היום התחוורה לי באופן ממשי ורגשי אולי התובנה המשמעותית ביותר לגבי: בכל סיטואציה אפשרית אני משתדלת להכניס את עצמי כמה שפחות למשחק החיים. אם אפשר להתחמק מלקבל החלטות, לקחת אחריות, להיות בעלים של צעד כלשהו – אני שם.
לכאורה, זו הדרך הבטוחה ביותר להימנע מסיכון כלשהו. אם אני לא משחקת, אני לא יכולה להפסיד, אני לא יכולה להיכשל.
זו אינה תובנה חדשה לגמרי עבורי; הבנתי אותה על עצמי ואני משחקת סביבה כבר מעל עשור. אבל בכל פעם נוסף רובד חדש לתובנה, בכל פעם היא הופכת יותר מוחשית, ואיתה הופך מוחשי יותר המחיר הכבד שאני משלמת על הבחירה הזו שלי.
הפעם התובנה הגיעה דווקא בעקבות צפייה בפרק האחרון של תוכנית הריאליטי "סופר נני". כהורים לארבעה זאטוטים וכמי שמתעניינים מאוד בהלך הרוח האנושי, בעלי ואני צופים בסדרה. לאורך השנים זו היתה בעיקר צפייה ביקורתית, שמבחינה ביני לבין ההורים שם ואפילו ביני לבין הפתרונות הטכניים, הקבועים והאחידים של מיכל דליות. הפעם, לא יודעת איך ולמה, הפרק זיעזע אותי ואת בעלי באופן מהותי וקיצוני. אולי זו האמא הספציפית והאופן שבו התייחסה לחמשת ילדיה, שהזכיר לי קצת את עצמי, אולי זה מפני שעכשיו אני יותר בשלה לראות את השטח העיוור שלי, שלא ראיתי קודם, בכל מקרה זה נגע בי, זה טילטל אותי, זה עורר אותי למחשבות.
בעלי הסיק מסקנות לגבי ההורות שלו
כרגיל, בעלי היה הראשון בינינו שלקח אחריות והסיק מסקנות לגבי ההורות שלו. הוא החליט שעליו לשחק יותר עם הילדים, ובכלל – לבלות איתם יותר זמן, הוא לא הסתפק בזה, אלא גם הבין שהיה לו קשה לעשות זאת עד עכשיו, בגלל החשש שהחיבור הרגשי לילדים יוליד כאבים שהעדיף להדחיק. ברגע אחד הבליחה אצלו התובנה שאם הם הדבר הכי חשוב בחייו, אז הם לפני שיפוצים ולפני הגינה ובוודאי שמגיע להם שהוא יעשה את מרב המאמצים להתייחס אליהם בכבוד המרבי שמגיע להם.
התרגשתי עמוקות מהתובנה שלו. תמיד אני נפעמת מהדרך שבה הוא מעבד דברים בחייו ויוצא עם תובנה משנת-חיים, אותה הוא מיישם בתוך שנייה וחצי. מיהרתי להסכים לשתף פעולה, אבל עוד לא באמת הבנתי למה אני מתחייבת ואיך לעזאזל אני יכולה ליישם את זה באופן מלא, עם שתי הרגליים עמוק בתוך המשחק, בלי להביט רק מהיציע.
זה לקח עוד יומיים ונגיעה בהארד-קור של החרא כדי שגם אני אתעורר על החיים שלי. כי אצלי זו כבר שגרה שאם אני לא פוצעת את עצמי ככה פציעה אנושה עמוק בבשר, אני לא חווה תובנות מהותיות. אם אני רוצה לזוז קדימה, להתפתח, אני חייבת לעבור דרך מקומות אפלים, קשים וכואבים. ככה אני. אם זה לא עובר דרך כאבי תופת זה לא שווה.
אז כך קרה גם הפעם, ובנקודה הכי עמוקה של הכאב, כשהרגשתי חוסר אונים, חוסר שליטה וחורבן בית שני לפחות, הבנתי שבמהלך חלק גדול מהיום שלי, אני מתייחסת לילדים היקרים שלי כאל מטלה במקרה הטוב, ומטרד מציק במקרה הפחות טוב. אני אוהבת אותם עד עמקי נשמתי, אין כל דילמה בכך. עם זאת, לאהוב במילים ואפילו בחיבוקים ובנשיקות זה נפלא וחשוב – אבל לא מספיק. זה צריך גם לבוא במעשים ובעיקר בתפישה שלבלות איתם זו שמחה מתפרצת ולא עינוי.
מפחיד אותי שאם אתן מקום מלא למי שאני, תתגלה אשה פחות נעימה
מתוך ההכרה ביחס שלי אל הילדים, גיליתי נדבך חדש להדחקה הרגשית שלי. ההדחקה שלי אינה מתמצה במקומות בהם אני נפגעת וסופגת במקום לבטא את הרגשות. ההדחקה שלי משפיעה על כל הקיום שלי. כל ההתנהלות שלי היא מהמקום של האשה והאמא שאני רוצה להיות, ולא האשה והאמא שאני באמת. כי האשה שאני באמת אולי פחות ציורית ומתעכלת בקלות. מפחיד אותי מאוד שאם אתן מקום מלא למי שאני, אז תצא אשה פחות נעימה, תצא האשה שאני באמת – קטנונית, שיפוטית, חסרת סבלנות ושתלטנית.
הבנתי שבילוי זמן באמת עם הילדים שלי מגרד לי את הפצעים שאני שנים עומלת להסתיר ולא לגעת בהם. כי להיות באמת על המגרש ולא על היציע אומר בשבילי שאני יכולה לעשות טעויות, שאני יכולה להיכשל, שאני יכולה להימצא בסיטואציות שאין לי לגביהן פתרונים, כאלו שיותירו אותי חסרת אונים וחסרת שליטה.
לרוץ על המגרש ולבלות במאה אחוז עם הילדים זה לוותר על השליטה שאני כה נאחזת בה. זה אומר להתמודד עם ההשלכות של להיות לעיתים חרא של אמא. כי אם אשחק איתם מכל הלב והנשמה, אז אולי דברים לא יתנהלו לפי התוכניות שלי, הרצונות שלי אולי לא יושגו. בילוי איתם יצריך אותי להתמודד עם מצב שבו המטרות שאני משוכנעת שחייבים להשיג כדי להוכיח שמילאתי נאמנה את תפקידי ההורי לא יתממשו, ואני אתגלה במערומיי כאמא ממש לא מושלמת. להרשות לעצמי להביא את עצמי באמת, כפי שאני, אומר גם שלפעמים העצבים יטריפו לי את המוח ואני אפסיק להחניק את החרא הפנימי, ואז אולי הוא ייצא ברמות כאלה שגובלות בחוסר תפקוד מוחלט. חוסר תפקוד שבגללו מזמינים את רשויות הרווחה ומוציאים את הילדים מן הבית.
אז מה שעשיתי הוא להחליט לא לקחת את הסיכון. לשמור על מרחק בטוח. להיות שם פיזית, אבל נעדרת רגשית. להיות בקרבת מקום, אבל לא ממש בתוך העניין.
כן, אני נמצאת, אבל לא באמת נהנית, לא באמת מתפרעת עד הסוף
העניין הוא שההתנהלות הזו עם הילדים מעידה על ההתנהלות שלי בכל תחומי החיים, ולמעשה מונעת ממני לחיות. כן, אני נמצאת, אבל לא באמת נהנית, לא באמת מתפרעת עד הסוף, לא באמת נותנת מקום לכל מה שיש בתוכי. וכשהשיקול היחיד שמניע אותי הוא להיות אמא מושלמת בכל מחיר, הדרך הכי טובה היא להימנע כמה שיותר מטעויות על ידי הימנעות. חבל רק שהימנעות מגיעה כעסקת חבילה עם מחיר כבד של הימנעות מהצלחות, מפרגונים עצמיים, מאושר ומטונות של אהבה וחום מהיצורים הכי יקרים לי בעולם.
מה שעצוב במיוחד בכל העניין הוא שההימנעות שלי אפילו לא השיגה את המטרה של לקרב אותי להיות האמא המושלמת. זה שהחנקתי את הכעס והחרא לא מנע מהם לדלוף יפה מאוד בהזדמנויות שונות. לא באמת יכולתי להתחמק מגערה מזדמנת על ילד זה או אחר, אלא שהניסיון לא לאבד שליטה ושגם הגערה תהיה מבוקרת לא איפשר לי להיות עד הסוף בתוך הרגע וליהנות באופן מלא מהסיטואציה ומהילדים שלי.
לנסות לבלות עם הילדים בלי להגדיר מטרה לבילוי
אחרי שהבנתי את זה על עצמי החלטתי לקפוץ למים. לנסות לבלות עם הילדים בלי להגדיר מטרה לבילוי, בלי לנסות לצאת אמא טובה, או אמא מחנכת. סתם להשתטות איתם. החלטתי לאפות עוגה עם שני האמצעיים שלי. לא שמדובר באירוע יחיד במינו, אפיתי איתם עשרות עוגות, אלא שתמיד המטרה היתה עוגה טעימה, והילדים היו מעין מטרד שצריך להעסיק ולצמצם נזקים.
הפעם החלטתי ליהנות. התקשטנו בסינרי שפים מדופלמים, נתתי לשחר להקריא את המתכון ובכלל לא וידאתי שהכמויות שהוא מציין הן הכמויות המדויקות. הרצתי בראש את מקרה הלכלוך הנורא ביותר שעלול להתרחש – נוגה שופכת את כל קופסת אבקת הקקאו על השולחן, על הרצפה וגם על ארז. ואז שאלתי את עצמי: מה כל כך נורא בכך? שמחה גדולה זה לא, אבל אין בכך שום דבר שמקלחת ושטיפת הרצפה לא יפתרו. אחרי שהתמודדתי עם התרחיש הנורא ביותר, יכולתי להתפנות להיות שם באמת, לחגוג איתם את עשיית העוגה, לאפשר להם לקחת חלק מהותי, גם אם זה אומר יותר לכלוך ופחות סדר.
הקטע הוא שהלכלוך לא עלה על גדותיו וזכיתי לשיתוף פעולה נדיר בין שחר לנוגה ולא הייתי צריכה לקרוא אותם לסדר אף לא פעם אחת. לא הייתי צריכה להחניק עצבים, כי לא היו לי עצבים. המשוב היה מיידי ועוצמתי. הנאה צרופה שלי, של הילדים ועוגה טעימה ללקק את האצבעות. וכמו שנוגה אומרת: "היה פיף".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה