עקיצה מהחמות

בכל פעם שאני מרגישה שאני שולטת במשהו, שצמחתי ולמדתי דבר חדש על עצמי, היקום מזמן לי שיעור נוסף. מזכיר לי שהדרך ארוכה. היום זה הגיע בצורה של הודעה בפייסבוק מחמותי. אחרי למעלה מארבע שנים שאנו לא בקשר, בעלי חידש איתה קשר לאחרונה. אני החלטתי שלאור הצמיחות שלי בתקופה האחרונה אני יכולה גם. הצעתי לה חברות בפייסבוק, זה נראה לי כמו התחלה איטית ומדודה שמתאימה לי כדי לפתח קשר בקצב שלי. 

חמותי מיד הרימה את הכפפה ונענתה לבקשת החברות שלי. כך חלפו להם כמה ימים מבלי שנוצר קשר בינינו. היא מן הסתם מסיבותיה ואני כי עוד לא ידעתי מה בפי. 

היום קיבלתי טעימה ממנה. טעימה שהזכירה לי נשכחות. היא שלחה לי הודעה שהיא שמחה על חידוש הקשר (עד כאן נפלא) והוסיפה שאני האדם האחרון שציפתה שיבקש ממנה חברות בפייסבוק. את ההודעה קינחה בשאלה מה בא לי לעשות עם בקשת החברות.

מה אגיד לכם, בתחילה התעצבנתי, הפכתי והפכתי במילים, ניסיתי בכל דרך אפשרית להקטין את העקיצה ולהתמקד במשפטים החיוביים. היא בכל זאת אמרה שהיא שמחה על חידוש הקשר, היא בכל זאת ציינה "לומדים" כאילו בקשת החברות שלי גרמה לה לבחון את עצמה ודעותיה באופן אחר, אולי אני מגזימה? 

החלטתי לענות לה באופן שיכבד אותי ואת המקום בו אני נמצאת ועדיין ישאיר ערוץ תקשורת פתוח. אמרתי שאני שמחה שתרמתי ללמידה שלה ושאני עושה מה שמתאים לי כך שאם היא מעוניינת להציע הצעות לגבי הקשר בינינו היא יותר ממוזמנת. תגובה עוד לא קיבלתי וזה גם לא האישיו. 

מה שכן העניין הוא שמרגע שקראתי את ההודעה שלה, תוך כדי התשובה שלי ולמעשה עד לפני כמה דקות, הייתי מנותקת רגשית מהמאורע.  רק אחרי שיחה עמוקה בנושא עם בעלי, הבנתי כמה הדחקתי את עוצמת הפגיעה. 

כל כך חשוב לי לשלוט בכל סיטואציה שכרגיל ניסיתי לשלוט באיך שאני מרגישה לגבי זה. האמת היא שזה לא מעצבן אותי מה שהיא כתבה, זה מעליב אותי עד עמקי נשמתי. המחשבה שיש מישהו בעולם, ועוד האמא של אהובי, שחושב עליי כנראה שאני אדם כל כך נוקשה ועיקש שאין סיכוי שאשלח ידיים בברכה לאדם אחר, פוגעת בי מאוד. וזה שאני יודעת על עצמי שאני כל כך לא כזה אדם, אני כועסת ובוטה לפרקים, אבל ממש לא שומרת טינה, לא מפחית כהוא זה את עוצמת ההיעלבות שלי.

ייתכן שאנשים רבים שהיו קוראים את הכתוב, היו פוטרים אותו כעקיצונת קטנה לכל היותר ולא כמשהו שצריך להזיז לי, אבל מה אחרים חושבים לא באמת יכול לשנות את איך שאני מרגישה לגבי העניין. רק אני הייתי שם כשקראתי והרגשתי את הדקירה הזו במרכז הבטן, את הגועל.

רק לאחרונה שמחתי לגלות שההחלטה שלי לא להגיב לכל אידיוט שמפרסם תגובה קטנונית, מחנכת ולרוב מטומטמת על הכתבים שלי היא מאוד נכונה. מסתבר שיש מי שעושה עבורי את העבודה. על כל תגובה מעצבנת שלא עניתי לה, מיד קם קורא נאמן ויצא להגן עליי. מודה שזה מרגש אותי ובעיקר מחזק את החלטתי שלא להתייחס לאחרים ולדעות שלהם. מבחינתי, זה פידבק מהיקום שאני בכיוון הנכון. ועדיין, אני מתעצבנת ונפגעת מהתגובות האלה. פחות ככל שעובר הזמן, אבל הן  מצליחות לעורר בי רגש. וכנראה שטוב שכך, בדיוק כמו שאני שמחה להתרגש, להתפעם וליהנות מהתגובות החיוביות, המופלאות, של מי שהתחברו לכתיבה שלי. אני לא חושבת שאני יכולה להתחבר רגשית לטוב ולדלג על החיבור הרגשי כשרע. זה לא עובד ככה, או שאני מנותקת או שלא. 

אם אלה האפשרויות, אני בוחרת להפסיק לנסות לשלוט על הרגשות שלי ולהרשות לעצמי להרגיש, גם אם מדובר ברגש מכוער. כנראה שלפני שאני מפסיקה את מאבקי השליטה עם כל העולם, כדאי שאפסיק להיאבק עם עצמי בכל המקומות שאני בכוח נאחזת לא לאפשר לעצמי להרגיש עד הסוף, לא לחוות את הכאב של הפגיעה. 

נמאס לי להסתתר מאחורי קול ההיגיון, חלילה מלפגוע במישהו אחר. מספיק. הרגשתי רע עם עצמי כשקראתי מה חמותי כתבה, והרגשתי פחד כשהחלטתי לחשוף את זה בבלוג שלי. פחד שמא היא תיפגע ותיפנה ממני. ואולי זה מה שיהיה. אבל אם באמת אני רוצה לפתוח איתה דף חדש, זה יכול לבוא רק ממקום של פתיחות רגשית. אני הפסקתי לבטל את הרגשות שלי כדי להנעים את עולמם של אחרים. נפגעתי. deal with it, deal with me.