יהיה כיף

יום שבת האחרון היה כל כך חמים ושמשי, שאפילו אני נשברתי והחלטתי לקחת את ארז ולהצטרף לזיו ולילדים בגן השעשועים. 

הפעם החלטנו לנסות את אחד הגנים הבודדים ביישוב שלנו שאינו מכוסה בשומשומית. למי שאינו בקיא מדובר באבני חצץ קטנטנות שארז ממש לא חובב אותן. 

גן השעשועים שבחרנו מכוסה כמעט כולו במדשאות, בעל מספר מפלסים ומהווה פינת חמד המאפשרת מרחב חופשי ללא קירבה לכביש. למרות שלשמחתי, כבישים בכפר ורדים הם בסטטוס יום כיפור די תמידי, ודאי שביום שבת בבוקר. 

כמובן, שברגע שהורדתי את ארז מהידיים שלי והנחתי אותו על הדשא הוא התחיל לבכות. הילד מתמודד עם מקום חדש וממש לא משנה מידת הנעימות של המקום. בעודו בוכה וכועס, טיפס במעלה הגבעה המדושאת, נעצר בפסגה, התיישב ויילל.

כוס אמק על האוטיזם שלו חשבתי בעודי מטפסת בעקבותיו ומברכת שהחלטנו לנסוע בשני רכבים.  כשאספתי אותו בידיי והורדתי אותו למטה התחילו הקולות הפנימיים שלי להיאבק. קול אחד אמר לי להתקפל ולחזור הביתה. הילד אוטיסט, קשה לו במקומות חדשים, למה הוא צריך לבכות ולהיות מתוסכל, בילוי בגן שעשועים אמור להיות כיף ולא עינוי. 

הקול השני באינסטינקט אימהי, החליט לא להתייאש, לא לחשוש מהבכי הזה ולא לפחד שאני אצא אמא פחות ממושלמת, אמא מתעקשת שאולי לא מקשיבה ומצייתת מיד לצרכים של הבן שלה. החלטתי ללכת עם הקול השני, לפחות לעוד כמה דקות, אולי אם אניח אותו על המתקנים של הגן הוא ישתחרר.
ארז החליט לא לעשות לי חיים קלים, את רוצה להפסיק לפעול מתוך ניסיונות להיות אמא מושלמת, אז תעבדי קצת. הנדנדה היתה מפלה, אפילו המגלשה שהוא כל כך אוהב, לא עשתה את העבודה, הוא פשוט המשיך לבכות ולברוח. 

וכמו תמיד, ברגע שכבר חשבתי לוותר, נזכרתי שבתיק נמצאים אביזרי ההרגעה שלו - הבקבוק וחיתול הבד. החלטתי לשלוף את מטה הקסמים. ארז לקח ממני, שלא לומר חטף ממני, את הבקבוק והחיתול ונרגע. 

ברגע הזה התחיל טיול מופלא ובלתי מתוכנן. הוא התחיל ללכת ואני אחריו, שומרת על מרחק בטוח של שני מטרים. מרחק שיאפשר לו את החופש לתור את הסביבה, להתנסות ולהרגיש חופשי ולי להיות מספיק קרובה בשביל להגן עליו ממה שעלול לצוץ בדרך. בכל זאת, הוא לא מכיר במילים כמו: לא, אסור, מסוכן. הדרך היחידה שבאמצעותה אני יכולה למנוע ממנו סכנה היא לעמוד פיזית בינו לבין הגורם המאיים. 

בצעדים הראשונים הוא פנה אל עבר הכביש, הסטתי אותו בחזרה למסלול בטוח והמסע החל. 

הוא עולה במדרגות ואני אחריו, הוא עוצר למשש עלה ואני אחריו, הוא מעיף מבט אל עבר פרפר ואני מיד אחריו. כך טיפסנו את כל הגבעה והגענו לרחוב ללא מוצא בעברו השני של הגן. הרחוב כמעט שומם, כמה ילדים משחקים בכדור, כל המכוניות והבתים דוממים וארז ואני מטיילים.

ברחוב, ללא עצי הגן המצלים, השמש ליטפה את פניו ואז זה קרה, הוא הבחין בצל שלו. ארז המשיך ללכת אך מדי פעם הסתובב לאחור ובדק מה זה הדבר השחור הזה שנצמד אליו. הוא הסתובב לכל הכיוונים, ובדק איך הצל מסתובב בעקבותיו ומשנה את גודלו בהתאם. ארז הופנט מהצל ואני הופנטתי מארז. 

הוא כל כך התרגש, שהתחיל ללכת אחורנית, עם הפנים אליי. בוטח בעצמו באופן מוחלט שהוא לא ייתקל בדבר. מודד את צעדיו וממשיך לרקוד עם הצל. חיוך רחב נמרח על פיו מעבר לפיית הבקבוק שהייתה נעוצה בין שיניו. ואני? אני נמרחתי מאושר. משתאה מהמופלאות שלו, מוקסמת מהדרך הייחודית שלו לראות את העולם, לתקשר עם הטבע. הוא נגע בעלים, בצמחים, במכוניות, בחן את פיתולי הברזל של שערי הבתים השונים, זחל ברווח צר שבין מכונית לשיח. הוא פשט היה נוכח. והנוכחות שלו גרמה לי לראות את העולם שחשבתי שמוכר לי בדרך חדשה. בן רגע הבחנתי בעשרות פרטים קטנים, שלרוב נעלמים מעיניי. אני לא יודעת כמה זמן נמשך הטיול שטיילנו, זה הפך ללא רלוונטי. אפילו לא תהיתי אם זיו והילדים עדיין בגן השעשועים או שבו הביתה, האם התיק שהשלכתי אי שם, עדיין ממתין לי, הייתי לגמרי ברגע ההוא, בטיול הקסום עם הבן המדהים שלי.
בדרך חזרה, ארז הסכים לתת לי יד, עדיין עצרנו מדי פעם כדי לבחון את אבני המדרכה המשולבת או לגעת בעלי רוזמרין ריחני. אבל עכשיו כבר הייתי חלק אינטראקטיבי בחקר העולם שלו. את הדרך למטה עשינו אוחזים זה בידה של זו, מדלגים על הגבעה המוריקה. 

כשנכנסתי לרכב ובדקתי את השעה גיליתי שהשעה שהקצבתי לבילוי בגן השעשועים חלפה. זה היה אחד הבילויים המרגשים והמשמחים ביותר שביליתי לאחרונה. חזרתי מלאה באנרגיות. בחניה, כשרכנתי כדי לחלץ את ארז ממושב הבטיחות, העיניים שלי נפגשו בשלו ונעצרו. הישרנו מבט למשך שניות אחדות, וזיהיתי בעיניו משהו חדש על עצמי. יש מצב שברגעים אלה ממש אני נפרדת מהצורך הכפייתי להיות נירית המושלמת. נירית כזאת שמתקתקת כל דבר עם חיוך על השפתיים, אף פעם לא טועה, לא מתלוננת, לא מתבכיינת, לא צועקת, לא מתעצבנת ולא נכשלת. ברגע הזה ראיתי בעיניים של ארז את כל מה שאני כן. ראיתי איזו אמא נהדרת וממש לא מושלמת אני יכולה להיות עבורו, אם אני רק מעזה להיות ברגע, לא לחשוש לעשות טעויות, להרשות לעצמי למעוד מדי פעם. 
הרגשתי שאני מצליחה לתקשר איתו, שהוא משוחח איתי שלא בעזרת מילים. החיוך שלו אמר לי - אמא את מבינה אותי, הולכת איתי ומאפשרת לי לחשוף בפניך נדבך מעולמי המופלא. 

ואז ברגע אחד כזה הרגשתי בטחון בלתי ניתן לערעור שיהיה כיף. עם כל הקושי, ההתעוררויות בלילה,  הידיים שהוא אוהב לדחוף לחיתול מלא בקקי, הניסיונות לנחש מה עובר עליו ומה הוא צריך, יהיה כיף. המסע הזה שהתחלנו לפני שנתיים ושמונה חודשים, יהיה מופלא. לא רק כי זה ארז וכי הוא הבן שלי ואני אוהבת אותו, אלא כי זכיתי להיות חלק מעולם מופלא כל כך, זכיתי להיחשף לצורת התבוננות שונה ומיוחדת, להיות לצידו אפילו לרגע קט כשהוא רוקד עם הצל. 

אז נכון שאין לי שמץ של מושג מה צופן העתיד ואולי המשפט האנכרוניסטי והמאוס "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות" הוא אמת לאמיתה. אבל יותר מתאים לי לחשוב שבמקרה שלי זה ממש לא כך. על סמך ניסיון חיי עד כה, יש סיכוי גבוה שאני צודקת. וגם אם אני טועה, אז מה? להרוס עכשיו את הקסם שאנחנו חולקים רק כי אולי פעם אני אסתכל עליו אחרת? ארז, בדרכו, מחבר אותי אל הרגשות שאני חווה עכשיו ובכך הוא מאפשר לי להבחין בין הרגש העכשווי לבין הפחד ממה שאולי יהיה בעתיד. ומהמקום הזה, כאן ועכשיו, ברור לי שכיף.