אביב של עידן חדש

הריח של האביב כבר באוויר ואיתו ריח עז של שינוי. השנה השינוי ניבט לעברי מכל כיוון אפשרי. אם אני מסתכלת אחורה על השנה האחרונה ובודקת איפה אני היום לעומת לפני שנה, אני יכולה להיות מאוד גאה בעצמי. יכולה, לא בטוח שיודעת איך. בכל מקרה, זה כנראה לא מקרי שיום הולדתי חל בשלהי האביב, בחודש מאי ועם העקצוצים הראשונים של האביב אני מתחילה בחשבון נפש.

אני נזכרת בטור שכתבתי לפני שנה על החופש לא להשתתף בסדר הפסח המשפחתי, נראה כאילו יובלות עברו מאז. כל כך הרבה מחסומים ורשתות ביטחון הוצאתי מחיי. אני שמחה לגלות שהיום חגיגות סדר הפסח הן ממש לא אישיו עבורי, איך מבלים עם הילדים שלושה שבועות בבית, זה כן. מאתגר, אבל בכיף.

בימים האחרונים פריצת הדרך האביבית שלי קשורה דווקא לאיבוד שליטה, או במקרה שלי כנראה לשמור על שליטה בכל מחיר. כנראה, שרוב התפרצויות הזעם שידעתי בחיי, ועדיין יודעת בלי עין הרע, הן תוצאה של ניסיונות עקרים לשמור על שליטה, כאשר אין לי שום סיכוי לעשות את זה.

הבנתי שאני כל כך צריכה לשלוט בכל דבר בחיים שלי, דבר שגורר אותי לא פעם למאבקי שליטה לא פשוטים. האחרון והעוצמתי ביותר היה מול ההורים שלי. עכשיו ורק עכשיו, אחרי ניתוק של חצי שנה מהם ברור לי שאם לא הייתי במאבק שליטה מולם, הייתי יכולה להיות במקום אחר. אבל דווקא ההבנה החדשה שאני מחפשת שליטה בכל מקום, מאפשרת לי לדעת שאני לא יכולה לעשות הוקוס פוקוס, לנפנף באצבע ולהעלים את הצורך שלי בשליטה. באופן לא מפתיע אין לי שליטה על הצורך שלי בשליטה.

לא שהצורך בשליטה חדש לי, גדלתי בסביבה שבמודע או שלא במודע מקדשת את השליטה. כבר מגיל קטן אני זוכרת שבכל פעם שעלה לי רגש, הרגשתי מחויבת להימנע מהחיבור הרגשי בכל מחיר ומיד למצוא פתרון שיעלים את התחושה הרעה. העיקר לא לפחוד, לא לכאוב, לא לכעוס ולא להיות עצובה. ואני, מה לעשות, כשלתי שוב ושוב בניסיונות להתעלם מהרגשות שלי.

ניסיתי לספר לעצמי שאני לא באמת מרגישה את מה שהרגשתי, אחר כך ניסיתי לספר לעצמי שזה שאני מרגישה משהו זה לא חשוב ולא צריך להנחות את הפעולות והבחירות שלי. ואחרי ששתי השיטות האלה לא עבדו, בייאושי שכנעתי את עצמי שאני פשוט מקולקלת.

כל האנשים בעולם מצליחים לעבור הלאה, מקבלים סטירות רגשיות על ימין ועל שמאל ולא נכנעים לכאב, לא נותנים לו להיות, מתעלמים ממנו וממשיכים בדרכם. ורק אני מתקשה לעבור הלאה. מתקשה להתעלם ממה שכואב לי, מתקשה לספר לעצמי שזה לא באמת כואב, או שזה כואב אבל פחות.

העידן החדש התחיל בשנה האחרונה, כשהתחלתי להרשות לעצמי להרגיש. התחלתי לקבל את העובדה, שאני רגישה ורגשנית, ושאין כל רלוונטיות מה אחרים מרגישים לגבי סיטואציות דומות ואם נכון יותר לעבור הלאה ולהתעלם או לא. בשנה האחרונה, כל יום קצת יותר אני מבינה שההשוואה הרלוונטית היחידה בעולם היא נירית של היום לעומת נירית של אתמול. האם היום אני קצת יותר טובה אל עצמי? האם היום אני קצת יותר דואגת לרווחה שלי? האם היום אני קצת יותר הולכת עם מה שנעים לי? האם היום אני מרשה לעצמי ליהנות? וזה הפרמטר היחיד. לרצות לא לכאוב או לא לכעוס או לא להיעלב ממשהו, זה לרצות להיות מישהי אחרת. גם אם יבוא יום ואני אוכל לצחוק ממשהו שפעם העליב אותי, אין לי שליטה על מתי יגיע היום הזה.

אז הייתי מאוד רוצה, בכל מאודי, לא לכאוב כשמסלקים אותי, הייתי רוצה בכל מאודי לא להיעלב כשלא מתייצבים לצידי, הייתי רוצה בכל מאודי שלא ייקרע לי הלב, כשבוחרים באגו ובכבוד על פניי. הייתי רוצה, אבל אני לא שם. 

גם לרצות שאנשים יתנהגו אחרת, זה ניסיון לשלוט במשהו שאין לי עליו שום שליטה. אבל זה שאני יכולה לראות את זה עדיין לא אומר שזה כבר לא מכאיב לי.

ולספר לעצמי שזה לא באמת מזיז לי זה לשקר לעצמי, לשקר לעולם ולהתנתק ממה שאני מרגישה באמת. אני לא חושבת שזה יגרום לי באמת להתגבר, זה רק יגרום לי להדחיק, להדחיק עד להתפוצצות הבאה. ודי נשבר לי מהתפוצצויות. 

דווקא ההכרה החדשה שלי, שאני מחפשת שליטה בכל דבר, מאפשרת לי בצעדי צב להתחיל לאבד שליטה. אני מסוגלת לראות שהעובדה שתגובה בפייסבוק מעצבנת אותי קשורה לפחד שלי שאם לא אגיב אז אני נותנת את מוט השליטה לצד השני, ואני נכנעת ללא מאבק. היכולת לראות את זה מאפשרת לי לצאת ממאבקי השליטה, להבין שאין לי שליטה על אחרים, על תפיסות העולם שלהם וגם על הניסיונות שלהם לשלוט עליי. יש לי שליטה מלאה על החיים שלי ועל הבחירות שלי, ואין אף אחד שיכול באמת להשתלט עליי. אם כך, אין לי צורך להגיב.

להתעצבן, אני עדיין מתעצבנת, על זה אין לי שליטה. אבל העובדה שאני רואה את זה, כבר מפחיתה במשהו את העצבים. מסתבר שיש אמת באימרה שכדי להתחיל משהו חדש, צריך להתנתק ממשהו ישן. נראה לי שזה מה שאני עוברת עכשיו. הניתוק איפשר לי להתנקות, להיות מספיק זמן מי שאני ולחוות את הכאב שהתעלמתי ממנו שנים. וכעת ביחד עם ניצני האביב על העצים אני יכולה להתחיל להיבנות מחדש. אמרתי לכם, אביב של עידן חדש.