סיימתי עכשיו לצפות בסרט The Help (ארה"ב, 2011). הסרט מתרחש במיסיסיפי בשנות ה-60 ובמרכזו בחורה דרומית לבנה, החולמת להיות סופרת ומחליטה לראיין את עוזרות הבית האפרו-אמריקאיות שעובדות במשך שנים אצל המשפחות הלבנות בעיירה, מגדלות את ילדיהן וזוכות ליחס משפיל. הסרט הנפלא והמרגש מתאר את האומץ של אותן עוזרות, שמחליטות יום בהיר אחד לספר את סיפורן, לתאר את כל המעללים וההשפלות שהן חוות. מדובר בתקופה של לפני חמישים שנה, אחרי תקופת העבדות ועדיין הגזענות בוערת. לא שעכשיו היא נעדרת, היא רק החליפה צורה.
התחברתי לסרט בקלות, הוא נגע בי בדיוק בקושי שלי לספר את האמת שלי, זו שאני מנסה להביא באמצעות הבלוג והטורים שלי. יכולתי לראות בכל אותן נשים לבנות וגזעניות את כל דמויות הסמכות שפגשתי אי פעם שרצו שאהיה מישהי אחרת, שלא אעשה להם בושות, שלא אסטה מהכללים הנהוגים והרצויים.
הסרט חיזק אצלי את התחושה הנכונה שאני מקבלת מלפרסם ברבים את הסיפור שלי דרך הרגשות שלי, עליהן איש לא יכול לערער. הבנתי את העוצמה והריפוי של הכתיבה שלי בתהליך ההתמודדות עם כל הכאב שקיים בי.
מסתבר מהסרט, שלא רק אני מוצאת שהדבר שהכי מפחיד תגרנים ואנשים כוחניים הוא שישפילו אותם ברבים. בשבילי יש כל כך הרבה חופש רק מעצם זה שאני מחליטה לשתף בסיפור שלי, באמת שלי, בכאב שלי. זה נותן לי הרגשה מעצימה ומספקת, שאני כבר לא צריכה להתחבא, אני לא צריכה להציג מצגת שווא, אני לא צריכה ללכת על ביצים ולהיזהר שאולי מישהו לא יאהב את הדיעה שלי ואולי אני בטעות אגיד משהו שיעצבן אותו.
הסרט הבהיר לי שהכתיבה שלי היא הרבה יותר ממשהו שאני נהנית ממנו, אלא צורך של ממש. צורך לספר את הסיפור שלי. צורך לבטא את כל מה שהדחקתי שנים כי שיחקתי את המשחק.
ברוח זו ולקראת פורים אני מסירה מעליי את כל המסכות שאולי עוד נותרו ומקווה להמשיך להיות נאמנה לעצמי, לעשות מה שאני אוהבת, לעבוד רק במה שמעניין אותי ונעים לי, לפגוש רק אנשים שנחמד לי בחברתם ולציית רק לקול הפנימי שלי.
אני תמיד אומרת שלכאב כמו גם להבנת תהליכים פנימיים יש כמה רבדים, וגם אם נגעתי ברובד אחד, בדרך כלל יש עוד רובד שלא הגעתי אליו. הסרט עזר לי להתחבר לרובד עמוק יותר. הבנתי כמה הנפש שלי חשובה יותר מהכל, יכולתי להתחבר פתאום לכל אותם אנשים במהלך ההיסטוריה שהיו מוכנים לשבת בכלא רק כדי לא לוותר על האמונות שלהם והערכים שלהם.
אז לשמחתי, אני לא מתמודדת עם הדילמה הזו, אבל אני מתמודדת עם דילמות אחרות. ודילמה כדילמה תמיד מלווה במחיר. ואני קיבלתי עוד קמצוץ של אומץ להמשיך בדרכי גם אם זה אומר לשלם מחיר. החלטה כזו קיבלתי רק השבוע, כשהחלטתי להפסיק באמצע עבודה מסוימת רק כי לא נהניתי ממנה. מה שמדהים היה שממש דקות אחרי שהודעתי על סיום עבודתי, מוכנה להתמודד עם ההשלכות של אי הנעימות וההפסד הכספי, קיבלתי הצעת עבודה אחרת שנראית לי יותר מעניינת ואפילו יותר כלכלית.
אז היקום, כהרגלו מסמן לי בקטנות שאני בכיוון הנכון, אם אני רק מעזה לפתוח את העיניים, להסיר את המסכה וללכת עם האמת שלי. כי ללכת עם האמת שלי ולספר את האמת שלי זה הכוח הכי גדול שלי.
התחברתי לסרט בקלות, הוא נגע בי בדיוק בקושי שלי לספר את האמת שלי, זו שאני מנסה להביא באמצעות הבלוג והטורים שלי. יכולתי לראות בכל אותן נשים לבנות וגזעניות את כל דמויות הסמכות שפגשתי אי פעם שרצו שאהיה מישהי אחרת, שלא אעשה להם בושות, שלא אסטה מהכללים הנהוגים והרצויים.
הסרט חיזק אצלי את התחושה הנכונה שאני מקבלת מלפרסם ברבים את הסיפור שלי דרך הרגשות שלי, עליהן איש לא יכול לערער. הבנתי את העוצמה והריפוי של הכתיבה שלי בתהליך ההתמודדות עם כל הכאב שקיים בי.
מסתבר מהסרט, שלא רק אני מוצאת שהדבר שהכי מפחיד תגרנים ואנשים כוחניים הוא שישפילו אותם ברבים. בשבילי יש כל כך הרבה חופש רק מעצם זה שאני מחליטה לשתף בסיפור שלי, באמת שלי, בכאב שלי. זה נותן לי הרגשה מעצימה ומספקת, שאני כבר לא צריכה להתחבא, אני לא צריכה להציג מצגת שווא, אני לא צריכה ללכת על ביצים ולהיזהר שאולי מישהו לא יאהב את הדיעה שלי ואולי אני בטעות אגיד משהו שיעצבן אותו.
הסרט הבהיר לי שהכתיבה שלי היא הרבה יותר ממשהו שאני נהנית ממנו, אלא צורך של ממש. צורך לספר את הסיפור שלי. צורך לבטא את כל מה שהדחקתי שנים כי שיחקתי את המשחק.
ברוח זו ולקראת פורים אני מסירה מעליי את כל המסכות שאולי עוד נותרו ומקווה להמשיך להיות נאמנה לעצמי, לעשות מה שאני אוהבת, לעבוד רק במה שמעניין אותי ונעים לי, לפגוש רק אנשים שנחמד לי בחברתם ולציית רק לקול הפנימי שלי.
אני תמיד אומרת שלכאב כמו גם להבנת תהליכים פנימיים יש כמה רבדים, וגם אם נגעתי ברובד אחד, בדרך כלל יש עוד רובד שלא הגעתי אליו. הסרט עזר לי להתחבר לרובד עמוק יותר. הבנתי כמה הנפש שלי חשובה יותר מהכל, יכולתי להתחבר פתאום לכל אותם אנשים במהלך ההיסטוריה שהיו מוכנים לשבת בכלא רק כדי לא לוותר על האמונות שלהם והערכים שלהם.
אז לשמחתי, אני לא מתמודדת עם הדילמה הזו, אבל אני מתמודדת עם דילמות אחרות. ודילמה כדילמה תמיד מלווה במחיר. ואני קיבלתי עוד קמצוץ של אומץ להמשיך בדרכי גם אם זה אומר לשלם מחיר. החלטה כזו קיבלתי רק השבוע, כשהחלטתי להפסיק באמצע עבודה מסוימת רק כי לא נהניתי ממנה. מה שמדהים היה שממש דקות אחרי שהודעתי על סיום עבודתי, מוכנה להתמודד עם ההשלכות של אי הנעימות וההפסד הכספי, קיבלתי הצעת עבודה אחרת שנראית לי יותר מעניינת ואפילו יותר כלכלית.
אז היקום, כהרגלו מסמן לי בקטנות שאני בכיוון הנכון, אם אני רק מעזה לפתוח את העיניים, להסיר את המסכה וללכת עם האמת שלי. כי ללכת עם האמת שלי ולספר את האמת שלי זה הכוח הכי גדול שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה