החיים הם כמו ביקור בלונה פארק. לא יודעת מי אמר ולא יודעת אם הוא ואני מתכוונים למשמעות זהה, אבל אם היה לי ספק אז אירועי היום הוכיחו לי את זה באופן ברור.
אני יכולה לחשוב שאני הולכת לעבור חוויה מסוימת ובפועל החוויה תהיה אחרת לגמרי. את השיעור האחרון והמשמעותי למדתי במסגרת שיחת סיכום שהתנהלה היום בבוקר בגן של ארז.
בשיחה השתתפו כל הנשים המרכזיות בחייו בגן - מנהלת הגן, הגננת שלו, המרפאה בעיסוק, המטפלת הרגשית, קלינאית התקשורת ואנוכי. בימים האחרונים התלבטתי רבות אם להגיע לפגישה. הבנתי שתפיסת עולמי היא קיצונית, מתוך כך יוצא שאין לי עניין ביעדים שהוצבו לארז והאם עמד בהם. אם אלו פני הדברים בשביל מה להגיע לפגישה שהנחתי שזו תהיה מטרתה.
זה מה שחשבתי, אבל לא היה לי אומץ ללכת בעקבות המחשבה. כי מיד עלה הקול שזה לא יפה ואני לא רוצה לפגוע בצוות הגן שבאמת אוהב את ארז ופועל ממקום חיובי.
אחרי שיח ודברים עם עצמי החלטתי ללכת לפגישה, אבל לא לוותר על עקרונותיי. אני אבקש לפתוח ואגיד להן שחשוב לי לשמוע על החוויות שלהן עם ארז, הישגים, פריצות דרך ולא האם עמד במשהו מעל או מתחת למצופה.
וכך חוששת אך מחוזקת בהחלטתי הגעתי לגן, רק בשביל לגלות שהעולם לא עסוק בתוכניות שלי ודואג להפתיע אותי שוב ושוב. כשבאתי סיפרה לי מנהלת המעון כי הן קראו את הבלוג שלי, ובאופן יותר מדויק את הפוסט שעסק בגן, שעסק בחשש שלי מעבודה על יעדים שלא בהכרח הולכת יד ביד עם ארז ורצונותיו. אני לא זוכרת מילה במילה מה כתבתי, אבל אני יודעת שהפוסט היה בהחלט ביקורתי כלפי הגן של ארז. אני אפילו ציינתי חששות שמנעו ממנו אוכל כדי ללמד אותו לאכול בכפית. חששות שלשמחתי התבדו. אלא שהפוסטים שלי נכתבים ברגע מסוים בחיים ומציינים בעיקר את תחושותיי ומחשבותיי הכמוסות, והמציאות לפעמים פועלת בקצב אחר. כך היה עם מקרה הכפית, כן עובדים איתו על אכילה בכפית, כן זה לא ממש חשוב לי אבל מעולם לא מנעו ממנו אוכל כי הוא לא רוצה כפית.
רגע אחד חוויתי שתי תחושות הפוכות זו לזו. מצד אחד, שמחתי מאוד שהפוסט שלי משותף בפורומים טיפוליים של אוטיזם ושקהל הקוראים שלי מתרחב, מצד שני, נשוא הכתיבה יושב מולי ומצפה להסברים, פדיחות.
בשבריר מחשבה החלטתי שאם כבר התכנסנו ורוצים פתיחות, אתן להן את מה שאני יודעת לתת - פתיחות. מפחיד? ברור. לא נעים? בהחלט. אבל אני יכולה להתמודד ונראה לי שגם הן.
אז פתחתי, הסברתי, הקשבתי (קצת פחות, אני תמיד מעדיפה לברבר) והתחלתי לפתור את הפלונטר.
היה טוב! היה מטהר! הרגשתי שיש לי פרטנר.
אני הולכת לעשות את מה שאני ממש לא אוהבת ולתייג נשים, אבל זה חשוב לי. כי בחדר אחד לא גדול במיוחד ישבו שתי נשים ערביות, אישה אחת דתיה ועוד שלוש נשים חילוניות, אך אני לא ראיתי את זה. אני ראיתי מעגל נשים שהמשותף להן הוא הרצון להשתפר וללמוד בשביל ארז. מעגל נשים שהייתה בו הקשבה, חמלה, אהבה, אכפתיות, צחוק ודמע. מעגל נשים שיצר צמיחה, אצלי בודאות.
כי הנשים הללו, שקראו את הפוסט עליהן ונפגעו, יכלו בקלות לרטון ולהניח את זה בצד, גם כך השנה מסתיימת בעוד שלושה שבועות וארז עובר לגן אחר, בשביל מה לפתוח את זה, בשביל מה להסתכן בביקורת חריפה יותר בפנים. אבל הן החליטו ללמוד מזה, להבין, לנסות אפילו בקטנה לראות את הצד שלי. והתרגשתי ממש. כי זה לא מובן מאליו ואלה בדיוק סוג הנשים שאני רוצה בסביבתו של הבן שלי, כאלה שמוכנות להישיר מבט גם מול דיעות קיצוניות, אחרות אולי לא תמיד נעימות. הן בחרו להביט במראה, שהיא קצת מעוותת ולא ממש מחמיאה, שאני שמתי מולן ולקבל הסברים.
ואני ניפקתי כאלה. לא של התגוננות, לא של ביטול מה שכתבתי, אלא של ניסיון לגשר על פער בתפיסה. פער, שעכשיו אני מבינה, שחלקו קשור למקום השונה של כל אחת מאיתנו בחיים של ארז, חלקו נמצא אצלי בראש וחלקו יקבל מקום בהידברות.
הפגישה הסתיימה בחיבוק, הרגשתי שהצלחתי לנקות את הלכלוך שצברתי ולאפשר פתח לשיח. בדרכי הביתה יכולתי לראות את הצביעות שלי. לא תמונה מלבבת. לא פשוט לי להודות בפה מלא בטעויות שלי. אבל כן, פעלתי בצביעות כי את מה שאני חושבת ומתקשרת ברבים לא הפעלתי בחיי האישיים. אני שהכי מאמינה בהידברות ובטוחה שזו הדרך הטובה ביותר לפתור בעיות ולהגיע להבנות, נמנעת מהדרך הזו.
בעיקר כי אני חוששת שיחשבו עליי שאני טרחנית, ביקורתית, שמוצאת פגמים בכל דבר, שאין דבר שהוא מספיק טוב עבורה. חוששת שלדבר על הדברים עם האנשים הרלוונטיים יעורר עימותים, שיחמירו את היחסים. ובעודי חוששת ונותנת לחשש לעצור אותי, אני מלבה את אש הביקורת, כי אני לא באמת משלימה שזה המצב ואני אסתדר עם מה שיש, אלא רוטנת על זה שהגן לא מספיק קרוב לעמדתי. ואם אני מודה על האמת לא ניסיתי מספיק פעמים לקרב אותן אליי.
אז נכון שייתכן שהפתיחות לראות אותי שהפגינו היום היא דווקא בעקבות הפוסט ששפט אותן, אבל אולי לא. אולי אם הייתי מוכנה להסתכן שאהיה האמא הטרחנית, הביקורתית והכוחנית, הייתי מגלה שאפשר לגשר על הפער?
הרי בפועל זה מה שקרה. הן קראו את הפוסט, נפגעו, אבל גם למדו ממנו, היו מוכנות לשים סימני שאלה על מקומות שאולי קודם לא שמו. הבינו קצת יותר איך אני רואה את העולם. והשיחה היום אפשרה בדיוק את זה רק ממקום שהוא נעים יותר.
היום העולם סימן לי שאני בתודעתי צריכה לגדול למקום האמיתי שאני נמצאת בו. אני כבר לא ילדה בת שלוש, שמבוגרים לא מקשיבים לה ולכן מה פתאום שהיא תבוא בדרישות, תשאל שאלות ותציין מה מפריע לה. אני אישה ואמא ומקשיבים לי ורוצים ללכת לקראתי. היום פגשתי חמש נשים שגילו אומץ, רוחב לב ופתיחות לשמוע את מה שאני רוצה להשמיע וללכת איתי. זה היה מרגש, ממש לא מובן מאליו ואני רק מקווה שאשכיל למנף את מה שתמיד ידעתי לגבי הידברות יותר ויותר בחיים שלי, בטח בגן הבא של ארז. ושגם שם אתקל במי שיהיה מוכן לרמת הדיוק שאני חפצה בה ושגם אם לא, זה סיכון ששווה לי לקחת.
אז מעין, אלהם, רומי, מיטל ומרם - תודה על השיעור!
אני יכולה לחשוב שאני הולכת לעבור חוויה מסוימת ובפועל החוויה תהיה אחרת לגמרי. את השיעור האחרון והמשמעותי למדתי במסגרת שיחת סיכום שהתנהלה היום בבוקר בגן של ארז.
בשיחה השתתפו כל הנשים המרכזיות בחייו בגן - מנהלת הגן, הגננת שלו, המרפאה בעיסוק, המטפלת הרגשית, קלינאית התקשורת ואנוכי. בימים האחרונים התלבטתי רבות אם להגיע לפגישה. הבנתי שתפיסת עולמי היא קיצונית, מתוך כך יוצא שאין לי עניין ביעדים שהוצבו לארז והאם עמד בהם. אם אלו פני הדברים בשביל מה להגיע לפגישה שהנחתי שזו תהיה מטרתה.
זה מה שחשבתי, אבל לא היה לי אומץ ללכת בעקבות המחשבה. כי מיד עלה הקול שזה לא יפה ואני לא רוצה לפגוע בצוות הגן שבאמת אוהב את ארז ופועל ממקום חיובי.
אחרי שיח ודברים עם עצמי החלטתי ללכת לפגישה, אבל לא לוותר על עקרונותיי. אני אבקש לפתוח ואגיד להן שחשוב לי לשמוע על החוויות שלהן עם ארז, הישגים, פריצות דרך ולא האם עמד במשהו מעל או מתחת למצופה.
וכך חוששת אך מחוזקת בהחלטתי הגעתי לגן, רק בשביל לגלות שהעולם לא עסוק בתוכניות שלי ודואג להפתיע אותי שוב ושוב. כשבאתי סיפרה לי מנהלת המעון כי הן קראו את הבלוג שלי, ובאופן יותר מדויק את הפוסט שעסק בגן, שעסק בחשש שלי מעבודה על יעדים שלא בהכרח הולכת יד ביד עם ארז ורצונותיו. אני לא זוכרת מילה במילה מה כתבתי, אבל אני יודעת שהפוסט היה בהחלט ביקורתי כלפי הגן של ארז. אני אפילו ציינתי חששות שמנעו ממנו אוכל כדי ללמד אותו לאכול בכפית. חששות שלשמחתי התבדו. אלא שהפוסטים שלי נכתבים ברגע מסוים בחיים ומציינים בעיקר את תחושותיי ומחשבותיי הכמוסות, והמציאות לפעמים פועלת בקצב אחר. כך היה עם מקרה הכפית, כן עובדים איתו על אכילה בכפית, כן זה לא ממש חשוב לי אבל מעולם לא מנעו ממנו אוכל כי הוא לא רוצה כפית.
רגע אחד חוויתי שתי תחושות הפוכות זו לזו. מצד אחד, שמחתי מאוד שהפוסט שלי משותף בפורומים טיפוליים של אוטיזם ושקהל הקוראים שלי מתרחב, מצד שני, נשוא הכתיבה יושב מולי ומצפה להסברים, פדיחות.
בשבריר מחשבה החלטתי שאם כבר התכנסנו ורוצים פתיחות, אתן להן את מה שאני יודעת לתת - פתיחות. מפחיד? ברור. לא נעים? בהחלט. אבל אני יכולה להתמודד ונראה לי שגם הן.
אז פתחתי, הסברתי, הקשבתי (קצת פחות, אני תמיד מעדיפה לברבר) והתחלתי לפתור את הפלונטר.
היה טוב! היה מטהר! הרגשתי שיש לי פרטנר.
אני הולכת לעשות את מה שאני ממש לא אוהבת ולתייג נשים, אבל זה חשוב לי. כי בחדר אחד לא גדול במיוחד ישבו שתי נשים ערביות, אישה אחת דתיה ועוד שלוש נשים חילוניות, אך אני לא ראיתי את זה. אני ראיתי מעגל נשים שהמשותף להן הוא הרצון להשתפר וללמוד בשביל ארז. מעגל נשים שהייתה בו הקשבה, חמלה, אהבה, אכפתיות, צחוק ודמע. מעגל נשים שיצר צמיחה, אצלי בודאות.
כי הנשים הללו, שקראו את הפוסט עליהן ונפגעו, יכלו בקלות לרטון ולהניח את זה בצד, גם כך השנה מסתיימת בעוד שלושה שבועות וארז עובר לגן אחר, בשביל מה לפתוח את זה, בשביל מה להסתכן בביקורת חריפה יותר בפנים. אבל הן החליטו ללמוד מזה, להבין, לנסות אפילו בקטנה לראות את הצד שלי. והתרגשתי ממש. כי זה לא מובן מאליו ואלה בדיוק סוג הנשים שאני רוצה בסביבתו של הבן שלי, כאלה שמוכנות להישיר מבט גם מול דיעות קיצוניות, אחרות אולי לא תמיד נעימות. הן בחרו להביט במראה, שהיא קצת מעוותת ולא ממש מחמיאה, שאני שמתי מולן ולקבל הסברים.
ואני ניפקתי כאלה. לא של התגוננות, לא של ביטול מה שכתבתי, אלא של ניסיון לגשר על פער בתפיסה. פער, שעכשיו אני מבינה, שחלקו קשור למקום השונה של כל אחת מאיתנו בחיים של ארז, חלקו נמצא אצלי בראש וחלקו יקבל מקום בהידברות.
הפגישה הסתיימה בחיבוק, הרגשתי שהצלחתי לנקות את הלכלוך שצברתי ולאפשר פתח לשיח. בדרכי הביתה יכולתי לראות את הצביעות שלי. לא תמונה מלבבת. לא פשוט לי להודות בפה מלא בטעויות שלי. אבל כן, פעלתי בצביעות כי את מה שאני חושבת ומתקשרת ברבים לא הפעלתי בחיי האישיים. אני שהכי מאמינה בהידברות ובטוחה שזו הדרך הטובה ביותר לפתור בעיות ולהגיע להבנות, נמנעת מהדרך הזו.
בעיקר כי אני חוששת שיחשבו עליי שאני טרחנית, ביקורתית, שמוצאת פגמים בכל דבר, שאין דבר שהוא מספיק טוב עבורה. חוששת שלדבר על הדברים עם האנשים הרלוונטיים יעורר עימותים, שיחמירו את היחסים. ובעודי חוששת ונותנת לחשש לעצור אותי, אני מלבה את אש הביקורת, כי אני לא באמת משלימה שזה המצב ואני אסתדר עם מה שיש, אלא רוטנת על זה שהגן לא מספיק קרוב לעמדתי. ואם אני מודה על האמת לא ניסיתי מספיק פעמים לקרב אותן אליי.
אז נכון שייתכן שהפתיחות לראות אותי שהפגינו היום היא דווקא בעקבות הפוסט ששפט אותן, אבל אולי לא. אולי אם הייתי מוכנה להסתכן שאהיה האמא הטרחנית, הביקורתית והכוחנית, הייתי מגלה שאפשר לגשר על הפער?
הרי בפועל זה מה שקרה. הן קראו את הפוסט, נפגעו, אבל גם למדו ממנו, היו מוכנות לשים סימני שאלה על מקומות שאולי קודם לא שמו. הבינו קצת יותר איך אני רואה את העולם. והשיחה היום אפשרה בדיוק את זה רק ממקום שהוא נעים יותר.
היום העולם סימן לי שאני בתודעתי צריכה לגדול למקום האמיתי שאני נמצאת בו. אני כבר לא ילדה בת שלוש, שמבוגרים לא מקשיבים לה ולכן מה פתאום שהיא תבוא בדרישות, תשאל שאלות ותציין מה מפריע לה. אני אישה ואמא ומקשיבים לי ורוצים ללכת לקראתי. היום פגשתי חמש נשים שגילו אומץ, רוחב לב ופתיחות לשמוע את מה שאני רוצה להשמיע וללכת איתי. זה היה מרגש, ממש לא מובן מאליו ואני רק מקווה שאשכיל למנף את מה שתמיד ידעתי לגבי הידברות יותר ויותר בחיים שלי, בטח בגן הבא של ארז. ושגם שם אתקל במי שיהיה מוכן לרמת הדיוק שאני חפצה בה ושגם אם לא, זה סיכון ששווה לי לקחת.
אז מעין, אלהם, רומי, מיטל ומרם - תודה על השיעור!
מרגש
השבמחק