זהו. נגמר לי הלילה. השעה חמש ורבע לפנות בוקר, והבנתי שהסיכוי שאחזור לישון כרגע הולך ונעלם, אחרי שעתיים שביליתי בחדר של ארז בניסיון להרגיל אותו להירדם בכוחות עצמו במיטה שלו. מעולם לא העליתי בדעתי שנסיונות הרדמה של פעוט במיטתו יכולים להיות טיפול פסיכולוגי מקיף ומזכך.
עד שארז הגיע לעולמי לא התמודדתי עם בעיות שינה של פעוטות. שלושת ילדיי הגדולים ישנו לילה שלם כבר מגיל חודשים מספר. אמנם השתמשתי בטלוויזיה כמרדים הלאומי (עניין שאני עצמי חלוקה לגביו, בעיקר בגלל ההבחנה שאני מנסה לעשות בימים אלה בין צפייה בטלוויזיה בכיף לפני השינה לבין כלי מרדים שהילד אינו יודע להירדם בלעדיו), אבל השינה היתה שנת ישרים ללא התעוררויות באמצע הלילה שמסתיימות במיטה שלי.
ארז ישן במיטה שלי במשך תקופה ארוכה יותר מאחיו והתרגל כשהיה מתעורר במהלך הלילה לקבל את החיבוק המרגיע ממני, הנקה, וברבות הימים – בקבוק. כך יצרתי למעשה מצב שהוא תלוי בי כדי לחזור ולהירדם.
זה כבר תקופה של כמה חודשים שהוא אינו ישן במיטה שלי, אבל ממשיך להתעורר בלילה ולהזעיק אותי. במהלך השבועיים האחרונים התחלנו בעלי ואני להרגיל אותו לשינה סדירה במיטה שלו לאורך כל הלילה. קיבלנו החלטה להוציא את אלמנט הטלוויזיה מהמשוואה. וראו זה פלא, חצי שעה עד ארבעים דקות של טקס השינה, והוא נרדם. הבעיה המרכזית נותרה ההתעוררויות החוזרות ונשנות במהלך הלילה, התעוררויות שפוגמות משמעותית בשנת הלילה שלו ושלי.
בתחילה בעלי היה זה שמרדים אותו, ואני נכנסתי לתמונה בלילה. היה לי נוח שעם מה שתפשתי כעול ההרדמה יתמודד בעלי. לא הבנתי שזה מקבע את המצב אצל ארז, שעל אמא אפשר לחגוג. אכן, החלוקה הזו בינינו לא הולידה שיפור משמעותי עם הזמן החולף. ארז המשיך להתעורר מספר פעמים בלילה ולדרוש את תשומת ליבי המלאה והסחוטה מעייפות.
הייתי צריכה להיות שפוכה כמה לילות ברצף ולנהל שיחה נוקבת עם בעלי, במהלכה הוא שיקף לי שמדובר בעוד מקרה שבו נוח לי להישען ושמישהו אחר יעשה בשבילי, כדי לקלוט שזה לא עסק. אם אני רוצה שיפור מהותי בשנת הלילה שלי, אני צריכה לעבוד בשביל זה. אני צריכה לקחת אחריות על טעויות שטעיתי ועל הפתרונות שאני רוצה ליישם.
ובאמת, ברגע שהחלטתי לרדת מהיציע אל המגרש, קיבלתי החלטה להרגיל את ארז לישון בלי תלות בי או בבקבוק שלו. "מהיום אני מקריאה לך סיפור לפני השינה עד שתמצא את הדרך להרדים את עצמך", אמרתי. וואלה, עובד. לא פשוט ולא קל. חצי שעה של הקראת סיפור תוך התעלמות מנסיונות משיכת תשומת של הילד. הוא מנסה לרדת מהמיטה ואני מחזירה, הוא מנסה לטפס עליי ואני מזיזה אותו ממני בעדינות וממשיכה כמו מנטרה להקריא בקצב אחיד ומונוטוני, בקול שהולך ונחלש עם מרווחים הולכים וגדלים בין מילה למילה.
הפידבק היה מיידי. בערב הראשון הוא ישן ברצף חמש שעות וביום השני כבר שש שעות. הקושי המרכזי היה להחזיר אותו למצב שינה לאחר שהוא מתעורר באמצע הלילה, וזאת ללא התערבות שלי. החלטתי שכדי לקטוף פירות בטווח הארוך אני צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר בטווח הקצר. וכך במקום לארגן לי את הפוף הכייפי שאני יכולה לישון עליו לצידו עד להירדמות המיוחלת, החלטתי לשבת על כסא, לא לדבר איתו, לא לחייך אליו, לא ליצור קשר עין ולהתעלם לחלוטין מהתנהגויות לא רצויות כמו בכי, תזוזות וכולי. אני רק על תקן מחזירה למיטה. הוא מנסה לרדת ואני מעלה בחזרה.
בזווית העין ראיתי את התסכול שלו
מובן שכשהחלטתי את ההחלטות האלה עוד לא היתה לי ההתנסות בפועל. המחיר הוא מחיר כבד מאוד. במיוחד כשמצאתי את עצמי הלילה ישובה על הכסא משלוש עד חמש לפנות בוקר. ארז בוכה ואני נאטמת ומדחיקה את כל האוטומטים שלי לרוץ ולהציל אותו. ברור לי שזו הדרך עבורו ועבורי, הוא צריך למצוא את הדרך להרדים את עצמו בעצמו. התחשק לי לרוץ אליו, לעטוף אותו בזרועותיי ולשאת אותו למיטה החמימה שלי, אבל עצרתי את עצמי. בזווית העין ראיתי את התסכול שלו, הנסיונות להרדים את עצמו פעם עם מציצה של הבקבוק הריק, פעם באמצעות החזקת חיתול הבד ופעם בליטוף בובת הפיל הרכה והקטיפתית שקיבל ביום היוולדו מסבתא וסבא.
ואז הגיע הרגע לו פיללתי: הוא נראה כאילו נרדם, גבו עולה ויורד בקצב נשימות קבועות של מי שעולם השינה קרא לו. אני קמה מהכסא, מתכננת את היציאה מהחדר, ואז שוב עולה קול הבכי המתסכל. כך זה חזר על עצמו שעתיים שלמות. רוב הזמן בהיתי במזגן וחשבתי מחשבות, בשלב כלשהו העייפות עברה ממני והלאה, הראש התחיל להתרוקן משטויות וטרדות אחרות ובהירות מפתיעה ועוצמתית הגיחה.
לא התחברתי רגשית למשמעויות העמוקות של היותי אמא
אחד הפחדים הגדולים שלי הוא שאהיה אמא כל כך גרועה ולא ראויה שיקחו לי את הילדים. יכול להיות שעבור רובכם מדובר בשטות אווילית, שאינה קשורה למציאות, אבל עבורי מדובר בחרדה אמיתית. והנה ברגע אחד, מהמתסכלים שידעתי, כשאני כבר קרוב לשעתיים שנדמות כנצח ממתינה שארז יירדם ולא באמת מאמינה שזה יקרה אי פעם, שחררתי את החרדה שלי. מהמקום הנמוך הזה, מרוט העצבים והכואב, שאני רואה את המצוקה של הבן שלי ויודעת שכל התערבות שלי רק תחריף את התלות שלו בי ותפגע בעצמאות שלו, קלטתי שאף אחד בעולם לא יכול לקחת אותו ממני. כי למרות כל הטעויות שעשיתי, עושה ואעשה, למרות שאני רחוקה מלהיות אמא מושלמת, אני אמא שלו. פתאום ראיתי את הפחד שיקחו לי את הילדים באור אחר. יכולתי לזהות שהחרדה הזו נולדה מהמקום שלא באמת לקחתי אחריות על ההורות שלי. היה לי נוח לזרום, לזרוק את עיקר המשקל על בעלי. לא התחברתי רגשית למשמעויות העמוקות של היותי אמא, מהרגע שהפכתי לאחת כזו ועד עולם. רציתי רק את הרווחים המדהימים שמתלווים להורות והעדפתי שמישהו אחר, לעיתים קרובות בעלי, ישלם את המחירים. מתוך המקום שצמצמתי את קבלת החלטות שקשורות לילדים שלי, חשפתי את עצמי בראש שלי לאפשרות שהם יילקחו ממני.
ודווקא בנקודה הזו בזמן, הנקודה המייאשת כל כך, שגרמה לי להרגיש חסרת אונים כמו שלא הרגשתי מאודי, הרגשתי את עצמי הכי אמא שבעולם. ידעתי בוודאות ברורה שהחרב המתנופפת שמישהו מתישהו יכול לקחת ממני את הילדים – לא קיימת יותר. ידעתי שאהפוך עולמות ואשלם מחירים כדי לתקן את מה שקלקלתי. כי אני כבר עושה את זה. כי אני הפסקתי להסתכל מהצד והחלטתי להיכנס עמוק למשחק ולהיות אמא כמו שאני, בדרך שלי, לטוב ולרע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה