניתוק ארוך, ובידיעה שלא משנה מה יקרה, אני לא אדחיק יותר אפילו לא לרגע, את המקום החדש והלא מתפשר שלי הרווחתי בזיעה וביושר. כי מגיע לי לשאוף שיהיה לי טוב, ומגיע לי שיהיה לי טוב.

המפגש היה מוצלח הרבה מעל למצופה. נעים, רגוע, שלו ובעיקר טבעי. בעלי היקר שהצטרף אליי סיכם שזה היה הביקור הכי נינוח שלו בכל שנות ביקוריו. וואו. רק בשביל זה היה שווה הכל. אני מצידי הרגשתי שלמה. הרגשתי עוצמתית ועטופה בעיניים האהובות של בעלי, שאפשרו לי לתת לו את הביטחון שהוא צריך ולי להתמודד עם הכל.

הההורים שלי, האחיות שלי וגיסי קיבלו אותנו בחיבוק גדול. חיבוק אמיתי וחם. ואני הייתי אני, קצת יותר שלווה, הרבה פחות עסוקה באחרים. ראיתי אותם אחרת, באור הרבה יותר מכיל ואוהב. וגם כשצצו כפתורים, יכולתי להם. בנועם, ברכות, לפעמים בהתעלמות. מבלי להדחיק ומבלי שיצליחו לערער את המהות שלי.

אני לא חיה בעולם אשלייתי, ומניחה שייתכנו ימים פחות הרמוניים וזורמים. אני בהחלט חוששת שחלק מהשמחה ומהנועם של האירוע קשורים להתרגשות של האיחוד אחרי תקופה ארוכה. אבל אני אופטימית. יש לי אמונה גדולה ביכולת שלי להתמודד בצורה נעימה יותר גם עם אירועים קשים. השינוי שעברתי כבר ניכר בי, באנרגיות, בתגובות ובעיקר בתפישה.

מסתבר שכל רגע קשה בדרך שעברתי היה שווה בשביל להיות במקום הזה. אולי לא תמיד אני מבינה את הדרך של היקום ואולי לא תמיד בא לי לראות את מה שהוא מזמן לי כחיובי, אבל בסופו של דבר כל החלקים בתצרף נופלים במקום הנכון. אני רק צריכה להתאזר בסבלנות, לא לאלץ פתרונות, אלא להמתין לעיתוי המתאים שבו הדברים יסתדרו.

מבחינתי, זה לא היה יכול להיות ביקור כל כך מוצלח בעיתוי מוקדם יותר. לכן, אני גאה בעצמי שלמרות כל הפחדים, החששות וה"נשמות הטובות" שניסו לדחוק בי לבחירות אחרות, נשארתי נאמנה לעצמי ובנחישות המתנתי שאתמודד עם מה שאני צריכה להתמודד ולא ניסיתי להקדים את המאוחר. עידן חדש הנה אני באה, עכשיו אני מוכנה.