נראה שהפורקן הנפשי מתבטא גם בגוף

דווקא עכשיו כשנראה שהכל מתחיל להיכנס לרוטינה נעימה, הכל על מי 

מנוחות, התפרקתי. שילוב כזה של חוויות גופניות שליליות לא חוויתי אף פעם. אחרי שנים של הדחקה רגשית נראה כי הפורקן הנפשי נותן את אותותיו גם בגוף. לא מיד עשיתי את החיבור בין מה שאני עוברת פיזית לבין התהליכים הנפשיים שעברתי. זה לקח איזה שבוע אולי יותר. בהתחלה רק הרגשתי שלתיאבון שלי אין שובע. אכלתי ואכלתי בלי הפסקה. רק רציתי למלא את הבטן ולסתום את חללי הרגש הפעורים לרווחה. אחר כך נגעלתי מעצמי, החלטתי לתפוס את עצמי בידיים ולעצור את האכילה הרגשית. אבל כיוון שעדיין לא נתתי מקום לכל הרגשות שלי, התחילו המיחושים. סחרחורת עצבנית בכל פעם שנשכבתי ולגראנד פינאלה התכווצות שרירים הישר מהגיהנום בעכוז הימני. שכיבה, ישיבה, עמידה, הליכה והשריר תפוס בכאבי תופת.

כיוון שאני מאמינה גדולה בקשר שבין הגוף לנפש, מיהרתי לבחון עם מה אני מתמודדת רגשית. מה שהפתיע אותי הוא שהבום מגיע דווקא בתקופה די רגועה, או כך לפחות חשבתי.

חידוש הקשר נכנס לשגרה רגועה, לא רבתי עם אף אחד ואפילו העתיד נראה אופטימי מתמיד. אז מה בכל זאת עובר עליי? היה לי ברור שרגע לפני שאני יוצאת בהכרזות שגופי מכניע אותי ונפרדת מיקיריי אני אנסה לפצח את התעלומה ללא סיוע מהרפואה הקונבנציונלית, שבגדול אינה נמנית על חוג ידידיי.

המחשבות הראשוניות הובילו לשתי תובנות כשרות ולגיטימיות, אם כי לא חדשניות במיוחד. התובנה הראשונה היא שבעת שהכל נרגע אני מרשה לעצמי לשחרר את כל אותן רגשות שעצרתי והדחקתי במשך כל כך הרבה שנים. עכשיו כשנראה שדברים מתחילים להסתדר לי, אני יותר מחוברת לעצמי, יותר בטוחה בעצמי ויכולה בראש מורם ובגאון לצאת אל העולם ולהציג את עצמי כפי שאני באמת, אני חווה את הכאב של כל התקופה שלא עשיתי את זה. תקופה קשה שלא נתתי לה מקום רגשי בעודי עוברת אותה.

התובנה השניה עוסקת בצד השני של הדחקת כאב וכעס – הדחקה של השמחה והאושר. אחרי הרגל ארוך טווח של הדחקות, אני פשוט לא יודעת איך לחוות באופן מלא ומשוחרר אושר. כל כך אני נבהלת מעצמי כשעולה בי תחושה טובה, שאני ממהרת להעיף אותה ממני ולמצוא סיבות כלשהן למה הטוב הזה ארעי, רגעי או לא כזה טוב כמו שנדמה לי. ואם המצב כל כך חמור שאני לא מצליחה למצוא סיבות בהווה למה לא כל כך טוב, אני ממהרת לחשוב על העתיד ולהתמוגג על תרחישים מפחידים או קשים במיוחד. ואם גם זה לא עובד תמיד אני יכולה להפעיל מנגנון הרס עצמי כלשהו כדי להעכיר את האווירה – כמו אכילה מופרזת, מריבות עם הילדים או עם בן זוגי. העיקר שלא יהיה לי טוב מדי. כי טוב מדי זה מפחיד ברמות. אם אני אתן לעצמי לחוות עד הסוף באופן מלא ועוצמתי את האושר שבחיי, אני לא בטוחה שאוכל לשרוד את התהום שאולי תגיע אחר כך.

שתי התובנות בהחלט יכולות לעשות את העבודה ולהיראות כמו הסיבה לתחושות הפיזיות שלי, אבל זה יהיה רק חצי מהאמת. כי אם אני מפסיקה להדחיק ובאמת כנה עם עצמי, אז נראה שהסיבה העיקרית למה שאני עוברת היא השיחה שאני כבר שבועיים רוצה לנהל עם אבא שלי ומתחמקת ממנה בשלל תירוצים מגוונים.

העניין הוא שחידוש הקשר עם ההורים החזיר ברמה מסוימת את התקשורת הישנה והרגילה – תקשורת אמא סטייל. אמא המתווכת המרכזית ביני לבין אבא. נכון שבמהלך התקופה האחרונה ניסיתי קצת יותר לתקשר ישירות מולו ונכון גם שהנסיונות שלי נענו באופן חיובי ביותר, אבל לי זה לא מספיק. לראשונה מזה 40 שנים אני חולמת על שיפור מהותי בתקשורת עם אבא שלי ונדמה לי אפילו שמצאתי את הדרך להגיע אליו. מצאתי את הממשק שיכול לקשר בינינו ולהיות הגשר לתקשורת אחרת, קרובה יותר בין אבא ובת שמאוד אוהבים אחד את השניה.

אלא שעוד לא אזרתי אומץ לדבר איתו על כך. עוד לא מצאתי את העיתוי המתאים להציע לו את החיבור החדש, ההזדמנות להתקרב ולהכיר יותר לעומק.

ואם יש תובנה שאני יכולה לקבל מהאירועים החולפים עליי היא שאני לא יכולה להחזיק דברים בבטן, זה לא עושה לי טוב. ואם פעם עוד הייתי יכולה להדחיק איכשהו, עכשיו זה כבר לא עובד ומיד אני מתחילה לשלם מחירים, הפעם בצורת התכווצות שרירים מסויטת.

הגוף שלי רומז לי באופן ברור ביותר שהוא לא מתכוון להמשיך ולשתף פעולה עם דברים שאני לא מעזה להוציא החוצה. אם הגיתי רעיון שאני רוצה לתקשר לאבא שלי, טווח הזמן לפעולה הוא כמעט מיידי, כל אפשרות אחרת מיד גורמת לי להתחיל לבחוש ברעיון, לפקפק במהות שלו ולמצוא בו אינספור פגמים וחורים. זה לא המיטב שבי.

אני הרי קופצת למים מיד בלי שהיות, זה היתרון היחסי שלי, אני מאלתרת, לא מתכננת. שוב ושוב אני מקבלת פידבקים שמחזקים את הידיעה הזו לגביי.

אני לא צריכה לתכנן את השיחה עם אבא, אלא פשוט להוציא את האמת שלי החוצה, בלי סינונים ובלי עריכה מחשבתית, לסמוך על המילים שייצאו לי מהפה באותו הרגע ומה שיהיה יהיה.

ובינתיים מסתמן שמתחילת הטור ועד סופו חל שיפור אדיר בהתכווצות העכוז שלי. כנראה שעליתי על העניין. הרפואה הקונבנציונאלית שוב תיאלץ להסתדר ללא זיו פניי.