לתובנת "בלי רשת ביטחון" אני מוסיפה את התובנה "אני רצה למרחקים ארוכים".
לא, הסיכוי שתפגשו אותי באמת רצה לאיזשהו מרחק בחיים האמיתיים שואף לאפס. אני גם לא צופה מושבעת של ערוץ הספורט (האמת? לא צופה בכלל), אבל זו המטפורה המתאימה ביותר למקום החדש וברגע זה הדי-מדכא שאני מתחילה לחוות בחיים שלי.
אני אומרת מתחילה, כי הדרך עוד ארוכה, ואני בתחילת הריצה. אני אומרת מדכא, כי אני לא רגילה להסתכל על יום המחר ולחשוב שיהיה ורוד, אני נוטה יותר להניח שמשהו שקשה לי להתמודד איתו כעת יישאר כך, או אף ידרדר בעתיד.
כמאמנת אני מעבירה יום יום מסר לאחרים שצריך לחשוב לטווח הארוך, לא לתת למשברים נקודתיים לשבור את הרוח ולגרום לייאוש וויתור על המטרה ארוכת הטווח. אבל אצלי בחיים אני לא ממש פועלת על פי ההבנה הזו.
כל החיים הורגלתי לרוץ למרחקים קצרים, יותר נכון – לא לרוץ בכלל. אם אני לא מגיעה ממקום אחרון לראשון בזמן אפס, חבל על השקעת הזמן והאנרגיה, עדיף לוותר ועכשיו. אם אני לא הכי טובה שיש, אז עדיף לצאת מהמשחק, חס ושלום שאגיע מקום שני, שלישי או חמישי. הציפייה שלי מעצמי להתברג תמיד במקומות המובילים, שהכל אצלי ידפוק כמו שעון ויהיה מושלם, מפתיעה לאור היעדר תחושת המסוגלות העצמית שלי.
האמונה הפנימית שלי על עצמי היא חוסר יכולת מוחלט. אם משהו לא מסתדר לי בפעם הראשונה שניסיתי אותו, אז ברור שאני לא יכולה ולא אוכל לעולם, למה לטרוח ולנסות שוב? הרי אוטוטו יגיע מישהו ויציל אותי, יעשה במקומי, למה להתאמץ לפתור בכוחות עצמי?
מתוך החוויות שאני עוברת בימים אלה מתחוור לי, למשל, שהחלום הגדול הראשון שלי להיות רקדנית מקצועית ירד לטמיון בדיוק בגלל היעדר תחושת מסוגלות. במקום להתמקד בשיפור היכולות שלי מול עצמי, הייתי עסוקה בהתקדמות שלי מול חברותיי לריקוד. ובכל פעם שמישהי הציגה יכולת מרשימה משלי, התייאשתי. למה להשקיע כל הרבה באימונים, אם בסוף יש טובות יותר?
לרגע לא התייחסתי לכך שיש סיבה למה בשיעור בלט של 90 דקות, מבלים כ-75 דקות בשיפור מיומנות אישית, במתיחת השרירים ובהארכתם, בחיזוק הטכניקה. לא כדי לגבור על אחרות, אלא כדי להגיע בכל פעם קצת יותר לקצה גבול היכולת האישית. התעלמתי מכך שמסלול החיים וההתפתחות האנושי אינו לינארי – יש מי שעושה קפיצה גדולה בתחילת הדרך, ויש מי שמזנק ואפילו עוקף בסוף. כל אחד והמסלול שלו. או כמו שהיטיב להגיד בעלי – אצנים מקצועיים תמיד מכוונים לשבירת השיא האישי שלהם, ולא לעבור את המתחרים. אכן, אצני מרתון אולימפיים יכולים להיות במשך רוב הריצה מדורגים לא במקומות המובילים, ורק לקראת הסוף לתת את הפוש שנחוץ להם כדי לקטוף את הניצחון.
שהילד יכניס את עצמו לבד לגן ויעזוב אותי, באמא שלו
ואם אני חוזרת אליי, יש סיבה שאני לא ספורטאית מקצועית: אני מתייאשת במהירות הבזק. זו גם הייתה נקודת המוצא איתה הגעתי במטרה להכניס את ארז לגן לראשונה בחייו. בתחילה ניסיתי להתחמק וקיוויתי שאוכל להפיל את העניין על בעלי. אם אני יכולה להימנע מהתמודדות עם משהו קשה ומפחיד, מעולה. אז מה אם יש לי הזדמנות יוצאת דופן לפריצת דרך אמיתית בחיי. את זה אני לא רואה. אני רואה רק מטלה מעיקה ומיותרת.
מבחינתי, שהילד יכניס את עצמו לבד לגן ויעזוב אותי, באמא שלו. אני מתביישת להגיד שזה היה משפט מפתח בהורות שלי במשך שנים ארוכות.
אז אחרי שאופציית ההצלה ירדה מהפרק תודות לגבר שבחרתי בקפידה לחיות איתו את חיי ולהיות אבא לילדים שלי, הלכתי על תוכנית ב' – "טוב, אני אעשה את זה צ'יק צ'ק ואגמור עם הדבר הזה".
גם תוכנית ב' לא הסתייעה בידי.
לפעמים נדמה כאילו היקום כולו על כל תושביו ומשאביו עסוקים רק בי ובדרך הכי עוצמתית להביא לי שיעורים לפנים. כך שכבר ביום הראשון בגן הבנתי שמהיר זה ממש לא הולך להיות. ביום השני לא נצפתה באופק פרידה ביני לבין ארז. הבנתי שיש משהו שאני מפספסת בתהליך, יש משהו שאני צריכה לקלוט כבר ומסרבת בכל תוקף להישיר מבט אליו.
אז אחרי שזיהיתי את התובנה שהטוב יגיע לחיי כשאסתכל על המרחק הרחוק ולא אתייאש מכל אבן שצצה לי בדרך, החלטתי להגיע לגן מתוך המחשבה "ייקח כמה זמן שייקח, אני פה בשביל הילד".
ואכן, ביום השלישי יכולתי להבחין בכמה נקודות חיוביות – ארז קם ממני וניגש לקבל עוגייה מהגננת, ארז משתף פעולה עם הסייעת בהתעמלות הבוקר ועוד מטעמים קטנים.
אבל אמונה פנימית שהכל צריך לקרות מיד לא נעלמת ביום, גם לא אחרי שמכירים בה. כך קרה שפריצת הדרך האמיתית שלי קרתה דווקא ביום הרביעי, שהתחיל ברגרסיה. כבר בכניסה לגן ארז התחיל להתפתל ולהראות סימנים ברורים שהוא לא מעוניין. זה המשיך עם אבחנה שלי שהגן פועל על פי סדר יום מאוד ברור, ושארז ממש לא בכיוון שלו. ילד החופש שלי לטוב וגם לרע רגיל ללוח זמנים גמיש הרבה יותר, וחלק גדול מהפעילויות והאטרקציות בגן זר לו.
מתוך החשש שלעולם לא אעזוב את הגן או שלעולם הוא לא ייקלט בגן, תחושת אי המסוגלות שלי התחילה להרים את ראשה המכוער והפחדני, אני נמצאת בגן ומטפלת בילד במקום שהצוות יתחיל לעשות את זה. אולי נוח להן שאני כאן? אולי הן מחכות שהוא יישר קו עם סדר היום של הגן במקום להתגמש לקראתו? נבהלתי שהוא לא יזכה ליחס המיוחד והאישי שיעזור לו בקליטה. ואז, כשבמוחי כבר רצות מחשבות ייאוש ואולי הגן שהתאים לנוגה יתאים לארז יותר, ביקשה ממני הגננת לצאת קצת החוצה ולהשאיר את ארז להתמודד.
מובן שעשיתי את זה, לא כדי לאפשר לארז להתמודד, כמו כדי לאפשר לי לנצל את היציאה מהגן כדי לברר אם יש מקום בגן אחר. מיותר לציין שהוא בכה בתחילה על הידיים של הגננת ואחר כך על הידיים של הסייעת. אם חושבים על זה, למה שהוא ינסה להתמודד עם הפרידה ממני, אם אני מתוך חוסר המסוגלות שלי כבר התחלתי לפעול למציאת פתרון חלופי?
ואז הגננת יצאה לבקש ממני להישאר בחוץ עוד עשר דקות. ברגע הזה, ממש שנייה לפני שאני פועלת מייאוש ומוותרת על נסיון ההתאקלמות בגן, החלטתי לשים את כל הקלפים על השולחן ולהשתמש בערכי הפתיחות והתקשורת שלי כדי להשיג תוצאה אחרת.
פשוט פתחתי את סגור ליבי בפני הגננת. שיתפתי אותה בלבטים שלי, בטעויות שאני יודעת שעשיתי בהורות שלי, סיפרתי לה מה אני רואה שמפריע לי, אמרתי גם מה אני הייתי רוצה בשביל ארז ושמבחינתי הכי חשוב כרגע שירגיש בטוח ואהוב בגן ולא אכפת לי אם הוא אוכל עם כולם, יושב על הכסא או משתתף במפגש.
ושוב, המציאות לא איכזבה. כמו תמיד כשאני הולכת עד הסוף ומוכנה לשים את עצמי כמו שאני בחוץ, מוכנה להראות חולשה ופגיעות, עוטפים אותי באהבה ובהבנה והדברים מתחילים להסתדר במקום.
הגננת הפתיעה אותי בתגובה החמה והאוהדת שלה. היא הסבירה לי שארז מתאים בדיוק לגן הזה, היא נתנה לי את התחושה שהיא יודעת מה עובר עליי מבחינה רגשית ושלאט לאט, עקב בצד אגודל, יהיה בסדר. היא שיתפה אותי בשלבי התוכנית שלה לשלב את ארז ולקלוט אותו, והחלטנו באותו הרגע על שיתוף פעולה ותקשורת בכל מה שקשור לתהליך הקניית הביטחון של ארז בגן.
הבנתי שאני חלק מהותי מהתהליך, אבל הקצב לא בשליטתי
הרגשתי שמשהו השתחרר אצלי. כל הדמעות שהוצאתי שטפו איתן את התסכול והחרדה שהיו לי לגבי התהליך. הבנתי שאני חלק מהותי מהתהליך, אבל הקצב ממש לא בשליטה שלי.
כשחזרנו שתינו לגן, ארז כבר היה רגוע על הידיים של הסייעת והאווירה כבר השתנתה. הגננת ראתה אותי ובעיקר את ארז, ואני הרגשתי איך המקום הנקי שבו אני נמצאת משפיע על תחושת הביטחון של הילד שלי בגן החדש. הוא הסכים לאכול את הסנדוויץ' שנמנע מלאכול בזמן הארוחה, חקר יותר ויותר את פינות הגן השונות ושיחק במרחק ניכר ממני.
נכון שעדיין לא עזבתי אותו ליותר מחצי שעה, וסביר להניח שגם מחר אפרד ממנו רק לזמן קצר, אבל עכשיו יש לי ידיעה ברורה שאנחנו בכיוון הנכון ואם אני רצה למרחקים ארוכים, אני צריכה לזכור שעכשיו בתהליך הזה אני רק במטר הראשון.
במקום שהייתי מוכנה לשים בצד את המחשבה הראשונית שאני לא יכולה, הצלחתי להפוך את הקערה על פיה, וליצור שיתוף פעולה נפלא ופורה עם הצוות בגן במטרה לאפשר לארז את החוויה הנעימה והבטוחה שחשוב לי שתהיה לו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה