מחשבות על יופי

בימים האחרונים נחשפתי למגוון פוסטים בפייסבוק שעוסקים במאבק במודל היופי. יותר ויותר נשים יוצאות חוצץ נגד הרזון, הפוטושופ, האסתטיקה החולנית והלא ממש אמיתית שניבטת לעברנו ממרקע הטלוויזיה ומשלטי החוצות. מאבק במודל של יופי אחיד, חד גוני, מושלם מדי. הפוסטים האלה גרמו לי לתהות איפה אני ניצבת מול מודל היופי? איך אני מושפעת ובעיקר איך הושפעתי. היום אני יכולה להגיד, בהיסוס אמנם, שאני הרבה יותר שלמה עם איך שאני נראית.

להגיד לכם שאני לא נעמדת בפרופיל כדי לבדוק כמה גדולה הבטן שלי היום? ברור שכן. אני גם לא אכחיש בדיקת היווצרות עיגולים שחורים מתחת לעיניים, או בדיקה של מידת הרפיון של הצוואר או כמה כתמי שמש חדשים צברתי בשבוע האחרון. כן, אני מתקרבת לגיל 40 ואני מניחה שזה ניכר. בודאות זה ניכר בשיח הפנימי על החיצוניות שלי ביני לבין עצמי.

ועדיין, אני מרגישה הרבה יותר שלמה עם עצמי מאיך שהרגשתי כילדה וכנערה. הצורך האובססיבי שלי, כבחורה צעירה, לשפוך טונות של מייק אפ, כדי שחס וחלילה לא יבצבץ אפילו לא נמש אחד ולנסות נואשות לתקן את הפגמים שראיתי בכל מבט במראה, כבר לא קיים בי. ולא, לא בגלל שהתנתקתי ממסך הטלוויזיה, אלא בגלל שאני מרגישה יותר אהובה מאי פעם.

אף פעם לא הייתי מהילדות היפות של הכיתה, הייתי ילדה מנומשת וקצת מלאה. ילדת סנדוויץ'  בין אחות גדולה, שהיתה למושא הערצה וחיקוי, "הילדה המושלמת", ואחות קטנה רזה במיוחד. הרגשתי נחותה בגלל שאני לא רזה מספיק, נחותה כי אני מנומשת מדי, עם יותר מדי נקודות חן.  

נמנעתי מלחייך בתמונות לפחות עד גיל עשרים, מהחשש שהפנים העגולים שלי ייצאו שמנים עוד יותר. עד היום, אני בשוק מעצמי שלא פיתחתי הפרעת אכילה היסטרית, אם מנטרלים תקופה קצרה של כדורים משלשלים בגיל 16 וחודש של דיאטת אבטיח וגבינה בולגרית.

אני זוכרת טוב שבשלב כלשהו אמא היתה מספרת שאני הייתי התינוקת הכי יפה שלה. תווי פנים מושלמים, עיניים שחורות גדולות ועור לבן כשלג. מתוך כך היה לי ברור, מבלי שיציינו זאת בפניי באופן נחרץ, איך כל נמש נוסף, כל נקודת חן שצמחה פתאום הם עדות ליופי שהיה ואיננו עוד.

מתוך הילדות המחרידה הזו פרצתי להתבגרות מזעזעת הרבה יותר, מה שהעסיק אותי כילדה, הטריף אותי כמתבגרת. כברונטית יחידה בין שתי בלונדיניות, גיליתי ששיער כהה על הראש הרבה יותר אטרקטיבי משיער כזה במקומות אחרים בגוף. במהלך 25 השנים האחרונות למדתי שאני לא באמת שעירה, על פי הקריטריונים המקובלים. למדתי שנשים שנחשבות שעירות היו שמחות להתחלף איתי, אבל זה לא הפחית מהתחושה הלא נעימה שליוותה אותי שנים, שבכל פעם שאני יוצאת לעולם, אנשים מיד מסתכלים עליי ועל מידת השעירות שלי. זה גרם לי מיד לעבור ללבוש חולצות ארוכות בלבד, ולקח שנים עד שהייתי מוכנה לגבש תפיסה אחרת על עצמי.

הדרך שאני עברתי כדי לגבש דעה אחרת על עצמי עברה דרך אהבה ומוכנות שלי לעשות לעצמי יותר ויותר טוב, מה שגרם כפועל יוצא שארגיש יותר טוב עם עצמי. 

היום אני יודעת גם כבת זוג וודאי כאמא, שאהבה אינה עיוורת, אלא להיפך היא מרחיבה את הראיה. כי כשאני רואה מישהו דרך משקפי אהבה, אני רואה את היופי שלו, את העוצמות שלו, את מי שהוא ולא את הפצע שצמח לו או את השיער הלא מסודר. אני ראיתי את עצמי כל חיי,  במשקפים ביקורתיות, כך גדלתי לראות את עצמי. ובמשך תקופה ארוכה כך ראיתי גם את העולם. תמיד דרך הפריזמה של הפגמים וחוסר המושלמות, תמיד דרך מה שחסר ואיננו ולא דרך מה שישנו ומופלא.

אז נכון שהטלוויזיה ושאר אמצעי התקשורת תורמים את חלקם ביצירת תמונה של יופי הומוגני ומעוות, אבל זה רק חיזוק למשהו שהיה קיים קודם. היום, כשאני פועלת כדי שיהיה לי יותר טוב, וכתוצאה מכך אני מרגישה יותר אהובה בזכות תכונות האופי שלי, החיוך שלי, הנשמה שלי, וכן גם המראה שלי, אז החיצוניות מקבלת את מקומה הראוי, כחלק ממני ולא כמהות כולה.