אני מזהירה שהפוסט אינו לבעלי לב חלש או בטחון עצמי ברצפה, כי בפוסט הזה אני הולכת לעוף על עצמי, בריש גלי ובענק. לעוף על עצמי כי השגתי את הבלתי יאומן.
לפני שבועיים בדיוק ארז אובחן עם אוטיזם. היום קיבלתי את שיחת הטלפון מביטוח לאומי שמאשרת לו את הקצבה, אישור שיקנה לו השתתפות בוועדת ההשמה שתתקיים ביום ב' הקרוב, אישור שיאפשר לו להיקלט בגן המתאים לו תוך ימים ספורים.
והכל קורה בזכותי, ובזכות האנשים הטובים במקומות הנכונים שרתמתי למאבק. ביחד עשינו היסטוריה והצלחנו להשיג את האישור מביטוח לאומי, כולל ועדה רפואית בביטוח לאומי תוך 24 שעות. לא היה כזה דבר בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל. וזה הכל עבודה שלי.
אז חוץ מזה שאני באמת תותחית על ומרגישה איך העוצמות שלי רק גדלות ומתחזקות ופורצות יותר ויותר החוצה, אני מספרת לכם את זה כי הכל בעיני מתחיל ונגמר בסטטיסטיקה. יותר נכון בשבילי, בהתעלמות מוחלטת ממנה.
כי כשיצאתי למסע, הסטטיסטיקה היתה נגדי לאורך כל הדרך.
דוח האבחון ממרכז מילמן, על פי הטטיסטיקה היה אמור להגיע אליי תוך שלושה עד ארבעה שבועות. אני השגתי אותו בעשרה ימים.
הרווחה טענה שאני לא זכאית להסעות, אני ביררתי, התעקשתי ותיקנתי את טעותם.
האישור מביטוח לאומי, שוב על פי הסטטיסטיקה אמור היה להגיע תוך למעלה מחודש.
אפילו מנהלת הגן החדש הזהירה אותי שלא אתאכזב ואתכונן לכך שארז יתחיל תהליך קליטה רק בעוד חודש וחצי, חודשיים. למה? כי ככה זה.
אלא שאני מאז שאני זוכרת את עצמי לא יכולה לשאת את האמירות "ככה זה", "זו דרכו של העולם", "ככה דברים מתנהלים". לא בבית ספרי. מבחינתי האמירות האלה הן כמו סדין אדום לשור.
זה רק מדליק אותי ליצור תקדים, לא כי אני חייבת את מה שאני חייבת ברגע זה ממש, אלא כי אני מזהה כאשר מישהו היכן שהוא התבלבל והפך חוק/נוהל/הרגל ליותר חשוב מהמטרה שלשמה הוא נוצר. רק שהוא לא פגש אותי ואני ממש לא מוכנה להיכנע לתכתיבי הסטטיסטיקה.
לי היה ברור שיש לי מטרה אחת מול העיניים - להכניס את ארז לגן בהקדם האפשרי. כל דבר שיפריע לי בדרך הוא רק מכשול, שיש להתמודד איתו ולעבור הלאה.
וכך היה. היו לי כל כך הרבה נקודות בדרך שהייתי יכולתי לשבת בשקט, לקבל שזו דרכו של העולם ולהמתין. לספר לעצמי שכנראה זה מה שאמור להיות, להיות נחמדה, לחייך ולתת לאחרים לנהל עבורי את העניינים, אבל אני לא הסכמתי. למה? כי זה שמשהו התנהל בדרך מסוימת עד עכשיו, לא אומר שזה נכון ובודאי שלא אומר שאי אפשר לפעול אחרת.
אני שמחתי לגלות שצמחתי והבנתי שלמאבק יש פנים רבות, אפשר לבכות ולצרוח ולרקוע ברגליים ולהגיד שמגיע לי אז אני רוצה, הייתי שם הרבה שנים. ואפשר להילחם בחוכמה, לפנות אל הלב, להפעיל את כל מי שאני רק מכירה ואולי מקושר כדי לפעול למעני, לשבת בבית, לנהל את כל המאבק בדרך טכנולוגית: מסרונים, טלפונים, מיילים והודעות בפייסבוק ולקבל בדיוק את מה שאני רוצה. תכל'ס אפילו לא הייתי צריכה לבקר בביטוח לאומי.
אפילו העובדת הסוציאלית המדהימה מאלו"ט, שסייעה לי, לא האמינה שזה אכן מצליח לנו. העובדה שהשגתי את הלא יאומן חיזקה אצלי את מה שתמיד ידעתי. סטטיסטיקה נועדה רק כדי לקבע את הקיים ולא לאפשר לפרוץ דרכים חדשות ולהשיג שינויים מהותיים בעולם.
ואם אני רוצה להשיג משהו חדש, אני לא יכולה להישען על מה שעבד עד עכשיו. זה כל העניין בפריצות דרך, בהתחלה אף אחד לא חושב שניתן להשיג אותן. כי מי שחושב שניתן, הולך ועושה.
וזה מה שאני עושה ואמשיך לעשות, אתעלם מכל תגובה, כל קול וכל רעש שמנסים להקטין אותי, להחליש את ידיי, להגיד לי שאין סיכוי וזה לא יילך ואני אמשיך לעשות את הדברים שאני מאמינה בהם, לגדל את הילדים שלי כמו שאני חושבת.
והנה הפעם האמונה שהדרך שלי זו הדרך, הוכיחה את עצמה בענק ותאפשר לארז את המסגרת הראויה שתקדם אותו באופן מיידי. וואלה, שיחקתי אותה!
לפני שבועיים בדיוק ארז אובחן עם אוטיזם. היום קיבלתי את שיחת הטלפון מביטוח לאומי שמאשרת לו את הקצבה, אישור שיקנה לו השתתפות בוועדת ההשמה שתתקיים ביום ב' הקרוב, אישור שיאפשר לו להיקלט בגן המתאים לו תוך ימים ספורים.
והכל קורה בזכותי, ובזכות האנשים הטובים במקומות הנכונים שרתמתי למאבק. ביחד עשינו היסטוריה והצלחנו להשיג את האישור מביטוח לאומי, כולל ועדה רפואית בביטוח לאומי תוך 24 שעות. לא היה כזה דבר בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל. וזה הכל עבודה שלי.
אז חוץ מזה שאני באמת תותחית על ומרגישה איך העוצמות שלי רק גדלות ומתחזקות ופורצות יותר ויותר החוצה, אני מספרת לכם את זה כי הכל בעיני מתחיל ונגמר בסטטיסטיקה. יותר נכון בשבילי, בהתעלמות מוחלטת ממנה.
כי כשיצאתי למסע, הסטטיסטיקה היתה נגדי לאורך כל הדרך.
דוח האבחון ממרכז מילמן, על פי הטטיסטיקה היה אמור להגיע אליי תוך שלושה עד ארבעה שבועות. אני השגתי אותו בעשרה ימים.
הרווחה טענה שאני לא זכאית להסעות, אני ביררתי, התעקשתי ותיקנתי את טעותם.
האישור מביטוח לאומי, שוב על פי הסטטיסטיקה אמור היה להגיע תוך למעלה מחודש.
אפילו מנהלת הגן החדש הזהירה אותי שלא אתאכזב ואתכונן לכך שארז יתחיל תהליך קליטה רק בעוד חודש וחצי, חודשיים. למה? כי ככה זה.
אלא שאני מאז שאני זוכרת את עצמי לא יכולה לשאת את האמירות "ככה זה", "זו דרכו של העולם", "ככה דברים מתנהלים". לא בבית ספרי. מבחינתי האמירות האלה הן כמו סדין אדום לשור.
זה רק מדליק אותי ליצור תקדים, לא כי אני חייבת את מה שאני חייבת ברגע זה ממש, אלא כי אני מזהה כאשר מישהו היכן שהוא התבלבל והפך חוק/נוהל/הרגל ליותר חשוב מהמטרה שלשמה הוא נוצר. רק שהוא לא פגש אותי ואני ממש לא מוכנה להיכנע לתכתיבי הסטטיסטיקה.
לי היה ברור שיש לי מטרה אחת מול העיניים - להכניס את ארז לגן בהקדם האפשרי. כל דבר שיפריע לי בדרך הוא רק מכשול, שיש להתמודד איתו ולעבור הלאה.
וכך היה. היו לי כל כך הרבה נקודות בדרך שהייתי יכולתי לשבת בשקט, לקבל שזו דרכו של העולם ולהמתין. לספר לעצמי שכנראה זה מה שאמור להיות, להיות נחמדה, לחייך ולתת לאחרים לנהל עבורי את העניינים, אבל אני לא הסכמתי. למה? כי זה שמשהו התנהל בדרך מסוימת עד עכשיו, לא אומר שזה נכון ובודאי שלא אומר שאי אפשר לפעול אחרת.
אני שמחתי לגלות שצמחתי והבנתי שלמאבק יש פנים רבות, אפשר לבכות ולצרוח ולרקוע ברגליים ולהגיד שמגיע לי אז אני רוצה, הייתי שם הרבה שנים. ואפשר להילחם בחוכמה, לפנות אל הלב, להפעיל את כל מי שאני רק מכירה ואולי מקושר כדי לפעול למעני, לשבת בבית, לנהל את כל המאבק בדרך טכנולוגית: מסרונים, טלפונים, מיילים והודעות בפייסבוק ולקבל בדיוק את מה שאני רוצה. תכל'ס אפילו לא הייתי צריכה לבקר בביטוח לאומי.
אפילו העובדת הסוציאלית המדהימה מאלו"ט, שסייעה לי, לא האמינה שזה אכן מצליח לנו. העובדה שהשגתי את הלא יאומן חיזקה אצלי את מה שתמיד ידעתי. סטטיסטיקה נועדה רק כדי לקבע את הקיים ולא לאפשר לפרוץ דרכים חדשות ולהשיג שינויים מהותיים בעולם.
ואם אני רוצה להשיג משהו חדש, אני לא יכולה להישען על מה שעבד עד עכשיו. זה כל העניין בפריצות דרך, בהתחלה אף אחד לא חושב שניתן להשיג אותן. כי מי שחושב שניתן, הולך ועושה.
וזה מה שאני עושה ואמשיך לעשות, אתעלם מכל תגובה, כל קול וכל רעש שמנסים להקטין אותי, להחליש את ידיי, להגיד לי שאין סיכוי וזה לא יילך ואני אמשיך לעשות את הדברים שאני מאמינה בהם, לגדל את הילדים שלי כמו שאני חושבת.
והנה הפעם האמונה שהדרך שלי זו הדרך, הוכיחה את עצמה בענק ותאפשר לארז את המסגרת הראויה שתקדם אותו באופן מיידי. וואלה, שיחקתי אותה!
כל הכבוד לך. את תותחית על ...
השבמחק