פעם ראשונה שנפגשתי עם יום האישה הבינלאומי היה לפני עשר שנים, כשילדתי את שחר ממש ביום זה. אני זוכרת שבבית החולים כולם בירכו אותי על המתנה שקיבלתי ליום האישה וזה נראה לי ממש סמלי, ללדת לידה טבעית ולחוות את עצמי הכי עוצמתית שיש, נותנת בראש לכאב הצירים, מתמסרת לפחד ומוציאה תינוק חייכן, יפהפה ועוצמתי אל אויר העולם. כן, דרך נפלאה לחוות את יום האישה.
לפני כן, זה פשוט לא היה עניין. בעיקר כי אני לא הייתי מספיק מודעת, לא כי חוויתי את הנשיות העוצמתית שלי במלואה.
אז בעשור האחרון באופן טבעי יום האישה מרגש אותי בגלל המתנה האישית שלי, שחר - "יום הולדת שמח ילדי היקר" - אבל השנה זה מגיע בעיצומה של התפרצות וולקנית רגשית.
יום האישה תפס אותי לא מוכנה אליו בעליל. לא עוצמתית, לא מופלאה ועם תחושה של אפס סיבות לחגוג את הנשיות שלי. יום האישה תופס אותי שבורה, מרוקנת, מותשת וכואבת. ולבד, מאוד לבד, כי המקום היחיד שחשבתי שאמור להבין אותי ולהיות המשענת שלי, גן תקשורת, קהה חושים אל מול האומללות של ארז, כאילו מקבל את זה כגזירת גורל.
יכול להיות שאני מגזימה, יכול להיות שזה הסרט שבראש שלי, שלרוב מתכתב עם המציאות בסוגת סרטי אימה יותר מבסוגת ריאליזם. כן, עוד שבוע, שבועיים אני לבטח אגיד שהנה אני שוב על המסלול והכל בסדר, או לפחות משתפר, וגם הקושי הזה, הוא חלק מהמסע שלי ולמדתי ממנו דבר או שניים. הכל הכל נכון. אבל עכשיו אני בעיקר לא שם. ואתן יודעות מה? אני מבינה שזה ממש אבל ממש בסדר.
כל חיי אני שומרת על פאסון של חוזק. אני - הכל קטן עליי, צולחת הרים וגבעות, ימים ועמקים. מיטב חברותיי יעידו שאני רואה את ההר שבצד השני ולא את התהום שמתחתיי, עפה קדימה וכלום לא עוצר אותי. אז דווקא השבירה הזו עכשיו מסתדרת לי נכון עם יום האישה הפרטי שלי. אולי העוצמה נמדדת דווקא במוכנות שלי להיות פגיעה וחלשה, לא מוחזקת, לא בשליטה, לא הכל בסדר, גם כשהכל ממש לא. אולי יום האישה שלי הוא דווקא המקום שבו אני מוכנה להודות שקשה ולמצוא את ההפסקה הקטנה ביום ארוך עם ארז בבית, כדי לפרוק אצל החברות ולהזיל דמעה, להרשות לעצמי להיות עייפה ולא להיות בשליטה ולא לדעת.
הנה אמרתי את זה. קשה לי. ארז כבר שבוע בבית. בעיקר כי לפני כן הוא היה ברגרסיה התנהגותית מטורפת, שכוללת מיני הכאות עצמיות, נשיכות ולגיוון דפיקת הראש בקיר.
הילד חזר מהגן עם ראש מלא בחבורות ואני נמעכתי. חסרת אונים מול ההלקאה העצמית הזו. בראש אני חושבת לעצמי כמה נוראים החיים עבורו שהוא מגיב ככה? מה כבר קורה שכל כך מטריף אותו? ואז מחלחלת מחשבה נוספת, אולי הוא צודק וכולנו טועים? אולי גם אני אם הייתי מרשה לעצמי להתחבר רגשית כמוהו הייתי דופקת את הראש בקיר? אולי זה אנחנו המחוקים, המודחקים שמספרים לעצמנו שחרא שנופל מהשמיים הוא גשם? אולי זה אנחנו שממשיכים להתעלל בעצמנו ובעולם שלנו ולספר לעצמנו שהכל טוב כי היינו השנה בחופשה בבורגס או בתאילנד וקנייה של הסמארטפון הכי חדש בשוק משכיחה לרגע כמה אנחנו לא מאפשרים לעצמנו באמת לפרוח? אולי.
גם אני עושה את זה. לא מתחסדת. אבל הנוכחות של ארז בחיי והאופן שבו אני בוחרת לראות את המצוקות שלו, מזכירות לי שוב ושוב את הדרך. כשאני סוטה מהדרך שלי, מהחיבור הרגשי, ההתנהגות שלו, הכאב שלו מזכירים לי שזה פשוט לא מספיק טוב, ואני והוא לא אמורים להסתפק ב"כמעט טוב". ולכן הוא בבית, עד שאני אפענח מה מטריד אותו, מה שורש הבעיה? מה הגורם להתנהגות הזו? כי אני לא מוכנה להסתפק באמירה שככה זה ילדים על הספקטרום.
אני מכירה את הילד שלי ואני יודעת שהתקפים כאלו הם לא מובן מאליו.
בשבוע שהוא בבית, בכל יום מצב הרוח שלו משתפר. כבר ביום השני, הוא קם עם זיק כזה בעיניים שהבהיר לי באופן חד משמעי שחזר לי הילד וזה הולך ומתרחב בכל יום. הוא הפסיק כליל עם הנשיכות ועם דפיקות הראש בקיר. אם יש לו התקף כעס, זה בדרך כלל מינורי, נפתר מיידית ובעוצמה פחותה כל כך. רוב היום הוא פשוט שמח וטוב לב.
ביום הראשון לשהות בבית הוא לא שחרר אותי לרגע, היה רגוע אבל לצידי, ככל שחולפים הימים הוא מאפשר לעצמו יותר לתפוס מרחק ממני. אחרי ארבעה חודשים שבהם מהרגע ששב הביתה לא הסכים להיות בלעדיי אפילו לרבע שעה, בימים האחרונים הוא בילה שעתיים ושלוש ברצף עם זיו בלעדיי.
הסימנים ברורים כשמש ואחרי מספר ימי הלקאה עצמית על כך שהכתובת היתה על הקיר, גם את זה אני משחררת. כי ניסיתי לתת צ'אנס שוב ושוב, כי האינטואיציה שלי שאמרה שאני יודעת הוסתה בקלות מול פטרונות המערכת, נסיון ומקצועיות ואני ויתרתי. והיה לי נוח לוותר כי רציתי את החופש שלי, כי להיות כל היום עם ארז, גם אם אני חולקת את הזמן עם זיו, זה קשה ומתיש ושוחק פיזית ונפשית ואנרגטית.
והיום, לכבוד יום האישה, אני משחררת את עצמי מעול רגשות האשם. אני עשיתי את הכי טוב שלי, אני עדיין עושה ומותר לי לטעות, מותר לי לקוות לכמה שעות חופש ולהניח שהוא במקום בטוח ומוגן. מותר לי לקחת את הזמן עד שנופלים האסימונים ואפילו מותר לי להיכנס להיסטריה מהמציאות הזמנית החדשה שלי.
אז מסתבר שיש משהו עוצמתי בחולשה. כך לפחות אני מרגישה כעת.
יום האישה שמח לי.
לפני כן, זה פשוט לא היה עניין. בעיקר כי אני לא הייתי מספיק מודעת, לא כי חוויתי את הנשיות העוצמתית שלי במלואה.
אז בעשור האחרון באופן טבעי יום האישה מרגש אותי בגלל המתנה האישית שלי, שחר - "יום הולדת שמח ילדי היקר" - אבל השנה זה מגיע בעיצומה של התפרצות וולקנית רגשית.
יום האישה תפס אותי לא מוכנה אליו בעליל. לא עוצמתית, לא מופלאה ועם תחושה של אפס סיבות לחגוג את הנשיות שלי. יום האישה תופס אותי שבורה, מרוקנת, מותשת וכואבת. ולבד, מאוד לבד, כי המקום היחיד שחשבתי שאמור להבין אותי ולהיות המשענת שלי, גן תקשורת, קהה חושים אל מול האומללות של ארז, כאילו מקבל את זה כגזירת גורל.
יכול להיות שאני מגזימה, יכול להיות שזה הסרט שבראש שלי, שלרוב מתכתב עם המציאות בסוגת סרטי אימה יותר מבסוגת ריאליזם. כן, עוד שבוע, שבועיים אני לבטח אגיד שהנה אני שוב על המסלול והכל בסדר, או לפחות משתפר, וגם הקושי הזה, הוא חלק מהמסע שלי ולמדתי ממנו דבר או שניים. הכל הכל נכון. אבל עכשיו אני בעיקר לא שם. ואתן יודעות מה? אני מבינה שזה ממש אבל ממש בסדר.
כל חיי אני שומרת על פאסון של חוזק. אני - הכל קטן עליי, צולחת הרים וגבעות, ימים ועמקים. מיטב חברותיי יעידו שאני רואה את ההר שבצד השני ולא את התהום שמתחתיי, עפה קדימה וכלום לא עוצר אותי. אז דווקא השבירה הזו עכשיו מסתדרת לי נכון עם יום האישה הפרטי שלי. אולי העוצמה נמדדת דווקא במוכנות שלי להיות פגיעה וחלשה, לא מוחזקת, לא בשליטה, לא הכל בסדר, גם כשהכל ממש לא. אולי יום האישה שלי הוא דווקא המקום שבו אני מוכנה להודות שקשה ולמצוא את ההפסקה הקטנה ביום ארוך עם ארז בבית, כדי לפרוק אצל החברות ולהזיל דמעה, להרשות לעצמי להיות עייפה ולא להיות בשליטה ולא לדעת.
הנה אמרתי את זה. קשה לי. ארז כבר שבוע בבית. בעיקר כי לפני כן הוא היה ברגרסיה התנהגותית מטורפת, שכוללת מיני הכאות עצמיות, נשיכות ולגיוון דפיקת הראש בקיר.
הילד חזר מהגן עם ראש מלא בחבורות ואני נמעכתי. חסרת אונים מול ההלקאה העצמית הזו. בראש אני חושבת לעצמי כמה נוראים החיים עבורו שהוא מגיב ככה? מה כבר קורה שכל כך מטריף אותו? ואז מחלחלת מחשבה נוספת, אולי הוא צודק וכולנו טועים? אולי גם אני אם הייתי מרשה לעצמי להתחבר רגשית כמוהו הייתי דופקת את הראש בקיר? אולי זה אנחנו המחוקים, המודחקים שמספרים לעצמנו שחרא שנופל מהשמיים הוא גשם? אולי זה אנחנו שממשיכים להתעלל בעצמנו ובעולם שלנו ולספר לעצמנו שהכל טוב כי היינו השנה בחופשה בבורגס או בתאילנד וקנייה של הסמארטפון הכי חדש בשוק משכיחה לרגע כמה אנחנו לא מאפשרים לעצמנו באמת לפרוח? אולי.
גם אני עושה את זה. לא מתחסדת. אבל הנוכחות של ארז בחיי והאופן שבו אני בוחרת לראות את המצוקות שלו, מזכירות לי שוב ושוב את הדרך. כשאני סוטה מהדרך שלי, מהחיבור הרגשי, ההתנהגות שלו, הכאב שלו מזכירים לי שזה פשוט לא מספיק טוב, ואני והוא לא אמורים להסתפק ב"כמעט טוב". ולכן הוא בבית, עד שאני אפענח מה מטריד אותו, מה שורש הבעיה? מה הגורם להתנהגות הזו? כי אני לא מוכנה להסתפק באמירה שככה זה ילדים על הספקטרום.
אני מכירה את הילד שלי ואני יודעת שהתקפים כאלו הם לא מובן מאליו.
בשבוע שהוא בבית, בכל יום מצב הרוח שלו משתפר. כבר ביום השני, הוא קם עם זיק כזה בעיניים שהבהיר לי באופן חד משמעי שחזר לי הילד וזה הולך ומתרחב בכל יום. הוא הפסיק כליל עם הנשיכות ועם דפיקות הראש בקיר. אם יש לו התקף כעס, זה בדרך כלל מינורי, נפתר מיידית ובעוצמה פחותה כל כך. רוב היום הוא פשוט שמח וטוב לב.
ביום הראשון לשהות בבית הוא לא שחרר אותי לרגע, היה רגוע אבל לצידי, ככל שחולפים הימים הוא מאפשר לעצמו יותר לתפוס מרחק ממני. אחרי ארבעה חודשים שבהם מהרגע ששב הביתה לא הסכים להיות בלעדיי אפילו לרבע שעה, בימים האחרונים הוא בילה שעתיים ושלוש ברצף עם זיו בלעדיי.
הסימנים ברורים כשמש ואחרי מספר ימי הלקאה עצמית על כך שהכתובת היתה על הקיר, גם את זה אני משחררת. כי ניסיתי לתת צ'אנס שוב ושוב, כי האינטואיציה שלי שאמרה שאני יודעת הוסתה בקלות מול פטרונות המערכת, נסיון ומקצועיות ואני ויתרתי. והיה לי נוח לוותר כי רציתי את החופש שלי, כי להיות כל היום עם ארז, גם אם אני חולקת את הזמן עם זיו, זה קשה ומתיש ושוחק פיזית ונפשית ואנרגטית.
והיום, לכבוד יום האישה, אני משחררת את עצמי מעול רגשות האשם. אני עשיתי את הכי טוב שלי, אני עדיין עושה ומותר לי לטעות, מותר לי לקוות לכמה שעות חופש ולהניח שהוא במקום בטוח ומוגן. מותר לי לקחת את הזמן עד שנופלים האסימונים ואפילו מותר לי להיכנס להיסטריה מהמציאות הזמנית החדשה שלי.
אז מסתבר שיש משהו עוצמתי בחולשה. כך לפחות אני מרגישה כעת.
יום האישה שמח לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה