אני מתחילה להיות האמא שתמיד חלמתי להיות. איזו תחושת סיפוק! אני לא מאמינה שהצלחתי, ואפשר לומר שבקלות יחסית.
כן, זה מצריך נחישות, הסתכלות לטווח ארוך ונכונות לשלם מחיר בטווח הקצר, שעיקרו הקושי שלי לראות את ילדיי האהובים חווים תסכול. אבל ברגע שהבנתי שאין קיצורי דרך ואני חייבת לעבור דרך הקשיים האלה כדי ליצור לי ולילדיי עתיד טוב יותר, השכלתי לעשות את הפעולות הנחוצות.
אני כל כך מרוצה, שאני רואה את עצמי לבושה בשמלת מלמלה מתנפנפת, יושבת על מחצלת משובצת באחו ירקרק, מדושנת עונג לצד ארבעת זאטוטיי המאושרים, אוחזת ידיים עם בעלי היקר ושנינו מישירים מבט אל עבר האופק. החיים היפים.
אחרי שהתמודדתי עם השינוי הראשוני הקל ואחרי שעברתי לשלב שבו האשליה הראשונית התנפצה, הגיע השלב השלישי, הרציני מכולם. השלב שבו לקחתי אחריות אמיתית ומלאה על ההורות שלי.
השקעתי אנרגיות רבות ומיותרות במקומות הלא נכונים
בראשונה, עשר שנים אחרי שהפכתי לאמא, אני מבינה את המהות האמיתית של התפקיד הזה. אין לי כל מטרה להלקות את עצמי או להניח שהייתי זבל של אמא לפני כן. זה לא הסיפור. אבל הייתי עסוקה בלהיות אמא מושלמת, והייתי עסוקה בלנפנף את הילדים שלי מעליי כדי שגם לי יהיה קצת זמן לעצמי. השקעתי אנרגיות רבות ומיותרות במקומות הלא נכונים, כאשר למעשה עכשיו אני רואה שאני יכולה לקבל תוצאות הרבה יותר טובות בהשקעת אנרגיה נמוכה משמעותית ובלי להרים את הקול, בלי לאיים ולהעניש אפילו לא פעם אחת. אשכרה, התגשמות חלום, מימוש הפוטנציאל ההורי שלי .
היום יכולתי להתנסות בחוויה המרנינה הזו לגמרי לבדי. בעלי לא היה בבית במהלך כל היום, הגדולה במחנה של הצופים ואני נשארתי בבית עם שלושת הקטנים. בדרך כלל סיטואציות כאלו הולכות יד ביד עם צרחות עד לב שמיים, אובדן עשתונות שלי, בכי קורע לב של הילדים, טריקת דלתות וציפייה היסטרית של כל הנוכחים שאבא יחזור כבר הביתה.
כשבעלי היה מגיע, הייתי מזעיפה לו פנים, הרי הוא אשם שהשאיר אותי לבד עם הילדים. הילדים היו קופצים עליו כמו מצפים להצלה מהאמא המרשעת וחסרת האונים, ואני הייתי בשמחה מעבירה לו משמרת ומסתגרת בחדר השינה לנשום קצת ולהדחיק את תחושת הבטן הכואבת ששוב נכשלתי כאמא.
אני כבר לא צריכה שבעלי יציל אותי מהילדים
היום החוויה היתה כל כך שונה, שאני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאני לא חולמת. אני ממש לא עייפה, לא מותשת, לא מוטרדת ולא צריכה שבעלי יציל אותי מהילדים. הילדים רגועים, שמחים ונהנים משגרת חופש סטנדרטית לגמרי.
כיוון שידעתי מראש שבעלי ייעדר מהבית היום, התכוננתי מראש ליום קשה, ליום שבו אם אספיק משהו מעבר להתעסקות בילדים זה יהיה בגדר נס. בפועל, הספקתי הרבה מעבר לתכנונים שלי בכל הקשור למטלות הבית, ועל הדרך הקדשתי זמן איכות לכל אחד מהשלושה בנפרד. התמודדתי בנחישות ובאומץ גדול עם כמה משברים שבעבר היו מתלקחים בשניות לעימות קולני וכוחני, ויכולתי אפילו ליהנות מזמן פנוי לעצמי לקרוא ספר ולשבת לכתוב.
מה שעזר לי מאוד לעבור את היום בשלום ובהנאה היו הצעדים הקטנים שעשיתי, הבחנתי בהם ופרגנתי לעצמי עליהם. בכל פעם שהצלחתי לפתור בדרכי נועם אירוע עם אחד הילדים, טפחתי לעצמי על השכם והייתי עסוקה בהצלחה שחוויתי ולא בכמה שעות נותר לי עד סוף היום. כך דילגתי מעניין לעניין בנועם, תוך פרגון בכיף לילדים על ההצלחות שלהם ועל מטלות שעשו והתעלמות ברורה ונחושה מהתבכיינויות, התנהגויות שליליות ונסיונות למשוך תשומת לב יתרה. וכאילו כל מהלך היום המיוחד והמרגש לא היה מספיק, קיבלתי בצהריים התנסות נוספת בדמות הפסקות חשמל חוזרות ונשנות. זה היה אירוע השיא של יום מעמת ומצמיח. בבית שלנו, שבו בכל חדר דולקת טלוויזיה ורף העצבים שלי עולה ביחד עם מד הלחות, הפסקת חשמל אינה עניין של מה בכך. כן, ללא ספק פיתחתי תלות בקידמה הזו. להעביר צהריים בסוף חודש יולי ללא מזגן וללא טלוויזיה שעוזרת לארז להירדם זה מתכון לסיוט מתמשך.
כולם חיפשו את העזרה שלי באותו הרגע ממש
הפסקת החשמל תפסה אותנו בדיוק ברגע כזה. ארז הקטנטן כבר היה עייף ולקראת שנת צהריים כשלפתע כבה המזגן ונסגרה הטלוויזיה, הוא החל לבכות ורצה אותי. בדיוק באותו הרגע הייתי באמצע הקראת סיפור לשחר. נוגה, שניסתה להירדם בחדרה, יצאה בריצה כי מנורת הלילה כבתה. כולם חיפשו את העזרה שלי באותו הרגע ממש.
ואני, אני פעלתי כמו אמא. לא איבדתי את העשתונות, למרות שזה עבר לי בראש ולרגע קט אפילו חשבתי להתקשר לבעלי (כאילו שיש לו קשרים עם חברת חשמל והוא יכול בכוח המחשבה בלבד להחזיר לי את החשמל לבית). לא קיללתי את האמא של חברת החשמל (למרות שהחשמל נכבה ונדלק שוב לסירוגין בהפרשים מעיקים של דקה או שתיים והיה עניין מעצבן ברמות). במקום כל אלה, הסברתי באורך רוח לילדים שלי שהמכשירים כבו כי יש הפסקת חשמל, הצעתי לנוגה לשבת איתנו עד שהאור ישוב, הסברתי לשחר שהמשך הסיפור ייאלץ לחכות לרגע שאתפנה, ורצתי אצתי לטפל בארז שבחר בדיוק בעיתוי הזה כדי לארגן לי חבילה ריחנית בחיתול.
אז כן, ארז בכה ושחר לא הפסיק לדבר ואני חששתי מהאפשרות שהחשמל לא ישוב במהרה, אבל החלטתי להתעסק במה שעליי לעשות כרגע, צעד אחר צעד בלי להילחץ ממה שאולי יקרה בהמשך ואולי לא. בדיוק כשהשלווה חזרה לביתנו, חזר גם החשמל.
וגם כאן פעלתי בסבלנות ובהתאם ליכולת דחיית הסיפוקים של כל אחד מהילדים. בתחילה הדלקתי את הטלוויזיה והרגעתי את ארז, כשהוא חזר להיות נינוח, לקחתי שוב את נוגה לחדרה, שמתי לה את הדיסק שרצתה לראות, הדלקתי את מנורת הלילה והנחתי לה לנסות לישון.
אז שבתי לשחר וקראנו בצוותא. היה ממש מרגש.
אני חושבת שמה שאיפשר לי לחוות חוויה כל כך יוצאת דופן ומופלאה זו ההחלטה שלי שאני יכולה. אני יכולה להתמודד עם היום הזה, אני יכולה להתמודד לבד עם הילדים, אני יכולה לפתור כל עימות וכל משבר שיתרגש עלינו בעצמי ובדרכי נועם. אני לא במלחמה עם הילדים שלי ואני לא צריכה להוכיח שליטה עליהם, לכן אני יכולה לפעול בסמכותיות כזו שמכבדת אותי ואותם. אין לי צורך לנאום נאומים ולחזור שוב ושוב על אותה בקשה, זה מקטין אותי ואותם. הם הרי חכמים כל כך ומבינים גם בפעם הראשונה שביקשתי.
האלמנט השני שעזר לי הוא שפרגנתי לעצמי על כל אירוע קטן כגדול. לא הייתי עסוקה באירועים הבאים ולא הצבתי לעצמי מטרה, לא להתפרץ בשום מצב. הייתי במקום שבו יכולתי לראות את השינוי בהתנהלות שלי, יכולתי להיות גאה בעצמי על כל שיחה שנגמרה בטוב והיתה בקלות יכולה להיגמר בצעקות ובמפח נפש. זה נתן לי תחושת סיפוק, גאוה ועוצמה וגם מילא אותי באנרגיות שעזרו לי להתמודד עם כל אירוע נוסף.
בסופו של היום, הייתי מרוצה והרבה פחות עייפה מבדרך כלל, גם מהבחינה הפיזית ובעיקר מהבחינה הנפשית. כשבעלי הגיע לא רק שלא זעפתי מולו על שהשאיר אותי עם כל הילדים, אלא הודיתי לו על היום המופלא שחוויתי בזכות זה שהייתי איתם לבד, כך לא נשענתי עליו ויכולתי לגלות את עצמי במלוא עוצמתי. החופש הגדול מעולם לא נראה חופשי ואופטימי כל כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה