במסגרת
חיידק יאיר לפיד בו נדבקתי לאחרונה, לאור יושרו הציבורי ופועלו כפוליטיקאי, אני
קוראת בימים אלה את ספרו "זיכרונות אחרי מותי" ביוגרפיה של טומי לפיד
הכתובה כאוטוביוגרפיה. אמנם אני רק בתחילת הספר, אך זה בדרך כלל מספיק לי בשביל
לדעת שהספר כבר מרתק וכך יהיה גם המשכו.
אני חולה על סיפורים אנושיים, בעיקר אלה
המספרים על עצמם. מתוך הכתיבה של יאיר ומתוך סיפורו של טומי, אני לא יכולה שלא
להתמלא קנאה על האהבה החזקה בין השניים, שנשקפת מכל עמוד. נראה כי גם טומי, למרות
נסיבות ילדותו הטרגיות בצל השואה, זכה למנת אהבה משמעותית משני הוריו. מודה,
שבאופן חולני ומעוות, קראתי את סיפור ילדותו של טומי וקינאתי. קינאתי בשיחות
ובלמידה המשותפת עם אביו, ובאומץ העז שגילתה אימו מספר פעמים כדי להציל אותו
ממוות.
לא
שלחיות בתוך מלחמה ולפחוד כל היום, נראה לי משמח, חוויתי או מרתק. ממש לא. ברור לי
שיותר מכל טומי היה שמח לחיים שגרתיים. אבל, לפחוד כל היום ולא בגלל איום אמיתי על
החיים, נראה לי כמו דרך גרועה לא פחות להעביר את הילדות. וזו היתה מנת חלקי.
אף
פעם לא הייתי בטוחה באהבה של ההורים שלי, אף פעם לא תקשרתי עם ההורים שלי. חייתי
בבית לצידם, בלי שיעבור בינינו החוט המקשר הבלתי נראה הזה שיוצר משפחה. עם אבא זה
היה בכלל מוזר. ההורים שלי עדיין חיים ביחד, מעולם לא התגרשו, אבל אבא תמיד היה
נעדר.
בתור ילדה קטנה, אני זוכרת בעיקר שהוא עבד הרבה שעות וחזר מאוחר, ובסופי
שבוע הוא נהג לשחק כדורגל ובזמן הפנוי, בדרך כלל בילינו אצל המשפחה או בטיולים עם
חברים. כמעט אף פעם לא לבד. ובודאי שלא לבד בלי אמא. כל התקשורת איתו מאז ומעולם
נשענה על המתווכת הראשית – אמא. הוא היה מדבר איתה והיא היתה מעבירה לנו מסרים,
הוא היה מדבר אלינו דרכה.
בפעמים הבודדות שהפניה אליי היתה בלתי אמצעית, זה בדרך
כלל היה בצעקה עסיסית בגלל משהו שעשיתי. אבל אני חושבת שצעקות ישירות אליי הגיעו
רק בגיל יותר מבוגר. רגעי הקסם הבודדים כילדה היו קשורים לבילוי בבריכה או בים, אז
הייתי יכולה להיתלות על צווארו, לשחות ביחד ולהרגיש קצת חום הורי. במשך הזמן, הלכה
ונפערה תהום בינינו. תהום של ריחוק, שרק מילים ושיחות יכולות לאחות. ולא היו מילים
ולא היו שיחות. והריחוק הלך וגדל ככל שגדלתי אני.
בגילאי 12-13 לערך, אני זוכרת
באופן מפורש את הרגע שאבא היה חוזר הביתה מיום עבודה. בבית שלנו היתה קומת כניסה ובה חדר עבודה, שלימים הפך לחדר של אחותי הגדולה, מדרגות ושאר
הבית. פינת הטלוויזיה היתה ממוקמת סמוך למדרגות הכניסה, כך שמי שישב וצפה
בטלוויזיה (אחד התחביבים האהובים עליי) ראה את מי שעולה במדרגות. וכך, כמעט בכל
יום, אני הייתי בפינת הטלוויזיה בזמן שאבא עלה במדרגות. ואז היה רגע, מהנוראים
בימי חיי, שהיינו פשוט מהנהנים זה לזו. הנהון, זו היתה הדרך של אבא שלי לברך אותי
לשלום במשך שנים. וזו היתה פסגת התקשורת בינינו. זה וכתף שמתנגשת באחרת בפגישה
מקרית ומביכה במסדרון הצר שבין החדרים.
מהרגע שצמחו לי שדיים ועד שהתגבשתי סופית
כבחורה, אבא שלי נעלם מחיי. לא שההמשך היה מבטיח יותר, בגיל 16 הוא המיר את
ההתעלמות, בחשדות ואובססיות. בכל ערב שיצאתי לבלות הסתיים הבילוי בהפסקת נשימה
זמנית, תוך ניסיון, לרוב נואל, שלי להיכנס הביתה והישר לחדר שלי מבלי להעיר את אבא
ולחטוף צעקה שמרעידה את אמות הסיפים ואיזה עונש מטורף ולא פרופורציונאלי.
ולא
שחזרתי הביתה באיחור. זאת לא היתה אופציה, כיוון שאף פעם לא הגדירו לי שעת חזרה
מדויקת. חזרתי מתי שסיימתי לבלות. באחת הפעמים שאבא התעורר וגילה שהשעה שתיים
לפנות בוקר, התבקשתי מעתה לחזור באחת עשרה. שעה, שציות לה, משמעו ביטול היציאה. גם
את המשא ומתן בעקבות המריבות לא ניהלתי מולו. הוא היה טוב רק בשביל לצעוק, להשליט
טרור, לקבוע גבול חסר קשר למציאות ולהשתבלל שוב בעולמו. אמא היתה צריכה לשמוע את
כל הטיעונים שלי, הבכיות והתחנונים ולנסות להשיג בשבילי חנינה.
כמובן, שכדי שהיא תריב איתו בשבילי היה מחיר
שהייתי צריכה לשלם. התנהגות מופתית כל השבוע, אולי לעזור במקומות לא צפויים. כיוון
שהתנאים שיגרמו לה לחשוב טובות עליי לא היו אף פעם ברורים, עסקתי רוב הזמן
בניחושים ובניסיונות. בעיקר השתדלתי כמה שפחות להפריע, כמה שיותר לא להיות בסביבה,
כדי לא להיקלע בעל כורחי למריבה נוספת בלתי נמנעת. בהמשך התבגרותי, כאשר היכולת של הוריי לשלוט על שעת החזרה שלי מבילוי הפכה לבלתי אפשרית, מערכת היחסים
עם אבא עברה למימד חדש. כשהייתי בכיתה י"ב ואח"כ בצבא, הגיע הזמן
להיחשף לנאומים שלו.
אני זוכרת ברתיעה, איך כדי שלא אסע באוטובוס הוא היה מציע
להסיע אותי לצבא, שירתתי בחיפה כך שזה היה אפשרי מבחינתו. ואז היינו מבלים כחצי
שעה, לעיתים שלושת רבעי שעה של עינוי ישובים זה לצד זו ברכב. אני נמנעתי בכל מחיר
מלהיתקל במבט שלו ונראה כי הוא עשה אותו דבר.
ישבתי מכונסת בכיסא שליד הנהג, ניסיתי
לצמצם את גודלי הפיזי לזה של גרגר אבק, התאמצתי לנשום בשקט מוחלט והשתדלתי מאוד
להיזהר פן אחניק בטעות פיהוק או עיטוש. כל הקיום שלי התמצה לכדי ספירת הדקות עד
לרגע המיוחל שאוכל להיפלט מהרכב שלוכד אותנו יחד. כשהשקט המקפיא היה בלתי נסבל הוא
היה שואל איזו שאלה סתמית ומקבל בתגובה תשובה אגבית ולקונית.
אחרי שעשה וי על
"התעניינתי בבת שלי" היה מתחיל לנאום נאום משעמם, רפטטיבי ומיותר עליו ועל העבודה שלו. אתם בטח שואלים למה נסעתי איתו, הרי הייתי יכולה לבחור באוטובוס?
אני מניחה שכן. אלא שלא. לא באמת בא לי לקום מוקדם יותר ולהמתין לאוטובוס אחרי
לילה אפוף אדי אלכוהול מהבילוי בליל אמש בפאב השכונתי. גם לא האמנתי שיש לי את
הכוחות להגיד לאבא שלי לא. ובעיקר האמנתי שככה זה. אבא מצפה לנסיעה המשותפת, זו
הדרך שלו להתקרב, ככה זה בין אבות לבנות ואני פשוט צריכה לסבול בשקט.
לסבול בשקט
ולשמוע אותו מהלל את עצמו ומספר על "אני ואני ואני", כמה הוא מצליח
ונהדר ואין בילתו ואיך כל האחרים תמיד קטנים, עלובים ותחמנים. ומה יכולתי אני
לתרום לשיחה כזו? לספר שאני דווקא מכירה כמה אנשים נפלאים? לספר על כל המקומות בהם
אני רוצה ורוצה ולא מצליחה? שתקתי, התכנסתי ביני לבין עצמי והמשכתי לספור את הדקות המיוחלות עד
שהסיוט יסתיים.
אם אסנגר לרגע על אבי, אני מניחה שהוא סבר שכאישה צעירה אני כבר ראויה להיות פרטנרית לשיחה. ניתן יהיה להציף אותי בתיאוריות שלו ובתפיסת עולמו. ואני בהחלט מאמינה
שהורים יכולים, אם נתבקשו, להעשיר את העולם של ילדיהם דרך פריזמת ההסתכלות שלהם,
דרך שיתוף תפיסת עולמם. אלא שאני לא שאלתי ומה שקיבלתי היתה תפיסת עולם
מעוותת וצרה כעולמה של הנמלה, שרואה רק עבודה מול עיניה. תפיסה המתעלמת מרגשות,
מתחושות, מהדרך שאדם עובר עד שהוא מקבל תוצאות כלשהן.
ובעיקר, הנאומים של אבא שלי
ניסו באקט של ייאוש, לדלג על עשור של שתיקות מביכות והתחמקויות. זה כמו להתחיל
מערכת יחסים עם אדם זר, בלי לעשות את שיחת הסיפור שלי, הסיפור שלו. היינו שני
זרים, שלא יכולים להתייחס זה אל זו כזרים מוחלטים ולהתעלם אחד מהשניה. ואני לפחות
הרגשתי כשבויה בסיטואציה. צריכה להתייחס אליו בנימוס, למרות שמה שהכי בא לי הוא להתרחק
ברגע שהוא מתקרב. כי לדבר באמת עליי ועל תחושותיי, לא העזתי. העדפתי לירות לעצמי
כדור בראש מאשר לפתוח את סגור ליבי. אז בצר לי, דובבתי אותו לדחוף לי עוד נאום בער,
רק בשביל להפסיק את השקט המסויט והמפחיד במחיצתו.
כעת,
כשאני כבר כחצי שנה לא בקשר איתו, אני לא באמת מרגישה חסר בחיי. לא באמת ניתן
להרגיש חסר לגבי משהו שמעולם לא היה שלם. אין געגועים, יש רק כאב וכעס על השליטה
שהעברתי לידיו במשך כל כך הרבה שנים. ויש גם קול חדש של שחרור וחופש והרבה תקווה
לבאות. כנראה שזה חג הפסח הראשון שלי כאדם חופשי, שיכול לבחור מה בא לו לשמוע, מתי
וממי. חג חירות שמח לי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה