שמתי לב שכאשר יש לי מצב רוח יותר טוב אני פחות כותבת, לא שזו נראית לי תגלית היסטרית, אבל בכל זאת. הכתיבה הפכה לכלי משמעותי לשחרור ולעיבוד הרגשי שלי. יוצא שיותר קל לי לבטא את מה שאני מרגישה בכתיבה. רק לפני כמה ימים בשיחה עם בן זוגי הבנתי שהתקשורת הרגילה שלי בעל פה עוברת דרך מסננים שסיגלתי לעצמי בשפה רק כדי שלא אצטרך להתחבר רגשית.
יותר קל לדבר על אחרים, לספר סיפור על אירוע שקרה מתוך התייחסות לאלמנטים הכרונולוגיים של מה קרה, מי אמר מה אל מי ועל מי, במקום להגיד מה אני הרגשתי עם זה, איך אני חוויתי את האירוע ובכלל מה עובר עליי.
ככה למדתי לדבר, עם מחסום שמשאיר אותי מחוץ לתמונה. יכול להיות שאני לא לבד בסיפור הזה, כנראה שרוב האנשים מתקשרים בצורה הזאת, אלא שהיום בניגוד לעבר, זה שכולם עושים משהו כבר לא סיבה מספיק טובה גם בשבילי לעשות את אותו הדבר.
עכשיו שלמדתי על עצמי שאני מסתירה את הרגש שלי מאחורי דיבורי סרק, אני מוצאת שכאשר אני לא עושה את זה, יש לי הרבה פחות מה להגיד. כאילו הפעלתי דיבור בשביל למלא חלל ריק, שלא אצטרך להישאר בדומיה לבד עם הרגשות שלי או יותר נכון עם החרדות שלי.
כל כך הרבה שנים הייתי עסוקה באחרים והשוויתי את עצמי בלי סוף לאיך אנשים סביבי מתנהגים וכמה הם מנותקים רגשית וכמה הם מפחדים לעשות צעדים משמעותיים בחיים שלהם, שבדרך איבדתי אותי. כן, יכול להיות שלאדם מהרחוב זה נראה הרבה פעמים שאני מחוברת רגשית, פועלת מתוך אומץ, מנסה ללכת בדרך אותנטית של אמת והגשמה. יכול להיות שזה גם נכון. אבל ההשוואה היחידה הרלוונטית היא ביני לבין עצמי, ואני עדיין לא הולכת עד הסוף.
זה נכון שהורדתי מעליי הרבה גורמים מעכבים, הסרתי כמעט את כל רשתות הביטחון שכלאו אותי, בטח את אלה הפיזיות, המוחשיות, אבל עדיין לא התמודדתי עם רשת הביטחון החזקה מכולן, זו הרגשית, זו שביני לבין עצמי.
אני הולכת בדרך שבחרתי, אבל לא מוכנה לאבד שליטה עד הסוף, מחפשת כל הזמן סימן מהיקום שההצלה בדרך, שיש לי רק עוד צעד אחד לעשות ואני אגיע לשלווה ולנחלה, למקום המאושר, חסר הדאגות והחששות.
רק ברגע זה כשאני מקלידה את המילים אני מבינה שבכלל לא בטוח שאי פעם אני אגיע למקום הזה. ואולי זו אפילו לא המטרה שלי. יכול להיות שלא יהיה אירוע אחד בחיי שיביא אותי לשלב של יציבות וביטחון. אני לא בטוחה שזה משהו שיאפשר לי באמת לפרוח.
אולי הדבר שאני מנסה להשיג, יציבות כלכלית, הוא בדיוק הדבר אותו אני צריכה לזנוח. לא כהתרסה לכסף, ממש לא. אלא לזנוח את הכסף כמניע עבורי, בטח לא אם אני רוצה להמשיך ולטפס במסע ההתחברות הרגשי שלי.
בשבוע שעבר הייתי באירוע "לקום, לצאת, לרקוד" כמחאה על האלימות בעולם נגד נשים. באתי בלי ציפיות ויצאתי מסופקת. מישהו ארגן את כל הלוגיסטיקה כדי שאני אוכל לבוא ולרקוד בלי חשבון, בכיף שלי. אז רקדתי, צעקתי, בכיתי, צחקתי, התרגשתי. היה לי פשוט כיף. למחרת כששיתפתי את זיו בחוויה שלי, שמתי לב שאני מקטינה את החוויה, כאילו אם אני רק נהנית ואין מעבר לזה תגמול כספי או המשכיות או יכולת לעשות את זה ולהתפרנס במקביל זה לא שווה.
התבלבלתי, מרוב הרצון להרוויח כסף מעיסוק מהנה, שכחתי שאני במקביל יכולה סתם ליהנות ממשהו שלא מביא לי תשורה כספית.
אני יכולה לספר לעצמי סיפורים מהבוקר ועד הערב שאני עושה רק דברים שכיף לי כדי להתפרנס, אבל זה לא משנה את זה שאני עדיין מכוונת לשם. וזה מה שמעיב על האושר שלי.
ברגע שאוכל בתוכי פנימה להיות במקום שבו באמת אין לי שום מכוונות כספית, אדע שהסרתי את כל רשתות הביטחון שלי. כרגע אני עוד לא שם ואני יודעת שאני מתה מפחד מהכיוון הזה, כי זה אומר מבחינתי ללכת לאי ודאות ולהרשות לעצמי סוף סוף באמת לאבד שליטה.
לא לנסות לעכב את ההגעה אל פי תהום, לא לנסות להתאמץ כדי לאלץ משהו לקרות, פשוט להיות ולראות מה יוליד יום.
וואו. רק מלכתוב את זה, קשה לי לנשום. המיקוד הפיננסי אצלי כל כך חזק שבא לי להוריד אונה במוח כדי להתנתק ממנו לרגע. כל אירוע בחיי עובר דבר ראשון דרך הפריזמה של כמה זה יעלה לי או כמה ארוויח על זה ומה המחיר האלטרנטיבי.
ברור לי שהדרך שלי להשתחרר מקו המחשבה הזה היא רק בשליטה שלי, וגם על זה אין לי למעשה שליטה. אין לי מה לעשות עם זה, למעט הידיעה שזה מעיק עליי ושאני רוצה לשחרר את המיקוד שלי בכסף. אני צריכה להכיר בכך שכרגע אני לא שם. כרגע אני צריכה לקבל את זה שזה כנראה ימשיך להעסיק אותי.
יותר קל לדבר על אחרים, לספר סיפור על אירוע שקרה מתוך התייחסות לאלמנטים הכרונולוגיים של מה קרה, מי אמר מה אל מי ועל מי, במקום להגיד מה אני הרגשתי עם זה, איך אני חוויתי את האירוע ובכלל מה עובר עליי.
ככה למדתי לדבר, עם מחסום שמשאיר אותי מחוץ לתמונה. יכול להיות שאני לא לבד בסיפור הזה, כנראה שרוב האנשים מתקשרים בצורה הזאת, אלא שהיום בניגוד לעבר, זה שכולם עושים משהו כבר לא סיבה מספיק טובה גם בשבילי לעשות את אותו הדבר.
עכשיו שלמדתי על עצמי שאני מסתירה את הרגש שלי מאחורי דיבורי סרק, אני מוצאת שכאשר אני לא עושה את זה, יש לי הרבה פחות מה להגיד. כאילו הפעלתי דיבור בשביל למלא חלל ריק, שלא אצטרך להישאר בדומיה לבד עם הרגשות שלי או יותר נכון עם החרדות שלי.
כל כך הרבה שנים הייתי עסוקה באחרים והשוויתי את עצמי בלי סוף לאיך אנשים סביבי מתנהגים וכמה הם מנותקים רגשית וכמה הם מפחדים לעשות צעדים משמעותיים בחיים שלהם, שבדרך איבדתי אותי. כן, יכול להיות שלאדם מהרחוב זה נראה הרבה פעמים שאני מחוברת רגשית, פועלת מתוך אומץ, מנסה ללכת בדרך אותנטית של אמת והגשמה. יכול להיות שזה גם נכון. אבל ההשוואה היחידה הרלוונטית היא ביני לבין עצמי, ואני עדיין לא הולכת עד הסוף.
זה נכון שהורדתי מעליי הרבה גורמים מעכבים, הסרתי כמעט את כל רשתות הביטחון שכלאו אותי, בטח את אלה הפיזיות, המוחשיות, אבל עדיין לא התמודדתי עם רשת הביטחון החזקה מכולן, זו הרגשית, זו שביני לבין עצמי.
אני הולכת בדרך שבחרתי, אבל לא מוכנה לאבד שליטה עד הסוף, מחפשת כל הזמן סימן מהיקום שההצלה בדרך, שיש לי רק עוד צעד אחד לעשות ואני אגיע לשלווה ולנחלה, למקום המאושר, חסר הדאגות והחששות.
רק ברגע זה כשאני מקלידה את המילים אני מבינה שבכלל לא בטוח שאי פעם אני אגיע למקום הזה. ואולי זו אפילו לא המטרה שלי. יכול להיות שלא יהיה אירוע אחד בחיי שיביא אותי לשלב של יציבות וביטחון. אני לא בטוחה שזה משהו שיאפשר לי באמת לפרוח.
אולי הדבר שאני מנסה להשיג, יציבות כלכלית, הוא בדיוק הדבר אותו אני צריכה לזנוח. לא כהתרסה לכסף, ממש לא. אלא לזנוח את הכסף כמניע עבורי, בטח לא אם אני רוצה להמשיך ולטפס במסע ההתחברות הרגשי שלי.
בשבוע שעבר הייתי באירוע "לקום, לצאת, לרקוד" כמחאה על האלימות בעולם נגד נשים. באתי בלי ציפיות ויצאתי מסופקת. מישהו ארגן את כל הלוגיסטיקה כדי שאני אוכל לבוא ולרקוד בלי חשבון, בכיף שלי. אז רקדתי, צעקתי, בכיתי, צחקתי, התרגשתי. היה לי פשוט כיף. למחרת כששיתפתי את זיו בחוויה שלי, שמתי לב שאני מקטינה את החוויה, כאילו אם אני רק נהנית ואין מעבר לזה תגמול כספי או המשכיות או יכולת לעשות את זה ולהתפרנס במקביל זה לא שווה.
התבלבלתי, מרוב הרצון להרוויח כסף מעיסוק מהנה, שכחתי שאני במקביל יכולה סתם ליהנות ממשהו שלא מביא לי תשורה כספית.
אני יכולה לספר לעצמי סיפורים מהבוקר ועד הערב שאני עושה רק דברים שכיף לי כדי להתפרנס, אבל זה לא משנה את זה שאני עדיין מכוונת לשם. וזה מה שמעיב על האושר שלי.
ברגע שאוכל בתוכי פנימה להיות במקום שבו באמת אין לי שום מכוונות כספית, אדע שהסרתי את כל רשתות הביטחון שלי. כרגע אני עוד לא שם ואני יודעת שאני מתה מפחד מהכיוון הזה, כי זה אומר מבחינתי ללכת לאי ודאות ולהרשות לעצמי סוף סוף באמת לאבד שליטה.
לא לנסות לעכב את ההגעה אל פי תהום, לא לנסות להתאמץ כדי לאלץ משהו לקרות, פשוט להיות ולראות מה יוליד יום.
וואו. רק מלכתוב את זה, קשה לי לנשום. המיקוד הפיננסי אצלי כל כך חזק שבא לי להוריד אונה במוח כדי להתנתק ממנו לרגע. כל אירוע בחיי עובר דבר ראשון דרך הפריזמה של כמה זה יעלה לי או כמה ארוויח על זה ומה המחיר האלטרנטיבי.
ברור לי שהדרך שלי להשתחרר מקו המחשבה הזה היא רק בשליטה שלי, וגם על זה אין לי למעשה שליטה. אין לי מה לעשות עם זה, למעט הידיעה שזה מעיק עליי ושאני רוצה לשחרר את המיקוד שלי בכסף. אני צריכה להכיר בכך שכרגע אני לא שם. כרגע אני צריכה לקבל את זה שזה כנראה ימשיך להעסיק אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה