החיים לא דומים כלל לתוכניות ריאליטי. אם היה לי ספק בכך – הוא נעלם לאחר ההתנסות האישית שלי בשינוי גישה מול הילדים, שהתעוררה עקב צפייה בתוכנית הריאליטי "סופר נני".
בעלי ואני החלטנו שאנחנו לא מקדישים די זמן למשחק ופעילות עם הילדים, ושאנחנו צועקים עליהם ונוזפים בהם הרבה יותר מדי. חלק מהעניין בשבילי היה להפסיק להשוות למה הורים אחרים עושים ובאילו תנאים ילדים אחרים גדלים, ולהתמקד בפוטנציאל ההורי שלי ובמה שאני רוצה להעניק לילדים שלי, וגם במה שאני ממש לא רוצה להעביר להם.
אחרי שזיהינו את הבעיות, חפרנו עמוק והבנו מה שורש התופעה אצל כל אחד מאיתנו, החלטנו לפעול אחרת. אז החלטנו. אפילו יישמנו. האם המציאות יישרה קו? לא לגמרי. כי בניגוד למה שרואים בתוכניות ריאליטי, אחרי היומיים הראשונים של האפקט, השינוי וההתרגשות מכל הצדדים, החיים במתכונת החדשה מנסים ליצור איזו שגרה. ופה מתחילים לצוץ חורים באופוריה המושלמת שפינטזתי עליה.
לי אין סבלנות לתהליכים ארוכי טווח. אני מודה בזה בכל הזדמנות. להכיר בזה זה יופי-טופי, אבל לא גורם לי לשנות את הרגלי לצפות למהפך של 180 מעלות בזמן אפס. כך יוצא שכל שינוי שעשיתי שהתוצאה שלו אינה בדיוק התוצאה הסופית שאליה שאפתי, אינו שווה בעיני כלום ונמהל אוטומטית בבליל הדברים המדהימים שאני עושה ולא מפרגנת לעצמי עליהם.
כך קורה גם עם השינוי הזה. אחרי הימים הראשונים המשמחים, הילדים החלו לבחון את הגבולות שלנו: לברר מה הסיפור החדש עם ההורים האלה, שמתעניינים יותר, מבלים איתם כל אחר צהריים, מדברים בנועם וברוגע. לצד מבחני רצינות שהילדים העמידו אותנו בהם, אני גיליתי שכעס לא באמת נעלם כשמחליטים לא לבטא אותו. לכן קשה לי להתנהג בשלוה גמורה לאורך זמן בחיכוכים עם הילדים.
ההתנסות החדשה גילתה לי כי פעמים רבות הכעס שלי הוא למעשה תסכול שלא נתתי לו מקום. במקרים כאלה, בעודי מדחיקה את הרגש האותנטי שלי, השתמשתי בילדים שלי כשק חבטות נוח וזמין. בדיוק כמו במקומות בחיי שחוויתי כאב כי השתמשו בי כשק חבטות, איפשרתי לתסכול שלי לצאת על הילדים.
נכון, אני יכולה לספר לעצמי סיפורי ניחומים, שאני לא מקללת אותם ולא משפילה אותם וברור לי שהכעס עליהם קשור בי ולא בהם, עובדה שאני דואגת להבהיר להם מיד כשאני נרגעת. אבל סיפורים כאלה איפשרו לי להמשיך בהתנהגות המשתלחת שלי, ולהתעלם מכך שבכל פעם שאני מרימה עליהם את הקול, אני משפילה את האהובים שלי. אף אחד לא אוהב שצועקים עליו. זו חוויה משפילה לילדים, והאמת שגם למבוגרים. להתנצל ולהסביר את עצמי אחרי האירוע זה חשוב, אבל זה לא מבטל את רגעי האימה שילדי חווים בגלל הצעקות שלי.
ויש משהו בהכרה שלי בכך שזה מאוד לא תקין, שגורם לי להשתהות רגע לפני ההתפרצות. כן יש לי שליטה בזה, גם אם זה לא אותנטי. אני בהחלט יכולה להגיד שמאז שהתחלנו את התהליך אני צועקת עליהם הרבה פחות.
צועקת פחות, אבל עדיין צועקת, כי אני בן אדם ולא רובוט. אני לא יכולה להפוך את עורי בן רגע. עלי להודות גם שלפעמים לא מדובר בתסכול שיוצא על הילדים, אלא בכעס טהור שמכוון ישירות אליהם. למשל, כשהם דורכים על הצרכים שלי ולוחצים, שלא במודע, על כפתורים שעדיין "מדליקים" אותי. ברור לי שגם כאן מדובר בעבודה שלי על עצמי, ולא בשינוי שהילדים שלי צריכים לעבור. אם הם ישתנו, זה יהיה רק כפידבק להתקדמות הרוחנית שאני עוברת. ככל שאהיה מוכנה לוותר על הצורך להיות בשליטה, ככל שאקבל את זה שאני לא מושלמת ולעתים אפילו ממש מקולקלת, וזה לגיטימי ומותר לי, אוכל להשתחרר גם מהכעסים האלה.
כרגע, עם כל הצער שבדבר, אני צריכה לקבל שגם כשאני משנה את ההתנהגות ומכוונת למקום הנכון, דברים פועלים בקצב שלהם ואני לא יכולה לזרז את התהליך. ואין לי עדיין היכולת הנפשית להציב גבולות באופן אסרטיבי אך נעים, סמכותי אך מלטף.
יום כיף בחדר המיון
אך ההתמודדות עם הכעס היא רק חלק מהעניין. עם הזמן גיליתי כי בשל הרצון לשפר את ההורות שלי ולהיות יותר קשובה לילדים, הלכתי קצת רחוק מדי, והתחלתי לפקפק בדברים שבעבר היו לי ברורים מאליהם. כך קרה שכמי שבדרך כלל אינה מתרגשת מנפילות של ילדים ולא ממהרת לרוץ לרופאים ולהישען על הרפואה המערבית, רצתי ביום שישי האחרון עם הבכורה שלי הישר למיון, כי היא לא דרכה על הרגל.
הסיפור התחיל בנפילה מהקורקינט בחצר הבית, נפילה שגרתית שלא הדליקה אצלי נורה אדומה. אבל כשבבוקר המחרת הילדה קיפצה על רגל אחת כל הדרך מהחדר למטבח וטענה נחרצות שכואב לה ליישר את הרגל או לדרוך עליה, נלחצתי. יותר נכון – האימא במתכונת החדשה נלחצה. בתוך-תוכי ידעתי, על סמך יכולות האבחון שלי, שאין לה שבר ולא נקע, ושזו לא יותר ממכה יבשה וכואבת, אבל המקום החדש שמודע לכך שאני לא מושלמת ולא רופאה, פיקפק בכך. התחלתי לחשוב שאולי כמו שטעיתי כשחשבתי שזה בסדר גמור שאשחק עם הילדים רק כשבא לי, אולי אני טועה גם בהקשר הזה, אולי אני לא מבינה כל כך כמו שנדמה לי.
החלטתי להתעלם מתחושות הבטן והלכתי לרופאת הילדים. הרופאה לא עזרה לי להחליט. מצד אחד, ציינה כי הברך והקרסול נראים יציבים ולא נראה לה שמשהו נשבר, מנגד נתנה לי הפניה למיון ואמרה שאם לא יחול שיפור עד מחר כדאי ללכת לצילום. נראה שהאחריות מוטלת עלי ורק עלי, ואף אחד לא מתכוון להחליט במקומי.
בבוקר, לאכזבתי הרבה, הילדה המשיכה לקפץ על רגל אחת. התבאסתי רצח, יום שישי בבוקר, יום מנוחה והתרגעות ומחר מצפים לי אורחים בבית, מה עכשיו לנסוע לבית החולים, להמתין שעות ולהפוך שולחנות כדי לקבל שירות אדיב ומהיר. אבל הילדה הצהירה על העדר שיפור, והיא מסרבת לדרוך על הרגל כבר יום וחצי.
נשמתי כמה נשימות עמוקות והחלטתי שאין מנוס. אני לא מרגישה בטוחה מספיק להשאיר אותה בבית ולקוות לטוב. בית חולים – אנחנו באות.
לפני שנכנסתי לרכב ונסעתי, החלטתי ביני לבין עצמי לפעול אחרת. לא לצפות לסיים במהירות, לא להתעצבן כשדברים יפעלו על פי חוקי הביורוקרטיה, להכין את עצמי לשהות ממושכת ולהנעים כמה שניתן את הזמן הזה. אז לקחתי ספר, הצעתי לשירה להצטייד בספר או במשחק שיעביר לה את הזמן, הכנתי לה סנדוויצ'ים ולקחתי מים, ויצאנו לדרך. נסעתי לבית החולים כאילו אני יוצאת עכשיו ליום כיף עם הילדה.
כיף לא היה. אבל להפתעתי, גם לא ממש סבלתי. כל העניין נגמר בשלוש שעות, כולל נסיעות. וכן, בית החולים אינו מצטיין בשירות אדיב, מהיר או הגיוני. נשלחנו לצילום פעמיים רק כי הרופא לא טרח לשמוע מאיתנו היכן כואב לשירה, נסמך רק על ההפניה והחליט על צילום קרסול בשלב הראשון, ורק אחר כך גם על צילום ברך.
מיותר לציין שהרגל של שירה היתה בסדר גמור. לא נמצא כל שבר, נקע או סדק גרמי. לראשונה חששתי לרגע שהרופא יחשוב שאני אחת מאותן אימהות היסטריות שרצות למיון בכל פעם שהילד נשרט. אבל גם עם המחשבה הזאת התמודדתי, והחלטתי שזה מחיר קטן לשלם על התהליך הגדול שאני עושה. אני לא יכולה לעבור מקיצוניות לאיזון מבלי לדלג קצת לקיצוניות השנייה.
ובכל זאת, כדי להקל את הכאב, ואולי להרגיע את הילדה, החליט הרופא לחבוש לה את הקרסול בתחבושת מרופדת שאמורה להקל על הדריכה. אני לא יודעת אם מדובר בנפלאות הרפואה או באפקט פסיכולוגי איכותי, בכל מקרה התחבושת פעלה כקסם. אחרי הסעה מלהיבה של שירה בכיסא גלגלים מהאורתופד לרנטגן ולחניה, כשהיא הגיעה הביתה היא דרכה על הרגל, ותוך כמה שעות שכחה שאי פעם כאבה לה.
אני קיבלתי אמנם חיזוק לכך שהאינטואיציות האימהיות שלי לרוב נכונות, אך לצד זה יכולתי להכיר בצורך של הילדה שלי שאראה שכואב לה ושהיא תוכל לבטא את הכאב ולהרגיש שקיבלה טיפול לעילא ולעילא. הילדה שלי, שכבר בגיל עשר רגילה להצניע את הכאב ולא לעשות דרמות, קיבלה אישור ממני להיות ילדה ולבטא את הכאב שלה בכל עוצמה שהיא רוצה. יכול להיות שזה מה שאיפשר לה עוד באותו היום לרוץ ולקפוץ, וכבר למחרת לבקש להסיר את התחבושת.
אז אולי עוד לא הכול אצלנו מושלם, אבל לאט לאט אני מרגישה שאני מתקדמת בדרך למקום שמתאים לי. צעדים חדשים לצד צעדים מוכרים וטובים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה