אני יודעת שכל המדינה עסוקה במלחמה (כן, זו מלחמה. עוד לפני הכניסה הקרקעית, עם הכל הכבוד שאין לי, מבצעים יש בסופר), אבל אצלי החיים ממשיכים. יש יתרון לשם שינוי בחיים בפריפריה צפונית כמו כפר ורדים. עלינו, לפחות בינתיים, המלחמה דילגה הפעם. אבל בכל מקרה, אני לא מאלה שנשאבים למהדורות החדשות האינסופיות שמצלמות מכל זווית אפשרית עוד יירוט ומראיינות אפילו את חתולי הרחוב בתקווה לנקודת מבט מרעננת.
לשמחתי, אני יכולה להמשיך ולהיות מוטרדת בזוטות החיים, כמו ארז שחזר לפני יומיים מהגן, כשהעפעף השמאלי שלו אדום ונפוח. נלחצתי.
שלא לומר, נכנסתי לפניקה, לא בגלל העין. תיארתי לעצמי שזה לא משהו שרופא עיניים ומשחה לא יכולים לפתור, אלא כי זה לא היה בתוכנית שלי.
במקום ללכת לבריכה עם הגדולים, אני אצטרך ללכת לרופא עם ארז. ועיניים זה בדרך כלל אומר להישאר בבית ולמחרת הייתי אמורה להיות בכנס במרכז, למה זה תמיד מגיע בעיתוי הכי לא מתאים?
בעצבים של חרדה (אני לא יודעת אם אתם מכירים את השילוב, אבל אצלי זה שילוב שכיח) התחלתי להפוך בקדחתנות את האתר של מכבי. חייבת למצוא רופא היום, כדי לדעת מה קורה איתי מחר.
התוצאות היו מאכזבות בהתאם לפריפריה. רופאת היישוב, שכל יתרונה שהיא ביישוב, מקבלת רק בעוד שבוע. ואני תוך כדי כעס תוהה מה ההגיון בתור לעוד שבוע כשהילד עד אז כבר מזמן ישכח מהעפעף הנפוח. המשכתי לחפש. במעלות השכנה המצב לא היה טוב יותר, אפילו הרחבת החיפוש לנהריה לא עזרה להעלות בחכתי רופא עיניים שגם מקבל חולים. כששוחחתי טלפונית עם קופת החולים הם רצו לשלוח אותי לחיפה, מרחק של יותר משעת נסיעה. ואני חשבתי שבתל אביב ברור שיש רופא פנוי, למה לא לתל אביב?
בדיוק כשהייתי על סף ייאוש, נזכרתי. נזכרתי במכרה שלי שבעלה רופא עיניים. ראיתי שהוא מקבל בכרמיאל, אבל ראיתי גם שאין תור פנוי להיום. החלטתי שהחוויה של ארז ושלי מספיק חשובה בשביל לבקש עזרה.
צריך להבין שאני לא טובה בלבקש עזרה. בקשת עזרה מחוברת אצלי למצב שבו בכל רגע העוזר יוכל לדרוש ממני את ראשי על מגש, לא בא לי ולכן מעדיפה להסתדר לבד. עם השנים הבנתי שהחוויה הזו שלי היא מאוד נקודתית ולא כולם עובדים בצורה הזו, יש כמויות עצומות של אנשים שפשוט עוזרים, כי ככה. כי אולי זה עניין של מה בכך עבורם, אולי זה מרחיב להם את הלב לעזור לאחר, אולי גם וגם.
החלטתי לעשות מעשה ופניתי אל המכרה שלי. היא אמנם מקסימה, מחבבת אותי ובשיעורי הפילאטיס שאנו חולקות הגענו גם לשיחות אינטימיות, אבל מעולם לא יצרנו קשר מחוץ לעולם הזה.
התעלמתי מהקול שאמר לי שהיא עלולה לחשוב שאני נצלנית, אינטרסנטית ויצרתי קשר כדי שתארגן לי תור, שלא במסגרת התורים, אצל בעלה היום.
תוך שניות קיבלתי תשובה חיובית, טלפון וכל מה שצריך. המזכירה הסבירה לי שנאלץ להמתין בתור, עניין מפחיד ביותר עם ילד אוטיסט, אבל זה הכי טוב שיש. הם מחכים לארז והם יודעים שהוא אוטיסט. ואני ארגנתי כל מה שחשבתי שעליי לארגן ויצאנו לדרך.
בשניה שנכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע, המתח שכך. תוך רבע שעה מהמקום הכי נמוך, לחוץ, עצבני ומפוחד, הגעתי לפסגות חדשות. האכזבה שלי על נסיעה לכרמיאל מלווה בילד אוטיסט עם עין נפוחה במקום ללכת לבריכה, התחלפה בשמחה על הזדמנות לחלוק חוויה מיוחדת ומלמדת עם ארז.
כי בלי שהתכוונתי יצא שראיתי פתאום איך צמח לי הילד. ארז שלפני מספר חודשים היה בוכה בכל רמזור אדום, ישב בשקט ובכיף גם כשעצרתי בגלל רמזור. סימנתי לעצמי בראש וי קטן.
כשהגענו למרפאה שממוקמת בקניון ותיק בכרמיאל, הוצאתי אותו מהרכב, הנחתי אותו על המדרכה, הושטתי לו יד והוא הכניס את כף ידו הקטנה בכף ידי והלך לצידי. חשבתי שהלב עוד שניה קופץ לי מהגוף מרוב פליאה. יד ביד חצינו את הכביש ונכנסנו למעלית. במעלית אמנם עבר בגופו רעד קל בשניה שהיא התנתקה מן הקרקע, אבל הוא המשיך לאחוז את ידי ולא התחרפן. המעלית נפתחה לסופר רעשני והומה אדם ועגלות, בשלב הזה הוא נשבר וביקש על הידיים. לקחתי אותו והבנתי לליבו. כשיצאנו מההמולה ניסיתי שוב להניח אותו והוא הסכים. ידו בידי ואנחנו צועדים ברחבי הקניון, הוא מחויך ונפעם מכל המראות סביבו, ואני מאיטה את הליכתי הנמרצת שתתאים לצעדיו הקטנים. הלכנו כך לכל אורך הקניון ואני הרגשתי על גג העולם, אנשים עברו סביבי וחייכו. לא מבטי רחמים על האמא המסכנה שנפל עליה ילד אוטיסט, לא מבטי פחד שהילד המוזר יתקרב אליהם ואפילו לא מבטי התנשאות על "איך האמא הזו לא יודעת להשתלט על הבן שלה". סתם חיוך שעולה על שפתיים של אנשים, כשהם רואים ילד מתוק הולך עם אמא שלו.
חשבתי לעצמי שאם הייתי הולכת עם אחד הילדים האחרים שלי הייתי ודאי מאיצה בהם, לא להסתכל סביב אלא למהר לרופא ועם ארז זה לא כך. אני מגלה על עצמי תעצומות סבלנות אינטואיטיביות לגמרי. לא התאמצתי להאט, גם לא חשבתי על הרופא, נהניתי מכל רגע בהליכה הנדירה הזו. סתם הליכה עם הילד שלי בקניון מעפן (יסלחו לי הכרמיאלים) היתה הדבר הכי חשוב באותו רגע.
כשהגענו לרופא, יחס ה-VIP המשיך. אמנם נאלצנו לחכות כ-20 דקות, אבל העובדה שהצוות היה מוכן לאוטיסט ואני באתי מוכנה מהבית עזרו לארז להמתין בשלווה. קצת משחקים באייפד, קצת במבה וקצת טיפוס על הכסא המסתובב של המזכירה, העבירו את הזמן כמעט בלי ניסיונות בריחה. אפילו ההתחרפנות הקלה כשהגיע תורנו להיכנס ואני לא ידעתי מה לקחת קודם נפתרה בקלות כשהמזכירה החמודה נחלצה לעזרתי והכניסה בשבילי את כל החפצים.
בחדר הרופא, זו היתה הפעם הראשונה שהוא לא בכה בנוכחות רופא. הרופא אבחן את הבעיה בשניות ולא עשה דבר שלא נעם לילד או שצריך להפעיל כוח כדי לעשותו. חמש דקות והיינו בחוץ.
ארז כמובן רצה על הידיים. אני עדיין לא פיצחתי איך להיות רגועה מספיק, ביציאה ממקום שאני יודעת שאחרים מחכים להיכנס אליו, כדי ליצור אוירה שתאפשר לארז בטחון שהוא יכול רק לתת לי יד. אבל אני יודעת לא להילחם בזה. אספתי את עצמי, את התיקים ואת ארז על הידיים ועצרתי בספסל הראשון שזיהיתי בקניון. הושבתי אותו, ארגנתי את התיקים, נשמתי נשימה עמוקה עמוקה, נתתי לו את הבקבוק להרגעה ואמרתי לו שעכשיו אנחנו נלך יד ביד, וכך היה.
ברכב בדרך חזרה, אחרי שצלחתי את המסע הכל כך בסיסי עבור רוב הילדים בין המרפאה לחניה, הרשיתי לעצמי לפרוק את כל הגאות הרגשית שאחזה בי. הרשיתי לעצמי להגיד "נירית כל הכבוד". אני לא טובה בזה, אני עדיין אחרי כמעט 14 שנים, נבוכה כשבן זוגי מפרגן לי, קשה לי לחשוב שדברים שעשיתי הם משהו מיוחד. אני פשוט עשיתי את מה שעלה לי בזה הרגע. מה הביג דיל? אבל הפעם הרשיתי לעצמי לחבק את עצמי על הדבר הזה.
על כך שאני בקלילות מייצרת קשרים חבריים כאלה, כך שאנשים שמחים לעזור לי. על יהודית המקסימה שעשתה הכל בזמן אפס ובנדיבות ונתנה לי להרגיש נעים לכל אורך הדרך, על זה שיש לי את ה"חוצפה" לבקש עבור בני ועבורי יחס VIP, על זה שאני לא מוכנה להסתפק במה שיש לעולם להציע, אלא מנסה בקטנה להשיג יותר, כי אפשר, כי ראוי. על זה שהלב שלי מתפקע כי הלכתי יד ביד בקניון עם ארז, על זה שאני גאה הכי בעולם בהתקדמויות הקטנות שלו, שאף אחת מהן לא נעלמת ממני. על זה שהפכתי ענין מטריד ושלילי כמו ביקור אצל רופא עם הילד שלי למתנה שאפשרה לי להרחיב דעת ולב.
לשמחתי, אני יכולה להמשיך ולהיות מוטרדת בזוטות החיים, כמו ארז שחזר לפני יומיים מהגן, כשהעפעף השמאלי שלו אדום ונפוח. נלחצתי.
שלא לומר, נכנסתי לפניקה, לא בגלל העין. תיארתי לעצמי שזה לא משהו שרופא עיניים ומשחה לא יכולים לפתור, אלא כי זה לא היה בתוכנית שלי.
במקום ללכת לבריכה עם הגדולים, אני אצטרך ללכת לרופא עם ארז. ועיניים זה בדרך כלל אומר להישאר בבית ולמחרת הייתי אמורה להיות בכנס במרכז, למה זה תמיד מגיע בעיתוי הכי לא מתאים?
בעצבים של חרדה (אני לא יודעת אם אתם מכירים את השילוב, אבל אצלי זה שילוב שכיח) התחלתי להפוך בקדחתנות את האתר של מכבי. חייבת למצוא רופא היום, כדי לדעת מה קורה איתי מחר.
התוצאות היו מאכזבות בהתאם לפריפריה. רופאת היישוב, שכל יתרונה שהיא ביישוב, מקבלת רק בעוד שבוע. ואני תוך כדי כעס תוהה מה ההגיון בתור לעוד שבוע כשהילד עד אז כבר מזמן ישכח מהעפעף הנפוח. המשכתי לחפש. במעלות השכנה המצב לא היה טוב יותר, אפילו הרחבת החיפוש לנהריה לא עזרה להעלות בחכתי רופא עיניים שגם מקבל חולים. כששוחחתי טלפונית עם קופת החולים הם רצו לשלוח אותי לחיפה, מרחק של יותר משעת נסיעה. ואני חשבתי שבתל אביב ברור שיש רופא פנוי, למה לא לתל אביב?
בדיוק כשהייתי על סף ייאוש, נזכרתי. נזכרתי במכרה שלי שבעלה רופא עיניים. ראיתי שהוא מקבל בכרמיאל, אבל ראיתי גם שאין תור פנוי להיום. החלטתי שהחוויה של ארז ושלי מספיק חשובה בשביל לבקש עזרה.
צריך להבין שאני לא טובה בלבקש עזרה. בקשת עזרה מחוברת אצלי למצב שבו בכל רגע העוזר יוכל לדרוש ממני את ראשי על מגש, לא בא לי ולכן מעדיפה להסתדר לבד. עם השנים הבנתי שהחוויה הזו שלי היא מאוד נקודתית ולא כולם עובדים בצורה הזו, יש כמויות עצומות של אנשים שפשוט עוזרים, כי ככה. כי אולי זה עניין של מה בכך עבורם, אולי זה מרחיב להם את הלב לעזור לאחר, אולי גם וגם.
החלטתי לעשות מעשה ופניתי אל המכרה שלי. היא אמנם מקסימה, מחבבת אותי ובשיעורי הפילאטיס שאנו חולקות הגענו גם לשיחות אינטימיות, אבל מעולם לא יצרנו קשר מחוץ לעולם הזה.
התעלמתי מהקול שאמר לי שהיא עלולה לחשוב שאני נצלנית, אינטרסנטית ויצרתי קשר כדי שתארגן לי תור, שלא במסגרת התורים, אצל בעלה היום.
תוך שניות קיבלתי תשובה חיובית, טלפון וכל מה שצריך. המזכירה הסבירה לי שנאלץ להמתין בתור, עניין מפחיד ביותר עם ילד אוטיסט, אבל זה הכי טוב שיש. הם מחכים לארז והם יודעים שהוא אוטיסט. ואני ארגנתי כל מה שחשבתי שעליי לארגן ויצאנו לדרך.
בשניה שנכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע, המתח שכך. תוך רבע שעה מהמקום הכי נמוך, לחוץ, עצבני ומפוחד, הגעתי לפסגות חדשות. האכזבה שלי על נסיעה לכרמיאל מלווה בילד אוטיסט עם עין נפוחה במקום ללכת לבריכה, התחלפה בשמחה על הזדמנות לחלוק חוויה מיוחדת ומלמדת עם ארז.
כי בלי שהתכוונתי יצא שראיתי פתאום איך צמח לי הילד. ארז שלפני מספר חודשים היה בוכה בכל רמזור אדום, ישב בשקט ובכיף גם כשעצרתי בגלל רמזור. סימנתי לעצמי בראש וי קטן.
כשהגענו למרפאה שממוקמת בקניון ותיק בכרמיאל, הוצאתי אותו מהרכב, הנחתי אותו על המדרכה, הושטתי לו יד והוא הכניס את כף ידו הקטנה בכף ידי והלך לצידי. חשבתי שהלב עוד שניה קופץ לי מהגוף מרוב פליאה. יד ביד חצינו את הכביש ונכנסנו למעלית. במעלית אמנם עבר בגופו רעד קל בשניה שהיא התנתקה מן הקרקע, אבל הוא המשיך לאחוז את ידי ולא התחרפן. המעלית נפתחה לסופר רעשני והומה אדם ועגלות, בשלב הזה הוא נשבר וביקש על הידיים. לקחתי אותו והבנתי לליבו. כשיצאנו מההמולה ניסיתי שוב להניח אותו והוא הסכים. ידו בידי ואנחנו צועדים ברחבי הקניון, הוא מחויך ונפעם מכל המראות סביבו, ואני מאיטה את הליכתי הנמרצת שתתאים לצעדיו הקטנים. הלכנו כך לכל אורך הקניון ואני הרגשתי על גג העולם, אנשים עברו סביבי וחייכו. לא מבטי רחמים על האמא המסכנה שנפל עליה ילד אוטיסט, לא מבטי פחד שהילד המוזר יתקרב אליהם ואפילו לא מבטי התנשאות על "איך האמא הזו לא יודעת להשתלט על הבן שלה". סתם חיוך שעולה על שפתיים של אנשים, כשהם רואים ילד מתוק הולך עם אמא שלו.
חשבתי לעצמי שאם הייתי הולכת עם אחד הילדים האחרים שלי הייתי ודאי מאיצה בהם, לא להסתכל סביב אלא למהר לרופא ועם ארז זה לא כך. אני מגלה על עצמי תעצומות סבלנות אינטואיטיביות לגמרי. לא התאמצתי להאט, גם לא חשבתי על הרופא, נהניתי מכל רגע בהליכה הנדירה הזו. סתם הליכה עם הילד שלי בקניון מעפן (יסלחו לי הכרמיאלים) היתה הדבר הכי חשוב באותו רגע.
כשהגענו לרופא, יחס ה-VIP המשיך. אמנם נאלצנו לחכות כ-20 דקות, אבל העובדה שהצוות היה מוכן לאוטיסט ואני באתי מוכנה מהבית עזרו לארז להמתין בשלווה. קצת משחקים באייפד, קצת במבה וקצת טיפוס על הכסא המסתובב של המזכירה, העבירו את הזמן כמעט בלי ניסיונות בריחה. אפילו ההתחרפנות הקלה כשהגיע תורנו להיכנס ואני לא ידעתי מה לקחת קודם נפתרה בקלות כשהמזכירה החמודה נחלצה לעזרתי והכניסה בשבילי את כל החפצים.
בחדר הרופא, זו היתה הפעם הראשונה שהוא לא בכה בנוכחות רופא. הרופא אבחן את הבעיה בשניות ולא עשה דבר שלא נעם לילד או שצריך להפעיל כוח כדי לעשותו. חמש דקות והיינו בחוץ.
ארז כמובן רצה על הידיים. אני עדיין לא פיצחתי איך להיות רגועה מספיק, ביציאה ממקום שאני יודעת שאחרים מחכים להיכנס אליו, כדי ליצור אוירה שתאפשר לארז בטחון שהוא יכול רק לתת לי יד. אבל אני יודעת לא להילחם בזה. אספתי את עצמי, את התיקים ואת ארז על הידיים ועצרתי בספסל הראשון שזיהיתי בקניון. הושבתי אותו, ארגנתי את התיקים, נשמתי נשימה עמוקה עמוקה, נתתי לו את הבקבוק להרגעה ואמרתי לו שעכשיו אנחנו נלך יד ביד, וכך היה.
ברכב בדרך חזרה, אחרי שצלחתי את המסע הכל כך בסיסי עבור רוב הילדים בין המרפאה לחניה, הרשיתי לעצמי לפרוק את כל הגאות הרגשית שאחזה בי. הרשיתי לעצמי להגיד "נירית כל הכבוד". אני לא טובה בזה, אני עדיין אחרי כמעט 14 שנים, נבוכה כשבן זוגי מפרגן לי, קשה לי לחשוב שדברים שעשיתי הם משהו מיוחד. אני פשוט עשיתי את מה שעלה לי בזה הרגע. מה הביג דיל? אבל הפעם הרשיתי לעצמי לחבק את עצמי על הדבר הזה.
על כך שאני בקלילות מייצרת קשרים חבריים כאלה, כך שאנשים שמחים לעזור לי. על יהודית המקסימה שעשתה הכל בזמן אפס ובנדיבות ונתנה לי להרגיש נעים לכל אורך הדרך, על זה שיש לי את ה"חוצפה" לבקש עבור בני ועבורי יחס VIP, על זה שאני לא מוכנה להסתפק במה שיש לעולם להציע, אלא מנסה בקטנה להשיג יותר, כי אפשר, כי ראוי. על זה שהלב שלי מתפקע כי הלכתי יד ביד בקניון עם ארז, על זה שאני גאה הכי בעולם בהתקדמויות הקטנות שלו, שאף אחת מהן לא נעלמת ממני. על זה שהפכתי ענין מטריד ושלילי כמו ביקור אצל רופא עם הילד שלי למתנה שאפשרה לי להרחיב דעת ולב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה