היום קיבלתי בדוא"ל טופס הערכה של שחר בכיתה א'. קיבלתי בדוא"ל כי זיו ואני לא משתתפים בימי הורים מתוך עיקרון. על פי תפיסת החינוך שלנו אין דבר שהמורה יכולה להגיד לי על שחר או על אחד מילדיי האחרים שאני כבר לא יודעת, ודאי שלטוב וברוב המקרים גם לרע.
אני כמובן מצפה מגוף שאמור לדאוג לביטחונו של הילד שלי במשך כמה שעות בכל יום לעדכן אותי במשהו חריג או חמור שהבן שלי מעורב בו. הכוונה, אם שחר מתנהג באלימות או אלימים אליו, זה בכל מקרה לא משהו שאני מצפה לשמוע ביום הורים, אלא בטלפון, מייל או כל אמצעי תקשורת אחר ברגע האמת.
כך יוצא שוב שיום הורים הוא המצאה מיותרת מבחינתנו שמטרתה ניתוח הורים-מורים את הילד, כדי להכניס אותו לתלם ולהתאים אותו לפס הייצור הכבוי שמכונה דור העתיד.
אבל המערכת כמו המערכת חייבת בחובת הדיווח וכך הגיעה אליי אחר כבוד ההערכה של שחר.
בהערת אגב ולא רק בגלל שאני אמא שלו אציין ששחר הוא ילד מחונן, עם יכולות מתמטיות שלא מביישות תלמידים מצטיינים בכיתות הרבה יותר גבוהות ועם יכולת רגשית מפותחת ויצירתיות מופלאה ואני מפסיקה עכשיו כי זה ממש לא שיר הלל לשחר.
אז שוב בחזרה לענייננו, אני לא מאמינה במערכת החינוך הנוכחית וההישגית. אני חושבת שמישהו לאורך הדרך התבלבל או שכח שלמידה אמיתית מושתתת על שאלת שאלות, על הנכונות והיכולת לשים סימני שאלה על כל קביעה של הזולת, על ייחודיות ועל שימת דגש על האינדיבידואליות של התלמידים ולא על שינון טרחני של דברי המורים, שגם דברים אלה לא תמיד מוסיפים דעת.
מניסיוני האישי ויש לי 19 שנים של השכלה פורמלית, מה שלא מעניין לא נדבק ואם תשאלו אותי היום שאלה שקשורה לגיאוגרפיה ביולוגיה, פיזיקה כנראה שלא אדע לענות, למרות שפיזית נכחתי בשיעורים האלה.
כיוון שאני מאמינה באחריות אישית, אני לא מוכנה לתת יד למערכת מקולקלת, שללא השימוש בהורים כשוטרים, אין לה יכולת להתקיים. נוצר מצב שבשנים הראשונות של הילדים בבית הספר, המורים עושים יד אחת עם ההורים כדי לכבות את שמחת החיים והיצירתיות של הילדים ולהכניס אותם לכלא צר אופקים ומנטרל מחשבה. ההורים צריכים לדאוג שהילדים יתרגלו, יעשו שיעורי בית, יגיעו לכיתה עם כל הציוד, בקיצור משרה מספר שתיים - להכניס את הילדים למסגרת הבית-ספרית.
כששירה, הבת הבכורה שלי, היתה בכיתה א' עשיתי את הטעות והלכתי ליום ההורים, שם התחלתי להתנצח עם המורה למה אני לא מתכוונת להיות שוטר ולבדוק בכל יום מה הם שיעורי הבית ולהכריח אותה לעשות אותם, מה גם שאין לי שום אינטרס שהיא תעשה שיעורים. אני בכלל לא בטוחה ששיעורי בית הם הדרך האפקטיבית ביותר, ודאי שלא המהנה ביותר, ללמוד משהו. גם לא נראה לי סביר שכל הילדים לומדים באותה צורה ושכולם זקוקים בדיוק לאותו מספר חזרות על כל דבר. ניסיתי להסביר למורה, שהיא יציר המערכת, שהשיעורים בשביל הילדים ובאחריותם. מיותר לציין שלא הצלחתי להעביר את המסר, הרי איזו מורה תסכים איתי, כאשר היא חלק מהמערכת שלה אני בזה.
התלבטתי לגבי חינוך ביתי ובסופו של דבר החלטתי שזה לא הכיוון שלנו. בעתיד אולי כן, כשהילדים יהיו מספיק בוגרים להחליט לגבי עצמם ולגבי הלימודים שלהם, כרגע אני מודה שאין לי את אורך הרוח לאפשר להם להסתובב כל יום בבית, ולא בא לי להיות אחראית ללמד אותם את הדברים הבסיסיים שכן חשובים לי כמו חשבון בסיסי, קרוא וכתוב ואנגלית. מה גם שמבחינה חברתית, יש משהו נוח בעובדה שאתה מבלה עם בני גילך ולא צריך ליזום עבורם פעילויות כאלה במיוחד.
ובואו נזכור שאני בכל זאת גרה במדינה, משלמת מיסים ונראה לי הגיוני שהמדינה תדאג להקנות לילדים שלי את הבסיס, אז כל עוד הם לא סובלים, מצאנו פתרון יצירתי שמתאים לכולנו.
החלטתי ביחד עם בן זוגי על מערכת למידה סטייל משפחת אושר. אם המטרה שלשמה אני שולחת את הילדים לבית הספר היא כי זה בייביסיטר, כי יש שיעורים שהם נהנים מהם וכי יש להם הווי עם בני גילם, אין לי צורך שהם ילכו באדיקות כל יום. אם אין לי אחריות לגבי שיעורי הבית שלהם וגם הציונים שלהם לא מזיזים לי, הם יכולים ללמוד רק מה שהם רוצים.
על פי שיטת הלימוד שלנו, שלושה ימים מספיקים כדי לקבל את הלמידה הרלוונטית בבית הספר, גם כך המערכת עמוסה בחזרות שוב ושוב על אותו החומר. הרי מערכת שמלכתחילה מנסה לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, משעממת את כל השאר. והילדים שלי ביום אחד בבית מרוויחים כל כך הרבה יותר.
שחר שרק לפני חצי שנה היה בגן, ושיחק במשך רוב שעות הבוקר צריך עכשיו לשבת שש שעות ביום במשך שישה ימים על התחת ולשמוע שיעורים שחלקם משעממים אותו כי הוא הרבה יותר מתקדם בידע שלו וחלקם פשוט לא מדברים אליו.
אז כן, על פי המורה שלו הוא עדיין קורא קריאה מצרפת. אוי, אוי, אוי. ילד בכיתה א' שלא חובב גדול של קריאה ועדיין לא שולט במאה אחוז בקריאה, אסון גלובלי. חס וחלילה שייקח לשחר לקרוא קריאה שוטפת שנה שלמה או אפילו שנתיים. מה הלחץ? יש לו איזה ראיון עבודה בקרוב שהתנאי הבסיסי הוא קריאה?
כל כך הרבה מגמתיות יש במערכת הזו, אני רק שמחה שבחרתי לקחת אותה בערבון מוגבל, הרי המורה שלו לא נכחה השבוע ביום שבו הוא ישב בריכוז מוחלט במשך כמה שעות ובנה איזו חללית או רכב (יש גבול לכמה שאני מתעמקת במה שלא מעניין אותי) מלגו, לגו שמיועד לגילאים הרבה יותר גדולים מ-7. לא שאני צריכה או מחפשת גושפנקה מהמורה, לכן זה גם לא מעניין מה היא יודעת או לא יודעת עליו ומה דעתה על קצב הלמידה שלו.
לכן אין לי עניין במה שהיא יודעת להגיד לי על תחומי העניין של שחר, לי חשוב שהוא יידע מה הם תחומי העניין שלו והדרך היחידה לכך היא לאפשר לו לפתח אותם, לאפשר לו להבחין בין שיעור מרתק שנעים לו ללמוד לבין שיעור בלתי נסבל, שבמקומו הוא מעדיף לבלות בבית.
להגיד לכם שאני לא מקווה שיגיע יום ומערכת החינוך תהיה ראויה, תהיה באמת רלוונטית לפתח אנשים יצירתיים, מוכשרים בתחומם, חיים על פי העדפותיהם ועם בטחון עצמי ללכת ולהגשים את עצמם? ברור שכן. אז אני לא אצטרך לשלוח את הילדים שלי יותר לבית הספר, הם ירצו ללכת בעצמם. גם היום הם הולכים מתי שבא להם ובוחרים בעצמם באיזה ימים הם נהנים מהשיעורים ורוצים להשתתף ובאיזה לא.
הם בסך הכל נותנים את הפידבק הכי אותנטי למערכת. הם מצביעים ברגליים שהמערכת נכשלה בלעניין אותם, ללמד אותם, לאתגר אותם. ואם יש שיעור שהם כן הולכים אליו בחדווה, זה הפידבק הטוב ביותר שאותה מורה יכולה לקבל. כי הם בוחרים ללכת, הם לא חייבים ללכת.
כמי שבוחרת בכל יום לחיות לפי האמת שלי, אני לא משקרת לילדים שלי ומספרת להם שבית ספר זה חשוב, כאשר רוב המבוגרים מסכימים שמערכת החינוך קורסת. גם למורים אני לא משקרת, לכן אני לא באה רק מתוך נימוס אנכרוניסטי, להנהן על משהו שלא מעניין אותי ואין לי שום רצון לקחת בו חלק.
אני לא נוהגת להגיד לאחרים איך נכון להם לחיות ולהתנהל, אבל אם אתם מקטרים על מערכת החינוך, תפסיקו לשקר לילדים שלכם ולשלוח אותם בכל זאת, אולי אם חצי ממספר הילדים לא יגיעו, אז לא תהיה ברירה ומישהו שם למעלה יתעורר. תלמידים זה החלק החיוני במשוואה, תנו להם את הכבוד שמגיע להם.
אני כמובן מצפה מגוף שאמור לדאוג לביטחונו של הילד שלי במשך כמה שעות בכל יום לעדכן אותי במשהו חריג או חמור שהבן שלי מעורב בו. הכוונה, אם שחר מתנהג באלימות או אלימים אליו, זה בכל מקרה לא משהו שאני מצפה לשמוע ביום הורים, אלא בטלפון, מייל או כל אמצעי תקשורת אחר ברגע האמת.
כך יוצא שוב שיום הורים הוא המצאה מיותרת מבחינתנו שמטרתה ניתוח הורים-מורים את הילד, כדי להכניס אותו לתלם ולהתאים אותו לפס הייצור הכבוי שמכונה דור העתיד.
אבל המערכת כמו המערכת חייבת בחובת הדיווח וכך הגיעה אליי אחר כבוד ההערכה של שחר.
בהערת אגב ולא רק בגלל שאני אמא שלו אציין ששחר הוא ילד מחונן, עם יכולות מתמטיות שלא מביישות תלמידים מצטיינים בכיתות הרבה יותר גבוהות ועם יכולת רגשית מפותחת ויצירתיות מופלאה ואני מפסיקה עכשיו כי זה ממש לא שיר הלל לשחר.
אז שוב בחזרה לענייננו, אני לא מאמינה במערכת החינוך הנוכחית וההישגית. אני חושבת שמישהו לאורך הדרך התבלבל או שכח שלמידה אמיתית מושתתת על שאלת שאלות, על הנכונות והיכולת לשים סימני שאלה על כל קביעה של הזולת, על ייחודיות ועל שימת דגש על האינדיבידואליות של התלמידים ולא על שינון טרחני של דברי המורים, שגם דברים אלה לא תמיד מוסיפים דעת.
מניסיוני האישי ויש לי 19 שנים של השכלה פורמלית, מה שלא מעניין לא נדבק ואם תשאלו אותי היום שאלה שקשורה לגיאוגרפיה ביולוגיה, פיזיקה כנראה שלא אדע לענות, למרות שפיזית נכחתי בשיעורים האלה.
כיוון שאני מאמינה באחריות אישית, אני לא מוכנה לתת יד למערכת מקולקלת, שללא השימוש בהורים כשוטרים, אין לה יכולת להתקיים. נוצר מצב שבשנים הראשונות של הילדים בבית הספר, המורים עושים יד אחת עם ההורים כדי לכבות את שמחת החיים והיצירתיות של הילדים ולהכניס אותם לכלא צר אופקים ומנטרל מחשבה. ההורים צריכים לדאוג שהילדים יתרגלו, יעשו שיעורי בית, יגיעו לכיתה עם כל הציוד, בקיצור משרה מספר שתיים - להכניס את הילדים למסגרת הבית-ספרית.
כששירה, הבת הבכורה שלי, היתה בכיתה א' עשיתי את הטעות והלכתי ליום ההורים, שם התחלתי להתנצח עם המורה למה אני לא מתכוונת להיות שוטר ולבדוק בכל יום מה הם שיעורי הבית ולהכריח אותה לעשות אותם, מה גם שאין לי שום אינטרס שהיא תעשה שיעורים. אני בכלל לא בטוחה ששיעורי בית הם הדרך האפקטיבית ביותר, ודאי שלא המהנה ביותר, ללמוד משהו. גם לא נראה לי סביר שכל הילדים לומדים באותה צורה ושכולם זקוקים בדיוק לאותו מספר חזרות על כל דבר. ניסיתי להסביר למורה, שהיא יציר המערכת, שהשיעורים בשביל הילדים ובאחריותם. מיותר לציין שלא הצלחתי להעביר את המסר, הרי איזו מורה תסכים איתי, כאשר היא חלק מהמערכת שלה אני בזה.
התלבטתי לגבי חינוך ביתי ובסופו של דבר החלטתי שזה לא הכיוון שלנו. בעתיד אולי כן, כשהילדים יהיו מספיק בוגרים להחליט לגבי עצמם ולגבי הלימודים שלהם, כרגע אני מודה שאין לי את אורך הרוח לאפשר להם להסתובב כל יום בבית, ולא בא לי להיות אחראית ללמד אותם את הדברים הבסיסיים שכן חשובים לי כמו חשבון בסיסי, קרוא וכתוב ואנגלית. מה גם שמבחינה חברתית, יש משהו נוח בעובדה שאתה מבלה עם בני גילך ולא צריך ליזום עבורם פעילויות כאלה במיוחד.
ובואו נזכור שאני בכל זאת גרה במדינה, משלמת מיסים ונראה לי הגיוני שהמדינה תדאג להקנות לילדים שלי את הבסיס, אז כל עוד הם לא סובלים, מצאנו פתרון יצירתי שמתאים לכולנו.
החלטתי ביחד עם בן זוגי על מערכת למידה סטייל משפחת אושר. אם המטרה שלשמה אני שולחת את הילדים לבית הספר היא כי זה בייביסיטר, כי יש שיעורים שהם נהנים מהם וכי יש להם הווי עם בני גילם, אין לי צורך שהם ילכו באדיקות כל יום. אם אין לי אחריות לגבי שיעורי הבית שלהם וגם הציונים שלהם לא מזיזים לי, הם יכולים ללמוד רק מה שהם רוצים.
על פי שיטת הלימוד שלנו, שלושה ימים מספיקים כדי לקבל את הלמידה הרלוונטית בבית הספר, גם כך המערכת עמוסה בחזרות שוב ושוב על אותו החומר. הרי מערכת שמלכתחילה מנסה לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, משעממת את כל השאר. והילדים שלי ביום אחד בבית מרוויחים כל כך הרבה יותר.
שחר שרק לפני חצי שנה היה בגן, ושיחק במשך רוב שעות הבוקר צריך עכשיו לשבת שש שעות ביום במשך שישה ימים על התחת ולשמוע שיעורים שחלקם משעממים אותו כי הוא הרבה יותר מתקדם בידע שלו וחלקם פשוט לא מדברים אליו.
אז כן, על פי המורה שלו הוא עדיין קורא קריאה מצרפת. אוי, אוי, אוי. ילד בכיתה א' שלא חובב גדול של קריאה ועדיין לא שולט במאה אחוז בקריאה, אסון גלובלי. חס וחלילה שייקח לשחר לקרוא קריאה שוטפת שנה שלמה או אפילו שנתיים. מה הלחץ? יש לו איזה ראיון עבודה בקרוב שהתנאי הבסיסי הוא קריאה?
כל כך הרבה מגמתיות יש במערכת הזו, אני רק שמחה שבחרתי לקחת אותה בערבון מוגבל, הרי המורה שלו לא נכחה השבוע ביום שבו הוא ישב בריכוז מוחלט במשך כמה שעות ובנה איזו חללית או רכב (יש גבול לכמה שאני מתעמקת במה שלא מעניין אותי) מלגו, לגו שמיועד לגילאים הרבה יותר גדולים מ-7. לא שאני צריכה או מחפשת גושפנקה מהמורה, לכן זה גם לא מעניין מה היא יודעת או לא יודעת עליו ומה דעתה על קצב הלמידה שלו.
לכן אין לי עניין במה שהיא יודעת להגיד לי על תחומי העניין של שחר, לי חשוב שהוא יידע מה הם תחומי העניין שלו והדרך היחידה לכך היא לאפשר לו לפתח אותם, לאפשר לו להבחין בין שיעור מרתק שנעים לו ללמוד לבין שיעור בלתי נסבל, שבמקומו הוא מעדיף לבלות בבית.
להגיד לכם שאני לא מקווה שיגיע יום ומערכת החינוך תהיה ראויה, תהיה באמת רלוונטית לפתח אנשים יצירתיים, מוכשרים בתחומם, חיים על פי העדפותיהם ועם בטחון עצמי ללכת ולהגשים את עצמם? ברור שכן. אז אני לא אצטרך לשלוח את הילדים שלי יותר לבית הספר, הם ירצו ללכת בעצמם. גם היום הם הולכים מתי שבא להם ובוחרים בעצמם באיזה ימים הם נהנים מהשיעורים ורוצים להשתתף ובאיזה לא.
הם בסך הכל נותנים את הפידבק הכי אותנטי למערכת. הם מצביעים ברגליים שהמערכת נכשלה בלעניין אותם, ללמד אותם, לאתגר אותם. ואם יש שיעור שהם כן הולכים אליו בחדווה, זה הפידבק הטוב ביותר שאותה מורה יכולה לקבל. כי הם בוחרים ללכת, הם לא חייבים ללכת.
כמי שבוחרת בכל יום לחיות לפי האמת שלי, אני לא משקרת לילדים שלי ומספרת להם שבית ספר זה חשוב, כאשר רוב המבוגרים מסכימים שמערכת החינוך קורסת. גם למורים אני לא משקרת, לכן אני לא באה רק מתוך נימוס אנכרוניסטי, להנהן על משהו שלא מעניין אותי ואין לי שום רצון לקחת בו חלק.
אני לא נוהגת להגיד לאחרים איך נכון להם לחיות ולהתנהל, אבל אם אתם מקטרים על מערכת החינוך, תפסיקו לשקר לילדים שלכם ולשלוח אותם בכל זאת, אולי אם חצי ממספר הילדים לא יגיעו, אז לא תהיה ברירה ומישהו שם למעלה יתעורר. תלמידים זה החלק החיוני במשוואה, תנו להם את הכבוד שמגיע להם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה