לפני ימים מספר, ישבתי בבית קפה במרכז המסחרי של כפר ורדים והמתנתי לחברה. אצלנו בכפר, בית הקפה הוא מעין תחנה לאיסוף שלומות. אין מצב לשבת מבלי לפגוש מישהו שמכירים. לשמחתי, את רוב מכריי מאוד נעים לי לפגוש ואלו הפתעות החיים הקטנות שאני ממש מסתדרת איתן. וכך בעודי יושבת ומתחרדנת בשמש האביבית הנפלאה שלנו, עוברת אחת המכרות היותר נעימות ובעודנו מחליפות חיבוק חם ונשיקה היא מבררת איתי מה שלום ארז.
אחרי שעדכנתי אותה, הבנתי שלא עדכנתי את הקוראות והקוראים שלי מה נסגר עם ארז והגן. כיוון שאני כותבת כששורה עליי המוזה ולאחרונה אני עסוקה יותר בכתיבה אחרת, כזאת שלא יוצאת החוצה מיד עם הופעת המילים על המסך, מבחינתכם אני עדיין בתקופה קשה וארז עדיין בבית.
ומה יותר נכון מחג החירות כדי לשתף בחירות האישית שלי. אז בסוף מרץ ארז עבר לגן אחר וטוב לו. ממש ממש טוב לו. הוא הולך בשמחה בבוקר לגן, וגם אם הוא נכנס בגן לאי שקט, נראה שהצוות מיומן ויודע איך לעזור לו להרגיש טוב יותר בקלות. הוא כבר לא נושך ולא בועט, ולא דופק את הראש בקיר. הוא כבר לא מרביץ לנו, הוא חזר להיות הילד שלנו הרגוע, החייכן, הסקרן, זה שמעסיק את עצמו בכיף ולא נמצא בחרדה אם אני לא צמודה אליו.
ואני? אני בחירות. חירות אמיתית. לא רק כי זה שארז בגן מאפשר לי לחזור אט אט לעיסוקיי, לכתיבתי, לקידום של ההרצאות שלי. לא רק כי ארז רגוע אומר שאני יכולה לצאת בערב בידיעה שהכל בסדר. בעיקר בגלל שהתקופה הקשה, מאוד קשה שעברנו עם ארז היתה גם תקופה של צמיחה מאוד גדולה. דווקא המצב הזה לימד אותי לשחרר את מה שהכי נוח להיאחז בו. לשחרר את מה שאני חושבת שהוא הכי נכון לי, הכי מדויק. ולא, לא מדובר על כניעה או ויתור. מדובר על הרחבת האפשרויות במקביל לקבלת המציאות כפי שהיא.
כי כשארז היה בבית, אנשים סביבי גרמו לי לחשוב שאת מה שאני הכי רוצה, גן מסוים אחר עבור ארז, אני כנראה לא אקבל. ואז, במקום ללכת לאוטומטים של להילחם מלחמת חורמה על הגן ובדרך לדרוך על כל מי שאולי יעמוד בדרכי ובמקום לוותר ולהוריד ראש ולקבל כל מה שהמערכת תכתיב לי, הולדתי אפשרות שלישית. האפשרות הזו, שהיא מוצלחת מאוד ואולי אפילו תיכנס לשימוש אי שם בהמשך הדרך, אפשרה לי לשחרר את ההאחזות בגן אחר.
וכך הגענו זיו ואני לפגישה הגורלית, בלי להתייחס אליה כגורלית כלל וכלל. לא חשבנו שיעבירו את ארז לגן שרצינו, ולכן לא היינו עסוקים במלחמה על זה. גם לא ויתרנו מראש. כשמנהלת המתי"א שאלה מה אנחנו רוצים ביטאתי בצורה מאוד ברורה את רצונותיי. אבל ידעתי שאם אקבל תשובה שלילית, יש לי כבר תוכנית אחרת בכיס, אני לא אתמוטט, אני לא אחזיר אותו לגן שלא טוב לו בו, והעתיד של ארז והרווחה שלנו לא יהיו תלויים בהחלטה כזו או אחרת.
מתוך השחרור, מתוך הגישה האחרת שלנו, קבלנו בדיוק את מה שרצינו ובקלילות, בנועם, בלי לנסות לשנות מישהו או לגרום לו להרגיש אשם, פחות ערך.
הפגישה הזו הייתה סיום מוצלח במיוחד של אירוע מכונן עבורי.
הבנתי ובעיקר השלמתי עם כך שהאופן שבו אני רואה את העולם הוא האופן שבו אני רואה את העולם. אחרים לא בהכרח רואים את מה שאני רואה וזה בסדר. אני לא אמורה להיות זרז אקטיבי במסע שלהם. לא באופן מכוון לכל הפחות. הם אולי לא צריכים לראות את הדברים בדרך שלי, הם אולי יראו אבל בעתיד, בקצב שלהם. וזה בסדר. הם אולי לא יראו אף פעם וגם זה בסדר. אני לא צריכה לדחוף לאף אחד את דרכי שלי ואפילו לא לחשוף שיניים ולהילחם על דרכי במפגש עם מי שאולי יכול להשפיע על רווחתי או על רווחת ילדיי. משם לא תבוא הישועה.
הבנתי שאת הנחישות שיש לי אני לא חייבת ליישם בנסיונות חוזרים ונשנים לבקע קיר בטון, אני יכולה ליישם בנסיונות מגוונים למצוא דרך חלופית, עוקפת קיר בטון. כשאני מרפה, אני יכולה לראות תמונה רחבה יותר של המציאות ואולי לפתע לגלות דלת נסתרת או חלון שיאפשרו לי בדיוק את מה שמתאים לי.
אתמול בשיחת עומק שבועית עם בחיר ליבי, הודינו שנינו שהתקופה האחרונה היתה אולי הקשה ביותר בחיינו ולמרות זאת היא אפשרה לשנינו, כל אחד במסעו, חירות מאוד גדולה, שיעור משמעותי שימשיך ללוות אותנו מכאן והלאה וכבר נותן אותות ומופתים רבים ומופלאים בחיים שלנו. החיים האלה, זה אושר!!!!
חג חירות עוצמתי ומלא מחשבות על חופש לכולנו.
אחרי שעדכנתי אותה, הבנתי שלא עדכנתי את הקוראות והקוראים שלי מה נסגר עם ארז והגן. כיוון שאני כותבת כששורה עליי המוזה ולאחרונה אני עסוקה יותר בכתיבה אחרת, כזאת שלא יוצאת החוצה מיד עם הופעת המילים על המסך, מבחינתכם אני עדיין בתקופה קשה וארז עדיין בבית.
ומה יותר נכון מחג החירות כדי לשתף בחירות האישית שלי. אז בסוף מרץ ארז עבר לגן אחר וטוב לו. ממש ממש טוב לו. הוא הולך בשמחה בבוקר לגן, וגם אם הוא נכנס בגן לאי שקט, נראה שהצוות מיומן ויודע איך לעזור לו להרגיש טוב יותר בקלות. הוא כבר לא נושך ולא בועט, ולא דופק את הראש בקיר. הוא כבר לא מרביץ לנו, הוא חזר להיות הילד שלנו הרגוע, החייכן, הסקרן, זה שמעסיק את עצמו בכיף ולא נמצא בחרדה אם אני לא צמודה אליו.
ואני? אני בחירות. חירות אמיתית. לא רק כי זה שארז בגן מאפשר לי לחזור אט אט לעיסוקיי, לכתיבתי, לקידום של ההרצאות שלי. לא רק כי ארז רגוע אומר שאני יכולה לצאת בערב בידיעה שהכל בסדר. בעיקר בגלל שהתקופה הקשה, מאוד קשה שעברנו עם ארז היתה גם תקופה של צמיחה מאוד גדולה. דווקא המצב הזה לימד אותי לשחרר את מה שהכי נוח להיאחז בו. לשחרר את מה שאני חושבת שהוא הכי נכון לי, הכי מדויק. ולא, לא מדובר על כניעה או ויתור. מדובר על הרחבת האפשרויות במקביל לקבלת המציאות כפי שהיא.
כי כשארז היה בבית, אנשים סביבי גרמו לי לחשוב שאת מה שאני הכי רוצה, גן מסוים אחר עבור ארז, אני כנראה לא אקבל. ואז, במקום ללכת לאוטומטים של להילחם מלחמת חורמה על הגן ובדרך לדרוך על כל מי שאולי יעמוד בדרכי ובמקום לוותר ולהוריד ראש ולקבל כל מה שהמערכת תכתיב לי, הולדתי אפשרות שלישית. האפשרות הזו, שהיא מוצלחת מאוד ואולי אפילו תיכנס לשימוש אי שם בהמשך הדרך, אפשרה לי לשחרר את ההאחזות בגן אחר.
וכך הגענו זיו ואני לפגישה הגורלית, בלי להתייחס אליה כגורלית כלל וכלל. לא חשבנו שיעבירו את ארז לגן שרצינו, ולכן לא היינו עסוקים במלחמה על זה. גם לא ויתרנו מראש. כשמנהלת המתי"א שאלה מה אנחנו רוצים ביטאתי בצורה מאוד ברורה את רצונותיי. אבל ידעתי שאם אקבל תשובה שלילית, יש לי כבר תוכנית אחרת בכיס, אני לא אתמוטט, אני לא אחזיר אותו לגן שלא טוב לו בו, והעתיד של ארז והרווחה שלנו לא יהיו תלויים בהחלטה כזו או אחרת.
מתוך השחרור, מתוך הגישה האחרת שלנו, קבלנו בדיוק את מה שרצינו ובקלילות, בנועם, בלי לנסות לשנות מישהו או לגרום לו להרגיש אשם, פחות ערך.
הפגישה הזו הייתה סיום מוצלח במיוחד של אירוע מכונן עבורי.
הבנתי ובעיקר השלמתי עם כך שהאופן שבו אני רואה את העולם הוא האופן שבו אני רואה את העולם. אחרים לא בהכרח רואים את מה שאני רואה וזה בסדר. אני לא אמורה להיות זרז אקטיבי במסע שלהם. לא באופן מכוון לכל הפחות. הם אולי לא צריכים לראות את הדברים בדרך שלי, הם אולי יראו אבל בעתיד, בקצב שלהם. וזה בסדר. הם אולי לא יראו אף פעם וגם זה בסדר. אני לא צריכה לדחוף לאף אחד את דרכי שלי ואפילו לא לחשוף שיניים ולהילחם על דרכי במפגש עם מי שאולי יכול להשפיע על רווחתי או על רווחת ילדיי. משם לא תבוא הישועה.
הבנתי שאת הנחישות שיש לי אני לא חייבת ליישם בנסיונות חוזרים ונשנים לבקע קיר בטון, אני יכולה ליישם בנסיונות מגוונים למצוא דרך חלופית, עוקפת קיר בטון. כשאני מרפה, אני יכולה לראות תמונה רחבה יותר של המציאות ואולי לפתע לגלות דלת נסתרת או חלון שיאפשרו לי בדיוק את מה שמתאים לי.
אתמול בשיחת עומק שבועית עם בחיר ליבי, הודינו שנינו שהתקופה האחרונה היתה אולי הקשה ביותר בחיינו ולמרות זאת היא אפשרה לשנינו, כל אחד במסעו, חירות מאוד גדולה, שיעור משמעותי שימשיך ללוות אותנו מכאן והלאה וכבר נותן אותות ומופתים רבים ומופלאים בחיים שלנו. החיים האלה, זה אושר!!!!
חג חירות עוצמתי ומלא מחשבות על חופש לכולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה