בדיוק חודש אחרי שארז אובחן הוא נכנס לגן תקשורת. הישג ממש לא מבוטל. במשך ארבעת השבועות האחרונים זו היתה העבודה שלי - לעשות כל שניתן כדי לעבור את סדרת השלבים ההכרחיים כדי שארז יכנס לגן תקשורת, כולל הסעה עם מלווה. הדרך לא היתה קלה, וזה בלשון המעטה. המטרה הושגה זה נכון, אבל כמובן שאצלי כמו אצלי המסע כלל כמה וכמה סערות בעוצמות שונות.
בסוף אני אקלוט שהדרך שלי, לפחות כרגע ואולי תמיד, לא עוברת דרך ים שקט, ללא אדוות. אצלי, אדוות וסערות הם חלק הכרחי מהמסע, וסביר אפילו שמקדמות אותי לעבר התוצאות שאני רוצה להשיג. הן אלו של הטווח הקצר והן של הטווח הארוך.
בשורה התחתונה, המטרה קצרת הטווח היתה שארז ייכנס לגן בהקדם האפשרי, אפשר לסמן על כך וי. ולמרות שלי קשה מאוד לקבל את זה, האמת היא שזה הולך בד בבד גם עם המטרה ארוכת הטווח שלי - להגשים את עצמי, שזה מתחיל ונגמר במקומות שבהם אני מאפשרת לעצמי ללא רגשות אשמה להיות מי שאני.
כל החיים ניסיתי להיות מישהי אחרת, איזו ילדה דמיונית שבראש שלי היתה אמורה לרצות סוף סוף את הסביבה שלי ותורגמה על בסיס יומיומי להנחיות תפעול שלי. לילדה שניסיתי להיות אסור להיות עצבנית, עקשנית, רעה, עומדת על שלה, בעלת דיעה עצמאית. מותר לה להיות מנומסת, שקטה, ממושמעת, עושה מה שאמא אומרת, תמיד נקייה (מי שיצא לו לאכול איתי יודע שאין סיכוי שזה יקרה), תמיד עם בגדים מגוהצים (בחיים לא). בקיצור מעין ילדת רובוט המופעלת על פי בקשה ומתוכנתת בהתאם לרצונות של המתכנתים שלה.
אני, אולי הכי רחוקה שאפשר מהילדה הזו, גדלתי להיות אישה בוגרת שתמיד שואפת להצליח פעם אחת ולתמיד להיות ילדת הרובוט הזו. כך יוצא שפעם אחר פעם אני מוצאת את עצמי בסיטואציות קשות, לא נעימות, עם אנשים קטנים, לא מקצועיים ולא שירותיים שיושבים בעיבורו של צומת קריטי בחיי. אני שמזהה, שלא לומר מריחה, אנשים כאלה תוך שניות, ממשיכה לנסות להיות הילדה המנומסת, החביבה והממושמעת, שלעולם לא הצלחתי להיות. הכל מתוך התפיסה המעוותת שנמצאת אצלי חזק בראש, שלילדות מנומסות וממושמעות קורים דברים טובים ולכלבות רק רעים.
בפועל, הניסיון הזה להיות מה שמצפים ממני גורם לי להחניק את מה שאני מרגישה, להדחיק את עצמי ולקבור עמוק בפנים את הכלבה שאני.
האבסורד הוא, ואולי זה ממש לא אבסורד, שדווקא הכלבה שבי, היא היא זו שגורמת לדברים לקרות.
אולי בגלל שאין לי באמת יכולת להיות ילדת הרובוט, אז הכלבה בסוף יוצאת ואולי גם כי כאשר במסע אני פוגשת אנשים עלובים, שאני והבן שלי מעניינים אותם כמו קליפת השום, הדרך היחידה לנער אותם ולהשיג תוצאות עוברת דרך נירית הכלבה.
ביקום מקביל אולי היתה לי אופציה שלישית. להיות מנומסת, אדיבה, אך לא מתפשרת על האינטרסים שלי ולכך שמי שצריך לזוז יזוז בזמן. אבל אני לא ביקום מקביל ובמציאות הנוכחית האופציות העומדות בפניי הן להיות נחמדה, מרצה, שנותנת לעלובים לדרוך עליי ולמשוך זמן או להיות כלבה שחוטפת מכתבי איום מעובדי ציבור אבל משיגה תוצאות.
אז כן, אני הולכת על הכלבה ומוכנה לשלם את המחירים הנלווים. אני מודה שברגעים הראשונים אחרי המכתב הכוחני שאיים לא לתת לי את השירות שמגיע לי ואפילו שיגישו נגדי תלונה במשטרה, קפאתי. אני? תלונה במשטרה? הרי אני אזרחית שומרת חוק, ממחזרת, משלמת מיסים, רבאק אפילו את אגרת רשות השידור אני משלמת. מה לי ולכל הדרמה הזו?
נדרשו מספר רגעים עד שהתאפסתי ואז הסתבר שדווקא המכתב האלים הזה העיר את היצירתיות שבי ונתן לי לגיטימציה להשתמש בכל הכוחות שבי ולהפעיל את האנשים הנכונים במקומות הנכונים לטובתי. מסתבר, שמכתב קונטרה חתום על ידי עורכת דין עושה את העבודה ומחזיר את כל העכברים באשר הם למאורתם.
מה שכן למדתי מכל ההתנסויות האחרונות זה שיש אנשים שאני ממש לא חייבת לתקשר איתם. אם מישהו לא בא לי טוב (וזה לוקח לי בדיוק חצי שניה לזהות את זה), לא משנה מה תפקידו ואיך הוא תופס את עצמו, אני לגמרי יכולה להפסיק לתת לו כוח עליי ולעבור לתקשורת שיותר נעימה לי ושומרת עליי. תקשורת כתובה למשל. לא חייבת לשמוע את הניואנסים הדקים של האינטונציות שאני מזהה, וגם לא יוכלו להשתמש נגדי בכל מיני עלילות דם, כיוון שכל השיח והשיג יהיו מתועדים.
הדבר הנוסף שלמדתי על עצמי הוא שאם אני לא אהיה עסוקה כל כך בניסיון לשמור את הכלבה בפנים, סביר שהיא תהיה הרבה פחות אגרסיבית כשתצא החוצה.
ובכל מקרה, מותר לי. מותר לי להוציא את הכלבה אחושר@#$... שבי. למה? כי ככה. כי לקבל את עצמי זה לא רק במקומות הנעימים, הרגועים, היפים והשלווים, אלא גם בים סוער, בעצבים, בדעתנות ובעקשנות. כי הם אלה שהכניסו את ארז לגן הנהדר תוך ארבעה שבועות מיום האבחון, והם אלו שדאגו שתהיה לו הסעה מתאימה עם מלווה שבוע אחרי הכניסה לגן.
כי כשאני מרשה לעצמי לפעול מתוך עצמי, אני מתקרבת צעד נוסף בכיוון של המטרה ארוכת הטווח שלי - לאפשר לעצמי להיות אני על כל גווני קשת הרגשות. אז כן, מותר לי גם להיות כלבה, מגעילה ואגרסיבית.
ואם בכל זאת היה לי ספק לגבי המקום שבו הלב שלי נמצא, הימים הראשונים של ארז בגן הסירו את הספק הזה, בעיקר המפגש עם ילדי הגן האחרים. לשמחתי, לא עברה יותר מחצי שעה ונשאבתי לחלוטין בקסם של המקום ושל הילדים. יכולתי לראות אותם מעבר לנפנופי ידיים, קולות שונים, צעקות והתנהגויות לא נורמטיביות. הם מצידם בדקו אותי כמו כלבה שמחפשת להצטרף ללהקת כלבים.
כל אחד בתורו, בא ליצור איתי קשר. אחד ביקש, באמצעות הגוף בלבד, שארים אותו, אחר לקח את כף ידי והוליך אותו למחוז חפצו והבת היחידה בגן, פשוט השתמשה ברגליים שלי כעמוד, נאחזה והסתובבה סביבי בלי הרף. I'm in, התקבלתי ללהקה.
אחרי רחרוח קצרצר, החליטו הילדים שאני לגמרי משלהם. אני לא שופטת אותם ולא מחפשת ורואה פגמים, אלא רואה את הנשמה המדהימה שלהם, את הרגש האדיר ובעיקר את הדרכים היצירתיות שבאמצעותן הם מחפשים ליצור קשר ותקשורת.
מסתבר שלמרות הכלבה שבי ואולי בזכותה, עברתי את המבחן של הילדים המובחרים הללו וקיבלתי את האישור הכי גבוה שיש לכך שהלב שלי במקום הנכון.
עכשיו נותר לי רק להפסיק לחפש אישורים מבחוץ ולאשר את עצמי בעצמי.
בסוף אני אקלוט שהדרך שלי, לפחות כרגע ואולי תמיד, לא עוברת דרך ים שקט, ללא אדוות. אצלי, אדוות וסערות הם חלק הכרחי מהמסע, וסביר אפילו שמקדמות אותי לעבר התוצאות שאני רוצה להשיג. הן אלו של הטווח הקצר והן של הטווח הארוך.
בשורה התחתונה, המטרה קצרת הטווח היתה שארז ייכנס לגן בהקדם האפשרי, אפשר לסמן על כך וי. ולמרות שלי קשה מאוד לקבל את זה, האמת היא שזה הולך בד בבד גם עם המטרה ארוכת הטווח שלי - להגשים את עצמי, שזה מתחיל ונגמר במקומות שבהם אני מאפשרת לעצמי ללא רגשות אשמה להיות מי שאני.
כל החיים ניסיתי להיות מישהי אחרת, איזו ילדה דמיונית שבראש שלי היתה אמורה לרצות סוף סוף את הסביבה שלי ותורגמה על בסיס יומיומי להנחיות תפעול שלי. לילדה שניסיתי להיות אסור להיות עצבנית, עקשנית, רעה, עומדת על שלה, בעלת דיעה עצמאית. מותר לה להיות מנומסת, שקטה, ממושמעת, עושה מה שאמא אומרת, תמיד נקייה (מי שיצא לו לאכול איתי יודע שאין סיכוי שזה יקרה), תמיד עם בגדים מגוהצים (בחיים לא). בקיצור מעין ילדת רובוט המופעלת על פי בקשה ומתוכנתת בהתאם לרצונות של המתכנתים שלה.
אני, אולי הכי רחוקה שאפשר מהילדה הזו, גדלתי להיות אישה בוגרת שתמיד שואפת להצליח פעם אחת ולתמיד להיות ילדת הרובוט הזו. כך יוצא שפעם אחר פעם אני מוצאת את עצמי בסיטואציות קשות, לא נעימות, עם אנשים קטנים, לא מקצועיים ולא שירותיים שיושבים בעיבורו של צומת קריטי בחיי. אני שמזהה, שלא לומר מריחה, אנשים כאלה תוך שניות, ממשיכה לנסות להיות הילדה המנומסת, החביבה והממושמעת, שלעולם לא הצלחתי להיות. הכל מתוך התפיסה המעוותת שנמצאת אצלי חזק בראש, שלילדות מנומסות וממושמעות קורים דברים טובים ולכלבות רק רעים.
בפועל, הניסיון הזה להיות מה שמצפים ממני גורם לי להחניק את מה שאני מרגישה, להדחיק את עצמי ולקבור עמוק בפנים את הכלבה שאני.
האבסורד הוא, ואולי זה ממש לא אבסורד, שדווקא הכלבה שבי, היא היא זו שגורמת לדברים לקרות.
אולי בגלל שאין לי באמת יכולת להיות ילדת הרובוט, אז הכלבה בסוף יוצאת ואולי גם כי כאשר במסע אני פוגשת אנשים עלובים, שאני והבן שלי מעניינים אותם כמו קליפת השום, הדרך היחידה לנער אותם ולהשיג תוצאות עוברת דרך נירית הכלבה.
ביקום מקביל אולי היתה לי אופציה שלישית. להיות מנומסת, אדיבה, אך לא מתפשרת על האינטרסים שלי ולכך שמי שצריך לזוז יזוז בזמן. אבל אני לא ביקום מקביל ובמציאות הנוכחית האופציות העומדות בפניי הן להיות נחמדה, מרצה, שנותנת לעלובים לדרוך עליי ולמשוך זמן או להיות כלבה שחוטפת מכתבי איום מעובדי ציבור אבל משיגה תוצאות.
אז כן, אני הולכת על הכלבה ומוכנה לשלם את המחירים הנלווים. אני מודה שברגעים הראשונים אחרי המכתב הכוחני שאיים לא לתת לי את השירות שמגיע לי ואפילו שיגישו נגדי תלונה במשטרה, קפאתי. אני? תלונה במשטרה? הרי אני אזרחית שומרת חוק, ממחזרת, משלמת מיסים, רבאק אפילו את אגרת רשות השידור אני משלמת. מה לי ולכל הדרמה הזו?
נדרשו מספר רגעים עד שהתאפסתי ואז הסתבר שדווקא המכתב האלים הזה העיר את היצירתיות שבי ונתן לי לגיטימציה להשתמש בכל הכוחות שבי ולהפעיל את האנשים הנכונים במקומות הנכונים לטובתי. מסתבר, שמכתב קונטרה חתום על ידי עורכת דין עושה את העבודה ומחזיר את כל העכברים באשר הם למאורתם.
מה שכן למדתי מכל ההתנסויות האחרונות זה שיש אנשים שאני ממש לא חייבת לתקשר איתם. אם מישהו לא בא לי טוב (וזה לוקח לי בדיוק חצי שניה לזהות את זה), לא משנה מה תפקידו ואיך הוא תופס את עצמו, אני לגמרי יכולה להפסיק לתת לו כוח עליי ולעבור לתקשורת שיותר נעימה לי ושומרת עליי. תקשורת כתובה למשל. לא חייבת לשמוע את הניואנסים הדקים של האינטונציות שאני מזהה, וגם לא יוכלו להשתמש נגדי בכל מיני עלילות דם, כיוון שכל השיח והשיג יהיו מתועדים.
הדבר הנוסף שלמדתי על עצמי הוא שאם אני לא אהיה עסוקה כל כך בניסיון לשמור את הכלבה בפנים, סביר שהיא תהיה הרבה פחות אגרסיבית כשתצא החוצה.
ובכל מקרה, מותר לי. מותר לי להוציא את הכלבה אחושר@#$... שבי. למה? כי ככה. כי לקבל את עצמי זה לא רק במקומות הנעימים, הרגועים, היפים והשלווים, אלא גם בים סוער, בעצבים, בדעתנות ובעקשנות. כי הם אלה שהכניסו את ארז לגן הנהדר תוך ארבעה שבועות מיום האבחון, והם אלו שדאגו שתהיה לו הסעה מתאימה עם מלווה שבוע אחרי הכניסה לגן.
כי כשאני מרשה לעצמי לפעול מתוך עצמי, אני מתקרבת צעד נוסף בכיוון של המטרה ארוכת הטווח שלי - לאפשר לעצמי להיות אני על כל גווני קשת הרגשות. אז כן, מותר לי גם להיות כלבה, מגעילה ואגרסיבית.
ואם בכל זאת היה לי ספק לגבי המקום שבו הלב שלי נמצא, הימים הראשונים של ארז בגן הסירו את הספק הזה, בעיקר המפגש עם ילדי הגן האחרים. לשמחתי, לא עברה יותר מחצי שעה ונשאבתי לחלוטין בקסם של המקום ושל הילדים. יכולתי לראות אותם מעבר לנפנופי ידיים, קולות שונים, צעקות והתנהגויות לא נורמטיביות. הם מצידם בדקו אותי כמו כלבה שמחפשת להצטרף ללהקת כלבים.
כל אחד בתורו, בא ליצור איתי קשר. אחד ביקש, באמצעות הגוף בלבד, שארים אותו, אחר לקח את כף ידי והוליך אותו למחוז חפצו והבת היחידה בגן, פשוט השתמשה ברגליים שלי כעמוד, נאחזה והסתובבה סביבי בלי הרף. I'm in, התקבלתי ללהקה.
אחרי רחרוח קצרצר, החליטו הילדים שאני לגמרי משלהם. אני לא שופטת אותם ולא מחפשת ורואה פגמים, אלא רואה את הנשמה המדהימה שלהם, את הרגש האדיר ובעיקר את הדרכים היצירתיות שבאמצעותן הם מחפשים ליצור קשר ותקשורת.
מסתבר שלמרות הכלבה שבי ואולי בזכותה, עברתי את המבחן של הילדים המובחרים הללו וקיבלתי את האישור הכי גבוה שיש לכך שהלב שלי במקום הנכון.
עכשיו נותר לי רק להפסיק לחפש אישורים מבחוץ ולאשר את עצמי בעצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה