אני מדברת, מדברת, אפילו כותבת על זה ושוב מועדת באותה נקודה בדיוק. אני מקבלת סימן קטנטן שמשהו לא מריח טוב, מדחיקה אותו, משתיקה אותו, אומרת לעצמי שזה לא נורא ואז, כמה מפתיע, אני מקבלת את זה בהרבה יותר גדול ומסריח, כך שאני כבר לא יכולה להתעלם מזה יותר. אלא שכאשר מגיע העניין הגדול, זה אחרי שכבר צברתי שיט של הרבה דברים קטנים וזה מתפרץ בצורה קולוסלית ואולי לא פרופורציונלית. ואולי כן פרופורציונלית וזו אני שכרגיל שופטת את עצמי ואת התחושות שלי לחומרה.
העניין הפעם קשור לעורך שלי בעיתון. למי שלא יודע, אני גם כתבת החדשות והתרבות של א-לה כפר המקומון של כפר ורדים והסביבה. אני מאוד נהנית מהעבודה, הכתיבה ברור שמשמחת אותי ומדי פעם יש לי אפילו הזדמנות לסקר ולחקור לעומק משהו מהותי וחשוב, כתבה שבה תרמתי ערך לציבור הקוראים, אפשרתי להם להעמיק ידע לגבי נושא שאולי יעניין אותם ויהיה קרוב לליבם.
כמובן שזה לא מרגש אותי כמו כתיבת הטור האישי שלי, אשר מתוך חדוות היצירה והכתיבה התפתח לכדי בלוג תכוף יותר.
בכל מקרה, העבודה בעיתון גם מאפשרת לי להתבטא בכתיבה וביכולת שלי להגיע למידע שלא ידוע לציבור, לשאול שאלות נוקבות ולספק שקיפות, שאני כל כך מאמינה בה. העבודה משמחת גם כי אני אדון לעצמי, עובדת מהבית, הרוב בשיחות טלפוניות ויש לי מרחב ביטוי רחב ביותר, שאני יכולה לזקוף לעורך שלי.
אלא שלאחרונה התחיל העורך שלי להקניט אותי בקטנות, לזרוק פה ביקורת, שם הערה שאינה במקום. בפעם הראשונה שזה קרה, התעצבנתי והבלגתי. סיפרתי לעצמי שזה לא מספיק פוגע ולא נורא ואני יכולה לנשוך את השפתיים ולהמשיך הלאה. טעות.
כיוון שלא העמדתי אותו במקום, אפשרתי לו למעשה להמשיך בקו הביקורת הזה, סביר בלי טיפת מודעות לאפקט שזה יוצר אצלי. השבוע קרו שני אירועי ביקורת כאלו, שכל כך פגעו והכעיסו אותי שגרמו לי לשקול את המשך עבודתי בעיתון. עיתון שנקשרתי אליו ואיכותו חשובה לי מאוד.
הבעיה איתי היא שאני כל כך מורגלת שלאנשים אחרים מותר להיכנס בי, להגיד משהו מגעיל ולפטור את זה בגיחוך קל או לבקר מתוך "מטרה ללמד", שכאשר אירוע כזה מתרחש אני ברגע האמת מתאבנת, משתתקת ומעלימה את כאב הפגיעה.
אני, שבמצב רגיל לא סותמת את הפה, שלא חוששת לשאול שאלות עיתונאיות קשות, חריפות וחדות כדי להוציא את האמת לאור, אני נאלמת דום תחת אמירה לגלגנית ומגעילה עליי.
אז עורך יקר שלי, לא מתאים לי. לצערי ואולי לצערך נזכרתי מאוחר, אולי אם הייתי מדברת קודם הייתי מונעת מעצמי את ה"ליקויים המהותיים" בהם בחרת להשתמש על אחת הכתבות החשובות שנכתבו בעיתון בתקופה האחרונה.
אבל אין לי אופציה אחרת, אני נמצאת איפה שאני נמצאת. היה יכול להיות מעולה אם הייתה לי היכולת והתבונה להעמיד אותך במקום בפעם הראשונה, אולי היה אפילו עדיף אם מלכתחילה זה לא היה מזיז לי. אבל אלו יהיו ניסיונות לשנות מציאות שאין לי שליטה עליה. עכשיו הבנתי שההתבטאויות האחרונות שלך אליי לא לעניין. יש דרך ללמד ולהעצים שאינה פוסלת, אלא מראה מה עוד ניתן לעשות.
היית יכול להגיד שיהיה מעולה אם נקבל תגובה גם מ... וגם מ... ולא לציין שזה ליקוי מהותי שלא השגתי תגובה מ...כאשר לוחות הזמנים הצפופים בהם אנחנו עובדים ידועים לך.
אם תרצה, אשמח בארבע עיניים להראות לך איך כל סעיף ביקורת יכול היה להיות נקודה מלמדת ומעצימה עבורי, גם התוצאות עבורך ועבור העיתון היו יכולות להיות בהתאם. ככה אני עובדת ורק ככה.
אני לא צריכה שתקטול את מה שעשיתי, מספיק שאני אראה את העריכה שלך בעיתון, כדי להבין מה יכולתי לעשות אחרת. תן לי את הקרדיט הזה.
ואולי יש בי יותר פגמים מיתרונות כעיתונאית, לגיטימי. אם זה המצב, תנהג בהגינות ונפרד כידידים.
כרגע אני במצב שההנאה מהעיתון מתחילה להיות מוטלת בספק, לאור הביקורות שאני חוטפת על זה שאני לא העיתונאית המושלמת עבורך. לא אתיימר לחשוב במקומך, אבל אני בהחלט לא פוסלת את האפשרות שאתה בכלל לא מודע לדרך שבה אתה מתבטא לעיתים, יכול בהחלט להיות שמבחינתך מדובר על ביקורת בונה.
אז לך ולכל ההולכים שבי אחרי ביקורת בונה. פעם אחת ולתמיד תבינו שאין חיה כזו. ביקורת בהגדרה היא מקטינה ונוזפת במבוקר. זה לא יכול לבנות, רק להרוס.
אתם רוצים להראות, ללמד, לשפר? נפלא, תתנו דוגמה אישית, תציעו לפעול בדרך אחרת בעתיד, תגידו כמה יותר טוב יהיה אם...ולא כמה גרוע זה שאין...
אבל כיוון שאני יודעת שאין לי שליטה על אחרים, אין לי יכולת ללמד אחרים איך לפרגן, איך להעצים, איך ללמד, אני יכולה רק לקבל את ההחלטות שלי על סמך הנתונים שבידיי. וכרגע, הכי ברור לי זה שאין לי עניין בביקורת כחלק ממארג חיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה